אימהוּת היא סיוט. אין מנוס מהמסקנה הזו כאשר צופים בכמה מהסרטים שהוקרנו לאחרונה. בפסטיבל ברלין, שזה לא מכבר נערך, הוצגו מספר סרטים שעסקו בצדה האפל של האימהוּת, בהם זה שזיכה את רוז ביירן בפרס המשחק, "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך". סרט אחר, "תינוקה של אמא" האוסטרי, הוא גרסת השטרודל של "תינוקה של רוזמרי", אבל הפעם עם האם עצמה בתפקיד השטן. וכמובן, בבתי הקולנוע שלנו עלה לאחרונה "חליסה" של סופי ארטוס, שגם הוא מציג את התשוקה האובססיבית לאימהוּת מחד ואת האם הנוטשת מאידך. בקיצור, לא עוד הדימוי המופז של אימהות צעירות וחייכניות המסיעות עגלה ובה תינוק חייכן במשעולי המרכז המסחרי הבורגני.
live
חלב - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
עתה מצטרף אל אלה "חלב", סרטה של מאיה קניג ("אורחים לרגע"), שזכה אשתקד בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר. במרכז הסרט עומד למעשה דימוי, מקורי ובעל עוצמה: מפעל שבו נשים צעירות יושבות כל אחת בתא, כשהן מחוברות למכונה השואבת משדיהן חלב. מולן חלון עצום שמבעדו נשקף נוף פסטורלי וכן מסך טלוויזיה שעליו מוקרן דימוי של תינוק מתוק. המפעל הזה לא רק מעלה את האסוציאציה של מחלבה אנושית, אלא גם מייצר דימוי מטריד – על אף השלווה והיופי לכאורה שבו – של אימהות בשירות הקפיטליזם. שכן החלב הנשאב מהנשים כאן מיועד לאימהות צעירות שאינן יכולות או אינן מעוניינות להניק, וגם לא ממש ששות להשתמש בתחליפי חלב אם. סביב הדימוי הזה נרקמת עלילת "חלב", וגם אם לא כל היבטיה מפותחים כהלכה, עדיין זהו אחד הסרטים הישראליים המקוריים שנעשו כאן בשנים האחרונות.
אל המפעל הזה, שנקרא באופן הולם ביותר "שביל החלב", מגיעה גיבורת הסרט, טאלה (המוזיקאית הילה רוח), זמרת שזה עתה ילדה תינוקת בשם שלג – הצבע הלבן שולט כאן – ומתקשה לפרנס את עצמה. במפעל, המנוהל על ידי דמות אימהית קשוחה (טלי שרון), היא הופכת, בהיעדר מינוח אחר, לפועלת בסרט הנע של ייצור חלב אם. העלילה מתגלגלת כך שטאלה פוגשת באקראי את נילי (הדס ירון), אם צעירה ואמידה שבעלה שוהה בחו"ל והיא זו שמקבלת דרך המפעל את החלב של טאלה. המפגש הזה מוביל למעבר של טאלה אל ביתה של נילי, שבו מתגוררת גם עובדת זרה, ויחד הן יוצרות את מה שאפשר לחשוב לרגע שיהיה גן עדן אימהי.
"בשביל מה ילדת אותה?", שואלת-מטיחה אמהּ של טאלה (אורלי רות פלדהיים) את בתה ברגע של מתיחות ביניהן. ואכן, סרטה של קניג (שגם ערכה) תוהה לא רק מהי אימהות אלא גם מה מניע אותה. דמויות אב כמעט ואינן מופיעות בסרט – אביה של טאלה אינו נוכח, ואילו אבי ילדתה וכן בעלה של נילי צצים בהופעות קצרות מאוד. אביה של נילי קיים רק בשיחת טלפון. זהו סרט על אימהות ועל דימויי אימהות, והוא פועל מתוך מקום שהוא מצד אחד סאטירה חברתית על האובססיה לאימהות, ודאי בחברה הישראלית שבה טיפולי פוריות הם הנפוצים ביותר בעולם, ומצד שני – יש בו כאב אמיתי של אם צעירה התוהה מדוע הייתה צריכה מלכתחילה להפוך לכזו. מי שיבחנו את "חלב" בפריזמה צרה של סרט מדע בדיוני עלולים להתאכזב. הסרט אינו עוסק באימהות עתידנית או באופן שבו הקפיטליזם עלול למחוק את חוויית ההנקה. גם לא בניצול הגוף הנשי לטובת בעלות ממון, "זמנים מודרניים" של תעשיית השד. ואכן, הסרט מיטיב לתאר את תהליך השאיבה ואת הטפטוף האיטי של החלב אל כדי זכוכית מעוצבים.
