נתחיל במזל טוב, כי ג'וני דפ חוגג 60 - ותהא תחושתכם אשר תהא כלפי הבן אדם, לאור הסאגה המכוערת שלו ושל זוגתו לשעבר אמבר הרד, כמעט בטוח שגם לכם הוא סיפק רגעים קולנועיים בלתי נשכחים במהלך קרוב ל-40 שנות הקריירה שלו. אם זה אדוארד ידי-מספריים שנפרד לתמיד מאהובתו קים (וינונה ריידר), אד ווד העוטה בגאווה את סוודר הקשמיר של אשתו, ראול דיוק שמנסה לצלוח הליכה בקזינו כשהוא מסטול לחלוטין, או ג'ק ספארו שעושה ובכן... משהו ג'ק ספארואי.
מאז שהיה אליל נוער אייטיזי ועד הסופרסטאר-לשעבר, המבושם מיין ועתיר-השערוריות שהוא היום, דפ היה חלק מחיינו. והוא עשה זאת בדרך שלו, אחת שהפכה עם השנים לדרך חתחתים, ובה טרם סיים לצעוד. לכבוד יום ההולדת העגול שווה להיזכר בדרך הזאת - ולנסות להבין מה לעזאזל השתבש.
בא לשכונה בחור חדש
כשג'וני דפ הראה לראשונה את פרצופו על המסך הגדול - בתפקיד משנה ב"סיוט ברחוב אלם" המקורי (1984), תפקידו הראשון בקולנוע ובכלל - הייתה זו עת נאה עבור האבטיפוס של החתיך ההוליוודי הצעיר. קווין בייקון פרץ עם "פוטלוס" ושבר קופות, פטריק סווייזי המיס לבבות במותחן האקשן "שחר אדום", ושנה קודם סימנה את בואו של אחד, טום קרוז, בסרט "שעשועים מסוכנים". דפ, במילים אחרות, מצא את עצמו במגרש משחקים עמוס במיוחד - כוכבים צעירים, יפים ומבטיחים החלו לצוץ תחת כל עץ רענן, ולך תתבלט מתוכם. לא עזרה העובדה שדפ, אשר בכלל רצה להיות מוזיקאי, לא הפגין עניין רב בקריירה החדשה שלו ולא עשה מאמצים מיוחדים על מנת לתחזק אותה.
אלא שלגורל היו תוכניות אחרות עבורו. אחרי תפקיד משנה קטן אך מוצלח ב"פלאטון" (1986) המהולל וזוכה האוסקרים, שם שיתף פעולה עם הבמאי אוליבר סטון, לקח דפ גיג שלא נראה מבטיח במיוחד והצטרף לקאסט של דרמת הפשע הטלוויזיונית "רחוב ג'אמפ 21". באותה העת, להזכירכם, המדיום הטלוויזיוני עדיין נתפס כנחות בהשוואה לזה הקולנועי - בית קברות לקריירות, להבדיל ממקפצת הפרימיום של העת הנוכחית. אך עם עלייתה ב-1987, "רחוב ג'אמפ 21" הפכה ללהיט גדול - ודפ הפך לאליל נעורים. ואולי מוטב לסייג, אליל נערות.
הסטטוס החדש של השחקן לא נוצר בוואקום. על התרבות הפופולרית של שנות ה-80 חלשו כוכבי האקשן הגדולים של הוליווד, משורגי-השרירים ורבועי-הלסת. ארנולד שוורצנגר, סילבסטר סטאלון, ז'אן קלוד ואן דאם ודולף לונדגרן היו הקונצנזוס, מלכי הקופות - אלא שסוג חדש של כוכב הוליוודי קם ועלה במהלך העשור, כקונטרה למפלצות הטסטוסטרון המיוזעות הללו. ריבר פיניקס, קיאנו ריבס, רוב לאו, כריסטיאן סלייטר, מייקל ג'יי פוקס ועוד - החתיכים החדשים שידרו גבריות מסוג שונה, נערי, נוירוטי, רגיש ופגיע יותר. דפ היפיוף ענה על הדרישות האסתטיות והכניס ממדים נוספים לאבטיפוס המתהווה - נגיעה גותית, שמץ של מסתורין נשי, וקמצוץ של מלנכוליה רוקנ'רולית. השילוב התגלה כאחד שקשה לעמוד בפניו, כפי שיעידו שלל המעריצות המתנשפות שדלקו אחריו באשר פנה בעקבות ההצלחה הגדולה של "רחוב ג'אמפ 21" - וכפי שיאמר לכם גם הבמאי הקווירי הפרובוקטיבי ג'ון ווטרס, שליהק את דפ לתפקיד המרכזי בסרטו "נער שוליים" (1990).
