כשסרט האנימציה הבוטה והפרובוקטיבי "פריץ החתול" יצא למסכים בארצות הברית ב-1972, נכתב במדור הפופולרי "מסביב לעולם" של "ידיעות אחרונות", כי "וולט דיסני מתהפך בוודאי בקברו: 'פריץ החתול' משתעשע עם שלוש נקבות באמבטיה. הוא יוצא למסע מריחואנה, מכה שוטרים, מפוצץ תחנת כוח ומשתולל עם כנופיית אופנוענים, לובשי מעילי עור שחורים". עוד נכתב בידיעה שהסרט נוצר "ברבעים האפלים של ניו-יורק".
50 שנה אחרי, "פריץ החתול", שהוגדר כ"סרט הפורנוגרפי המצויר הראשון", הפך לפולחן, נחשב לקלאסיקה וגם רשום בתולדות הקולנוע כסרט המצויר הראשון שגיל הצופים בו בארצות הברית ובבריטניה הוגבל למבוגרים בלבד. כשהגיע הסרט לישראל, באיחור לא אופנתי (קיץ 1973, רגע לפני מלחמת יום כיפור), כתב זאב רב-נוף, המבקר המיתולוגי של העיתון "דבר", כי "היו אנשים שדרשו לאסור אותו כליל, משום שהוא מעליב את כל הקבוצות האתניות, הצבעים והדתות". לכבוד חגיגות היובל שלו, יוקרן הסרט מחר (רביעי בשעה 22:00) בסינמטק תל-אביב, וזאת הזדמנות טובה לשחזר את גלגוליו ומעלליו של אחד החתולים המפורסמים ביותר בספר דברי הימים של הוליווד.
לכתבות נוספות בנושא:
את "פריץ החתול" ברא רוברט קראמב, אמן ומוזיקאי אמריקאי, שיש הרואים בו "גורו של עולם הקומיקס". הוא הרבה להפיק סאטירות על החברה האמריקאית ונחשב לשנוי במחלוקת בגלל הדרך שבה הציג נשים ומיעוטים. כשהיה נער, הוא אייר לראשונה את "פריץ החתול" יחד עם אחיו הגדול ממנו עבור מגזין קומיקס. ב-1965 נחשף "פריץ החתול" לקהל רחב יותר הודות למגזין !HELP. באמצעות החתול חסר המעצורים ונטול העכבות וההרפתקאות שלו, קראמב יצר סאטירה על ההיפים ועל דור הפרחים, וגם על פוליטיקה ויחסים בין-גזעיים. הקומיקס המחתרתי של קראמב התחבב על הצעירים המורדים והפרועים של ימי המאבק במלחמת וייטנאם והתנועה לשוויון זכויות, וגם על חוגי האנדרגראונד. יהודה סתיו כתב בשעתו ב"ידיעות אחרונות" ש"פריץ החתול הוא פופאי של ההיפיז, הסטודנטים והפורנוגרפיה - ומעלליו ייצגו את המבוכה והאנרכיה שאפיינו את ארצות הברית באותה תקופה".
5 צפייה בגלריה
"וולט דיסני מתהפך בוודאי בקברו". ביקורת על "פריץ החתול" לאחר שיצא לאקרנים
(מתוך "ידיעות אחרונות")
ההרפתקאות הפרועות של "פריץ החתול", הסטודנט הניו-יורקי המורד, החרמן, יודע-הכול וחסר המוסר, הנשמה והלב קסמו גם לבמאי ראלף באקשי, שנולד בחיפה ב-1938 וכעבור שנה היגר עם משפחתו לארצות הברית. באקשי גדל בבראונסוויל, שכונת עוני בברוקלין, שבה חיו יחד שחורים, יהודים ואיטלקים. ב"פריץ החתול", הוא חגג את שורשיו היהודיים. בסרט, שני השוטרים המטומטמים - אירי ויהודי - הם חזירים (באקשי אף דיבב אחד מהם), וכשהם רודפים אחר פריץ השובב, המרדף מגיע לבית כנסת ומתנהל בין שורות המתפללים (קרובי משפחה של באקשי תרמו חלק מהקולות). פריץ אף מתחבא מאחורי זקנו העבות והצחור של אחד המתפללים, ובאמצע התפילה קריין הרדיו מודיע הודעה דרמטית במיוחד - "נפסיק את מלחמות ישראל-ערב להודעה חשובה: נשיא ארצות הברית מסר לגברת גולדה מאיר שהוא מסכים למכור ולשלוח נשק וציוד לישראל, ישראל הבטיחה להחזיר לארצות הברית את ניו-יורק ולוס-אנג'לס". אחרי ההודעה, הרבנים צועקים "מזל טוב" ופוצחים בריקוד חסידי שהשוטרים נלכדים בתוך מעגליו - מה שמאפשר לפריץ לנוס על נפשו. על סצנה זאת תהה המבקר יוסף שריק ב"הארץ" אם היא "ביקורת על מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון או על ישראל? האם זוהי בכלל עמדה של באקשי? או העדר עמדה נחשב לעמדה כיום?"