טאלה נשאבת אל המערכת ששמה אימהות – מערכת, לא חוויה רגשית – מבלי שהיא יודעת כיצד לפעול בתוכה. היא נתקלת בעוינות שרובה מופנית אליה כאם ואל התפקוד האימהי שלה, קודם כל מצד אמה-שלה, אך גם מצד מנהלת השמרטפייה במפעל שבה נשארים התינוקות בזמן שאימהותיהן שואבות. גם ביתה של נילי אינו בדיוק אתר מזמין – הוא קר, לבן, סטרילי, כל דבר במקומו. בדיוק כמו המפעל. בהדרגה הולך "חלב" ומעצב חוויה של סיוט אימהי – בעיקר כאשר טאלה נדחית על ידי אמה ונדמה כאילו היא לבד בעולם, כמו גיבורת רומן של צ'ארלס דיקנס שצריכה למצוא דרך לפרנס בכוחות עצמה אותה ואת בתה התינוקת בעולם עוין. זהו סרט מלא חרדה ותעוקה, אבל עבודת הבימוי של קניג אינה מנחיתה את התחושות האלה על ראש הצופה בבת אחת, אלא בהדרגה. רק בסופו של הסרט אנו מבינים שכל הזמן הזה היינו עם טאלה הנוכחת בכל אחת מהסצנות, כלומר כפופים לחוויה שלה, של אם המתקשה לתפקד.
"חלב" במובן זה הוא קצת סרט מסע, שבמהלכו הגיבורה תהפוך לאם מתפקדת. הדמויות שמסביבה, מבחינה זו, כמו נועדו לשקף לה פנים שונות של אימהות ושליטה שיאפשרו לה למצוא את האיזון הנכון. כל זה טוב ויפה ונכון לסרט, אלא שהוא מותיר כמה מהדמויות לא מפותחות. במיוחד אמורים הדברים בנילי שהפעם הראשונה בה רואה אותה טאלה נובעת מסיטואציה לא משכנעת במיוחד. מה הופך אותה לדמות הקרירה ואפילו מיוסרת שהיא, ומה בדיוק היא מוצאת בטאלה? לכן גם לא השתכנעתי מהמהירות שבה נבנה הקשר ביניהן. נילי היא לא בדיוק היפוכה של טאלה, ושתי הדמויות לא לגמרי מאירות זו את זו, אף שיש משהו בדינמיקה ביניהן שמזכיר את הקולנוע של אלמודובר.
"חלב" נשען בצורה משמעותית על הופעתה של הילה רוח, שעושה פה את התפקיד הראשי. קניג לקחה סיכון כאשר בחרה בשחקנית לא-מקצועית שהיא מוזיקאית, והבחירה הזו בהחלט מוכיחה את עצמה (שיר הנושא בביצועה הוא לפי מילות שירה של ויסלבה שימבורסקה, "ורמיר", שנכתב בעקבות ציור של ורמיר, "מוזגת החלב", ואף שהעיבוד הוא נפלא, נדמה לי שהציור עצמו שנצפה בסרט מלווה במילות השיר הוא דימוי חלב אחד יותר מדי). לא לגמרי ברור מדוע הגיבורה צריכה להיות מוזיקאית דווקא; אבל אם בזכות הבחירה הזו ניתנה לנו הזדמנות לגלות את רוח, שבאחת הסצנות היפות בסרט, שגם זכתה למחיאות כפיים בהקרנה שבה נכחתי, היא מבצעת בגולמיות מסוימת את שירם של יונתן גפן והשלושרים, "מי מפחד מגברת לוין" ("מה יש לך גברת לוין / שאף אחד לא מבין") – יש לכך הצדקה.
שבחים מגיעים גם לצילום של עמית יסעור שמעצב עולם שישנן בו נגיעות עתידניות ולעיצוב האמנותי של חפי בוהם שמבליט את הממד הקפקאי במפעל החליבה האימהי. "חלב" הוא כאמור אחד הסרטים היותר מקוריים שנעשו כאן לאחרונה, ובאופן מפתיע (או שלא) הוא משתלב במה שאין דרך אחרת אלא לכנותו גל של סרטי אימהות מאוד לא שגרתיים שנוכח כרגע בקולנוע העולמי.