ווטרס זיהה היטב את הדמיון של דפ לאלילי נוער מרדניים מזן ג'יימס דין, לא רק ברמת הלוק אלא גם ברמת האטיטיוד. "נער שוליים" היווה פארודיה קאמפית, עולצת ומופרזת, כמיטב המסורת של ווטרס, שטיווחה את סרטי אלביס פרסלי משנות ה-50 יחד עם קלאסיקות כמו "מרד הנעורים" (1955) ו"סיפור הפרברים" (1961). למרות שהסרט לא זכה להצלחה בזמן אמת (אם כי קרנו בהחלט עלתה עם השנים), כישלונו לא פגע במעמדו של דפ ככוכב עולה. אבל מה שמעניין במיוחד זו הבחירה שלו דווקא בסרט הזה של הבמאי הזה, להבדיל מהאלטרנטיבה למצוא תפקיד באיזשהו בלוקבאסטר פוטנציאלי או זיכיון מבטיח. בשיתוף הפעולה שלו עם פריק מוצהר מזן ווטרס, אדם שהבעית את הממסד ההוליוודי בסרטיו הקודמים כמו "פינק פלמינגוס" (1972), שלח דפ איתות ברור לכל מי שחשב שיש פה עוד איזה יפיוף הוליוודי סטנדרטי ותו לא: לכו להזדיין, אני אעשה זאת בדרך שלי.
"מתי ייצא לו להיות פאקינג גבר, לשם שינוי?"
התפקיד הבא של דפ כבר היה בסרט גדול משמעותית מ"נער שוליים": "המספריים של אדוארד" (1990), שהיה הפרויקט החדש של הבמאי טים ברטון אחרי ההצלחה העצומה של "באטמן" (1989) בבימויו. אולם גם זו התגלתה כסוג של בחירה נועזת עבור דפ, מאחר ו"אדוארד" בהחלט לא היה בלוקבאסטר מצוי, על אף הבמאי הלוהט. התפקיד של צעיר ביזארי שנוצר מעשה-פינוקיו, בודד ודחוי עם מספריים במקום כפות ידיים, לא דרש מדפ דיאלוג כלשהו, והשחקן הצעיר למד את סרטיו של צ'ארלי צ'פלין (וכוכבים נוספים של הקולנוע האילם, כמו באסטר קיטון והרולד לויד) על מנת להתכונן לתפקיד. תחת תועפות של איפור, ועם האווירה הגותית/רומנטית שנסך ברטון בסרט, המחיש שוב דפ בדיוק עד כמה הוא לא מעוניין להיות חלק מהמשחק ההוליוודי המוכר אשר ממתין לכוכבים צעירים כמותו. בנוסף, הסרט גם הפגיש את דפ עם וינונה ריידר, כוכבת צעירה שבדיוק כמותו לא הפגינה רצון מובהק להפוך לכוכבת בלוקבאסטרים מצויה. השניים ניהלו רומן מתוקשר שנמשך כשלוש שנים.
בחירותיו הבאות של דפ המשיכו להדגים את הדרך הייחודית שביקש לחצוב לעצמו, מ"חלום אריזונה" (1993) הסוריאליסטי של אמיר קוסטוריצה, דרך "מה עובר על גילברט" (1993) הקטן והמרגש של לאסה האלסטרום (שם כיכב לצדו של דפ ליאונרדו דיקפריו הצעיר בתפקיד פשוט מדהים), ועד ל"אד ווד" (1994) - שיתוף הפעולה השני שלו עם טים ברטון, אשר סיפק לו הזדמנות נפלאה לצאת מטייפקאסט הצעיר הדחוי-מהורהר ולהרביץ הופעה "גדולה", עשירה ומשעשעת כאד ווד ג'וניור, מי שנחשב לבמאי הגרוע בהיסטוריה.
בין אם רצה בכך ובין אם לא, ולמרות שטרם כיכב בשובר קופות אמיתי - באמצע שנות ה-90 דפ כבר היה כוכב הוליוודי של ממש. תרמה לכך העובדה שחייו הפרטיים סוקרו בהרחבה, ממערכת היחסים עם ריידר (שבמסגרתה קעקע "וינונה לנצח" על זרועו הימנית), דרך זו האולטרה-מתוקשרת שניהל עם הדוגמנית קייט מוס אחרי כן, ועד ליחסיו עם השחקנית הצרפתייה ונסה פארדי בסוף הניינטיז (שנמשכה 14 שנה והניבה צמד צאצאים, ביניהם השחקנית לילי רוז-דפ). בין לבין היה הבעלים של אחד מהמועדונים הידועים ביותר לשמצה בהוליווד, The Viper Room, ניגן כגיטריסט עם איגי פופ, אואזיס, אירוסמית' והחבר מרילין מנסון, הפך לסחבק של אגדת תרבות-הנגד האנטר ס.תומפסון (שאותו גם גילם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" מ-1998), השמיד חדרי מלון, עבד עם אגדות קולנועיות כמו ג'ים ג'רמוש ("איש מת", 1995) ורומן פולנסקי ("השער התשיעי", 1999), ביים סרט בעצמו (The Brave מ-1997), גמע כמויות מרשימות של אלכוהול ועשה כמויות מרשימות לא פחות של סמים.