50 ציירים ואמני אנימציה (חלקם עבדו עם וולט דיסני) עמלו להביא את הקומיקס של קראמב למסך הגדול, בתקציב של 700 אלף דולר בלבד. קראמב ראה את הסרט בפברואר 1972 במהלך ביקור בלוס אנג'לס - ולדברי באקשי, הוא לא היה מרוצה כלל. היוצר סבר שליהוק השחקן והזמר סקיפ היננט לדבב את פריץ היה מוטעה, ושעל באקשי לעשות בעצמו את מלאכת הדיבוב. בריאיון שהעניק בהמשך הוא אף אמר שהסרט "הוא שיקוף של הבלבול של ראלף באקשי. הסרט באמת עיוות באיזו דרך מוזרה ולא מצחיקה את היצירה שלי. לא אהבתי גם את הגישה הסקסית שלו. זה כמו חרמנות מודחקת אמיתית שהוא שיחרר באופן כפייתי".
קראמב גם לא התלהב מהלעג של הסרט לשמאל הרדיקלי וטען שבאקשי הכניס לפריץ מילים לפה, "שלעולם לא הייתי גורם לו לומר". האגדה מספרת שקראמב אף הגיש תביעה ודרש שיסירו את שמו מהקרדיטים. עורך הדין לזכויות יוצרים אלברט ל. מורס מסן פרנסיסקו חשף שלא הוגשה תביעה, אך הושגה הסכמה להסיר את שמו של קראמב מהקרדיטים. עם זאת, שמו של קראמב נשאר בסופו של דבר.
ב-12 באפריל 1972 הסרט הארסי והנון-קונפורמיסטי הגיע למסכים של הוליווד ו-וושינגטון, והפך למה שקראו אז "שיחת היום" - איש לא נותר אדיש אליו והוא עורר דיונים וויכוחים רבים. המבקרים השוו אותו ל"צוללת צהובה", ל"חוות החיות" ואפילו לסרט "אדם בעקבות גורלו". קראו לו גם "פינוקיו של שנות ה-70" ו"הטנגו האחרון בפריז של הקולנוע המצויר". הסופר-מבקר יצחק בן-נר כתב ב"הארץ" שמדובר ב"סיפורו של קנדיד החתולי נוסח ניו-יורק של שנות ה-60 המאוחרות. יוצרי 'פריץ' הצליחו לתמצת באופן מקצועי מאוד את הסגנון והתרבות של הפילוסופיה האמנותית, שנולדה בניו-יורק בשנות ה-60". אהרון דולב ב"מעריב" סבר שמדובר ב"התגלמות נדירה של גסות רוח מרוכזת ושלוחת רסן".
