בזמן שבעולם ובישראל התחילו רק להכיר את המושגים "ריחוק חברתי", מסכה וקורונה - הצלם זיו קורן הבין שמדובר בתקופה היסטורית, ורצה לספר סיפור בעזרת המצלמה שלו.
קורן עזב את כל עיסוקיו, והחל לצלם תמונות שמתעדות את אורח חיינו בזמן התפשטות המגפה. "חשבתי איך אני מצליח לספר ויזואלית את הסיפור של תקופת הקורונה", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "פניתי לאיכילוב וקיבלתי מדובר בית החולים (אבי שושן, ר"ב) גישה חופשית ומוחלטת לצילומים. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. אפילו עוד לא הקימו מחלקת קורונה אחת".
ואיך אתה מתחיל את כל התהליך הזה?
"פשוט התחלתי לתעד ותוך כדי תנועה למעשה מיניתי את עצמי להיות הביוגרף הוויזואלי של התקופה הזאת. צילמתי רבע מיליון תמונות של קורונה. עשיתי בשנה הזאת בערך 200 ימי צילום, כמעט כל יום יצאתי לצלם. אף אחד לא שלח אותי. דיברתי עם בתי החולים, מד"א, עיריית תל אביב, חברה קדישא, ולאט לאט זה התרחב לכדי פרויקט מאוד-מאוד רחב. תיעדתי ב-12 בתי חולים, צילמתי עם המשטרה בסגרים ועם הצבא בחלוקת אוכל בבני ברק בחגים. את ערב פסח וליל הסדר של 2020 עשיתי באיכילוב בתוך מחלקת הקורונה. כדי באמת להספיק לצלם בכל המקומות ולהצליח, גזרתי על עצמי בידוד חברתי. חודשיים לא ראיתי את הבנות שלי, וגם כשכבר ראיתי, זה היה מרחוק. זאת אומרת באמת נכנסתי לזה באקסטרים, בהבנה שאני מתעד היסטוריה".
ממה התפרנסת בתקופה הזאת?
"היו שתי אופציות. הראשונה הייתה לא לעבוד בכלל כי הפרויקטים הופסקו. בחיים הנורמליים שלי אני שליש מהשנה בחו"ל. האופציה השנייה הייתה פשוט לצאת לצלם ולהתגלגל עם הרעיון, ואחר כך לדאוג לפרנסה".
קורן בן ה-51 הבין שנערם לו אוצר של תמונות ביד והחליט להוציא ספר שמספר את סיפור התקופה. "אני בהוצאה עצמית, ללא הוצאת ספרים", הוא מרחיב, "גייסתי עורך, צוות ומשרד עיצוב, ובעצם היה צריך להתחיל מהלך של סינון החומר ולהבין איך אני מפרק את זה לפרקים".
בימים אלה החל פרויקט גיוס מימון ההמונים של קורן, כשכבר עתה גויסו יותר מ-200 אלף שקלים. הרעיון, כמו בכל פרויקט כזה, הוא של רכישה מוקדמת כדי להבטיח את הוצאת הפרויקט.
מה יש בספר?
"פניתי לכל מיני אנשים שביקשתי שיכתבו טקסט. יש בערך 15-20 מאמרים קצרים בספר, כשמה שהיה חשוב מבחינתי זה שחלקם נכתבו על ידי אנשי רפואה, כמו מנהל מחלקה באיכילוב, פרופסור מתל השומר וסטאז'רית ערבייה. יש טקסטים של אנשים שהחלימו, יש טקסטים של אנשים שאיבדו את היקירים שלהם. צילמתי את הפרידה הראשונה בעולם מאדם שגוסס מקורונה בתוך המחלקות הסגורות, כי איכילוב היה בית החולים הראשון בעולם שנתן למשפחות להיפרד מיקיריהן. אני רואה את הספר הזה בתור משימה לאומית, ובגלל זה גם הלכתי לגיוס המונים כי אני חושב שיש חשיבות היסטורית לפרויקט הזה. אני נרתמתי כל כולי בשביל שהדבר הזה יקרה, וזה מסמך שהוא גם מרגש וגם מלמד, וישאיר את רוח התקופה לדורות הבאים. יש המון חשיבות, ובגלל זה אני עושה את זה".