בגדול, במהלך העשור התאפיין דפ כסטאר הוליוודי לא אופייני בעליל, כמי שרואה בעצמו יותר אמן משחקן, ובטח שיותר מכוכב. אולם כנראה שעדיין קינן בו הדחף לעשות גם את זה, להופיע בסרטים מצליחים - ואם לא קינן בו הדחף אז הטלפון ממנהל הבנק עשה את שלו, כי קשה לתחזק חיים של כוכב הוליוודי בלי הממון הנדרש. וכך, לקראת סוף העשור ובתחילת זה החדש, ניסה דפ את מזלו גם בפרויקטים מסחריים יותר. "דוני בראסקו" (1997), סרט מאפיה שבו כיכב לצד אל פאצ'ינו, עשה קצת כסף - וכך גם "סליפי הולו" (1999), שת"פ נוסף עם טים ברטון. אבל "אשת האסטרונאוט" שיצא באותה השנה נרשם ככישלון מביך, "שאיפות" (2001) ו"ממעמקי הגיהינום" (2001) בקושי החזירו את ההשקעה, ועם תחילת שנות ה-2000 נתפס דפ ככוכב לא רווחי. בעיה של ממש, כשתקציב היין שלך זהה לתקציב של מדינה קטנה (את הקעקוע "וינונה לנצח" החליף ל-Wino Forever, "שיכור לנצח").
"ג'יזס קרייסט! מתי הוא יעשה סרט שבו הוא מנשק את הבחורה?", תיאר דפ את השיחות בין סוכניו ומנהליו בריאיון למגזין "טיים" ב-2004, "מתי ייצא לו להוציא את האקדח ולירות במישהו? מתי ייצא לו להיות פאקינג גבר, לשם שינוי? מתי הוא סופסוף יעשה בלוקבאסטר?". ובכן, מסתבר שממש עוד רגע.
בוקר טוב, סופרסטאר
ב-2003, אחרי שהבחירה הראשונה שלו, ג'ים קארי, לא היה פנוי, ואחרי שרעיונות נוספים כמו מייקל קיטון וכריסטופר ווקן נפלו, ליהק הבמאי גור ורבינסקי את ג'וני דפ לסרטו "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה". דפ עתיד היה לגלם פיראט נודע לשמצה בשם קפטן ג'ק ספארו, ועל מנת להפיח חיים בדמות הטווסית שאב השראה מאחד מגיבוריו: קית' ריצ'רדס האגדי, הגיטריסט של הרולינג סטונס, הכוח האמנותי המניע של ההרכב לצד מיק ג'אגר - ובאד בוי נודע לשמצה בזכות עצמו.
למרות שתאגיד דיסני עמד מאחורי ההפקה, רבים ניבאו ש"שודדי הקאריביים" ייכשל - גם מכיוון שסוגת סרטי הפיראטים טרם הוכיחה את עצמה כרווחית בהוליווד המודרנית ("אי הפיראטים" מ-1995 נרשם כאחד הפלופים הגדולים בכל הזמנים), וגם בגלל ש"שודדי הקאריביים" התבסס על מתקן שעשועים בפארקים של דיסני, להבדיל מאיזה קניין רוחני איכותי יותר. אבל הסרט לא נכשל. למעשה, הוא הפך לאחד מהמצליחים ביותר של השנה עם רווחים של יותר מ-650 מיליון דולר - וסופסוף, אחרי כמעט 20 שנות קריירה, הפך ג'וני דפ לכוכב בסרט שובר קופות. סופרסטאר.
וכמה שהוליווד פרגנה לו על זה, לשחקן שעשה כמיטב יכולתו להתרחק ממנה; כמה שהיא חגגה את הרגע הזה שלו בשמש. אפילו המבקרים, שלא נוטים חסד לשוברי קופות, היללו את האיכויות הביזאריות שהביא דפ לקפטן ג'ק ספארו. המבקר המנוח והמשפיע רוג'ר איברט אף הגדיל לעשות וטען ש"התצוגה של דפ מקורית בכל אטום שלה. מעולם לא היה פיראט, או בן אנוש כמו זה, באף סרט אחר. ההתנהגות שלו מדגימה חיים שלמים של תרגול".