"פריץ החתול" הניהיליסטי והאנרכיסטי תקף במלוא הכוח ובשיא החריפות את האידיאולוגיה האמריקאית השלטת ואת סדרי החברה. הסרט שחט פרות קדושות ולא חס על אף מגזר וקהילה - מאופנועני "מלאכי הגיהינום" ועד לניאו-נאצים ודמויות אחדות של דיסני. כאמור, הוא עצבן את הצנזורים שמיהרו להגביל אותו למבוגרים, וב"לוס-אנג'לס טיימס" הביעו על כך מחאה: "בעצם, צריך לאסור סרט זה על מבוגרים, שאינם מלווים על ידי ילדיהם". בקהילה היהודית היו שסלדו מהדרך שבה באקשי הציג את בני עמו, זעקו שהסרט אנטישמי ושהדרך שבה הנפיש את היהודים כמו נלקחה מ"דר שטירמר" (העיתון הגרמני האנטישמי).
גם השחורים לא אהבו שהוצגו כעורבים שחורים (כולל עורב הומו שחור), שלא לדבר על הסצנה שבה פריץ טובע במשמני חמוקיה של שחורה אימתנית, ולא מעט שחורים עזבו בכעס את האולמות. רם עברון ב"דבר השבוע" סבר ש"באקשי אינו נעדר הומור וכשרון, ואת האפוקליפסה שלו הוא מציג במעטה מזהיר ועליז. בעולמו השחור של פריץ הכול מזוהם, מזויף, מעוות וחסר תוחלת. באקשי בדמות של פריץ בוחל בכל, ביהודים, בשחורים, בזקנים, בצעירים, בשוטרים ובנשים". מעניין אם כן איך הסרט היה מתקבל בתקופתנו, ימי התקינות הפוליטית ותרבות הביטול.
הרעש והבאזז, הוויכוחים והביקורות המעורבות רק העצימו את הקאלט של "פריץ החתול". הוא למשל היה יקיר באי בתי קולנוע כמו "פריז", "תכלת", "תמוז", ששגשגו בתל-אביב של שנות ה-70 וה-80 והתמחו בהצגות חצות ובסרטי קאלט. "פריץ החתול" גרף 90 מיליון דולר והפך לרווחי מאוד, במיוחד לאור התקציב הזעום שלו. קראמב, שסירב להשתמש יותר בדמות של פריץ, כתב ליוצרי הסרט מכתב שבו נאמר להם לא להשתמש בדמויות שלו בסרטים הבאים שלהם. במהלך השנים הוא תיאר את "פריץ החתול" כ"אחת החוויות האלה שאני חוסם. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהופעתי בבית ספר גרמני לאמנות באמצע שנות ה-80, ונאלצתי לצפות בו עם תלמידים. זה היה ניסיון מייסר, מבוכה משפילה. אני זוכר שהאמן ויקטור מוסקוסו היה היחיד שהזהיר אותי: 'אם לא תעצור את הסרט הזה, אתה תתחרט על זה עד סוף חייך' - והוא צדק".
באקשי טען בריאיון שהעניק ב-2008 שקראמב הוא מתלהם ש"הולך לכל כך הרבה כיוונים, שקשה להצדיק אותו. בשעתו דיברתי אתו בטלפון. לשנינו הייתה אותה עסקה של חמישה אחוזים מהרווחים. בסוף המפיקים שלחו לקראמב את הכסף ולא לי. הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה, כולל הטירה שלו בצרפת. אין לי כבוד אליו. האם הוא אמן טוב? כן, אם אתה רוצה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. הוא היה צריך להיות החבר הכי טוב שלי, בגלל מה שעשיתי עם 'פריץ החתול'".
"פריץ החתול" גרר המשכון "תשעת הגלגולים של פריץ החתול" (שנוצר ללא מעורבות של קראמב ובאקשי), שלא הצליח לשחזר את ההצלחה הראשונית. באקשי יצר בהמשך קליפים (כולל לדיויד בואי) וסרטים - למשל "קרח ואש" וגרסה מונפשת ל"שר הטבעות" - אבל נשאר תמיד מזוהה עם "פריץ החתול", שנחשב לאחד מ-50 סרטי האנימציה הטובים בכל הזמנים. לסרט הייתה השפעה גדולה על עולם האנימציה ועל סדרות פרועות וסאטיריות כמו "משפחת סימפסון", "סאות' פארק" ו"איש משפחה", שהמשיכו לגרום לוולט דיסני להתהפך בקברו.