את ההצלחה העצומה מינף דפ לתפקידים מצליחים נוספים ב"למצוא את ארץ לעולם לא" (2004), "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (2005), שבו שוב שיתף פעולה עם טים ברטון, וצמד סרטים נוספים בסדרת "שודדי הקאריביים", ששברו קופות באופן מרשים אף יותר מהסרט הראשון בסדרה. במקביל, תודות להצלחה הפנומנלית, הפך דפ לשחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בעולם. עבור השתתפותו בסרט הרביעי בסדרה, "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" (2011), דרש דפ וקיבל 35 מיליון דולר. יחד עם האחוזים המובטחים לו מהרווחים (הסרט חצה את רף מיליארד הדולר בהכנסות), הפקיד דפ 55 מיליון דולר בחשבון הבנק שלו - וזה, כאמור, רק מהסרט הזה.
אמא, תראי, כוכב נופל
את העשור השני של המאה ה-21 פתח דפ כסופרסטאר מובהק עם תפקיד נוסף בשובר קופות מאסיבי: הכובען המטורף ב"אליס בארץ הפלאות" (2010) מבית דיסני, שוב בבימויו של ברטון. הסרט הרוויח קצת יותר ממיליארד דולר בקופות, כשהוא מדגים שדפ יכול להוביל גם בלוקבאסטרים שאינם מבית "שודדי הקאריביים", ומיצב סופית את מעמדו ככוכב הגדול ביותר של התקופה. אלא שפה החלו להתרחב הסדקים שהופיעו כבר בסרט השני והשלישי של "שודדי הקאריביים", לפחות בכל הנוגע להערכה המקצועית כלפי דפ.
הפרשנות הביזארית שלו לדמויות שאותן גילם - מווילי וונקה ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד", דרך קפטן ג'ק ספארו ועד הכובען המטורף - החלה להפוך לשטיק מוכר. אה, ג'וני דפ בתפקיד? זה בטח יהיה מוזר ומעורר אי-נוחות. קבלת הפנים הקרה לה זכו "התייר" (2010) שבו כיכב לצד אנג'לינה ג'ולי, "יומן הרום" (2011) שהיה פרויקט אישי שאפשר לו שוב להעלות מן האוב את האנטר ס.תומפסון ו"צללים אפלים" (2012) ש(שוב) איחד אותו עם טים ברטון (ועם תועפות של איפור), אך התגלה כאכזבה מהדהדת - ובכן, כל אלה בהחלט לא סייעו. והגרוע מכל היה הגורל שציפה ל"הפרש הבודד" (2013) בכיכובו, עוד סרט מבית דיסני, תחת שרביט הבימוי של גור ורבינסקי מתהילת "שודדי הקאריביים", עם תקציב אימתני (יותר מ-200 מיליון דולר) ותפקיד ביזארי נוסף של דפ, שגילם את האינדיאני המטורלל טונטו. הסרט התרסק כליל, גם בקופות וגם בקבלת הפנים הביקורתית שציפתה לו, ופתאום השם "ג'וני דפ" שעד לפני רגע סימל קאמבק מפואר, הפך לסוג של פאנץ' ליין.
במהלך השנים הבאות נכשלו גם ניסיונותיו הנוספים של דפ לחזור לעניינים. מותחן המד"ב "התעלות" (2014) הפסיד הון, "צ'ארלי מורדכי" (2015) הפסיד קצת פחות אבל עדיין הרבה, ואפילו שיבתו של דפ למחוזות הבלוקבאסטרים עם "אליס בארץ הפלאות: מבעד למראה" (2016), ההמשכון של "אליס בארץ הפלאות", בקושי הצליח להחזיר את הממון שהושקע בו, והרוויח 700 מיליון דולר (!) פחות מקודמו. ב-2017 שב לנעלי ג'ק ספארו ב"שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר", שגם הוא הרוויח פחות מקודמו, ומשמעותית.
הדעיכה המקצועית שחווה דפ במהלך התקופה הזו הגיעה במקביל לדיווחים על התנהגות לא מקצועית על הסט, כמו גם שלל סערות בחייו האישיים. ב-2012 הודיע על פרידה מונסה פארדי אחרי 14 שנות זוגיות, ושנה לאחר מכן כבר היה במערכת יחסים עם אמבר הרד, שאותה פגש בעת צילומי "יומן הרום". ב-2015 השניים התחתנו, וקצת יותר משנה אחר כך הגישה הרד את מסמכי הגירושין שלה והוציאה נגד דפ צו הרחקה, לאחר שטענה כי נהג כלפיה באלימות פיזית ומילולית במהלך מערכת היחסים שלהם, בדרך כלל כשהיה תחת השפעת סמים ואלכוהול. את כל מה שקרה בעקבות זאת אתם כנראה כבר יודעים, מן הסתם.
הוליווד, ש-13 שנים קודם לכן קיבלה בזרועות פתוחות את הכוכב שהחליט להיות סופסוף כוכב, הפנתה עורף לדפ. הזיכיון הקולנועי החדש שאמור היה להחזיר אותו לענייני הבלוקבאסטרים – "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", מבית "הארי פוטר", ראה סרט אחד בכיכובו, "פשעיו של גרינדלוולד" (2018), שאומנם הרוויח לא רע אבל בהחלט נפגע מעט מהשערוריות שאפפו את דפ. בסרט הבא בסדרה, "הסודות של דמבלדור" (2022) כבר נקטו המפיקים משנה זהירות והחליפו את דפ בשחקן מאדס מיקלסן - לא דבר של מה בכך, בסרט עתיר-תקציב מזן זה, ואפשר להסיק מכך משהו על הסטטוס הרעיל של דפ באותה העת.
במקביל, הכסף החל להיגמר - כן, אפילו סכומי העתק שהרוויח דפ לא יכלו להחזיק לנצח כשעל פי הדיווחים, הוא הוציא יותר משתי מיליון דולר בחודש רק כדי לתחזק את סגנון חייו ושלל נכסיו (כולל יאכטה גדולה ואי פרטי). שלא לדבר על שכר הטרחה לפרקליטיו השונים. ב-2018 סיפר דפ בריאיון ל"רולינג סטון" כי הונו, שעמד על 650 מיליון דולר, כמעט ונגמר. גם הלוק שלו החל להסגיר את השערוריות, התלאות והמוניטין - לקראת סוף שנות ה-50 שלו, היפיוף העדין מהאייטיז החל להיראות כמו בבואה גרוטסקית של עצמו, עטוי מחלצות שנראות כמו הסמרטוטים הססגוניים של קפטן ג'ק ספארו. בניגוד לבן דורו קיאנו ריבס, דומה שהשנים לא עשו עם דפ חסד.
ג'וני דפ - הקאמבק?
בחודשים האחרונים, אחרי שניצח במשפט הדיבה שלו נגד אמבר הרד, צצו ברחבי המרשתת שלל כתבות המנסות לנבא אם דפ ניצב בפני קאמבק. האם הוליווד סלחה לו? זו השאלה שנשאלת שוב ושוב, והתשובה תלויה ברצון הטוב של מי שעושה את הספקולציות. כרגע, רשימת הפרויקטים העתידיים של דפ ב-IMDB כוללת רק את הסרט הצרפתי "ז'אן דו-בארי" שבו הוא מככב, אשר פתח את פסטיבל קאן האחרון. דפ אומנם זכה לאי-אלו שבחים על הופעתו, אבל אף פרויקט הוליוודי אחר לא נראה באופק. ג'רי ברוקהיימר, מפיקם של סרטי "שודדי הקאריביים", אמר בחודש מרץ האחרון שהוא היה "שמח לראות אותו" בסרט הבא בסדרה, השישי, שנמצא על הכוונת בדיסני. תמיכה מצד מפיק רב-עוצמה כמו ברוקהיימר היא סימן חיובי עבור דפ - אבל האם זהו המזור לו הוא מחכה?
מהרגע הראשון, ככוכב עולה שסירב לשחק את המשחק כמו כל השאר, דפ סימן לעצמו את המסלול שלו - ודומה שאת השליטה על המסלול הזה איבד באמת ובתמים רק כאשר הפך לכוכב-העל שכולם אוהבים, כשאימץ לליבו את מעמד הסופרסטאר עמוק לתוך הקריירה שלו, וזנח את היומרות האמנותיות, את העצמאות היצירתית, בעבור צ'קים הולכים ותופחים. האם עתה, כשהצ'קים הללו הצטמקו ונעלמו, ייתכן שהקאמבק של דפ טמון בחזרה למקורות? לסרטים קטנים ותפקידים מאתגרים ונעדרי-שטיקים? כי אם כן, שיבה לנעליו המרוטות של קפטן ג'ק ספארו עלולה להתגלות כהרת-אסון. עזוב אותך, ג'וני. יפה לך יותר בקטן.
