השבוע הופעתי מול חיילים בדרום.
יצאנו על הבוקר, מנהל המופע שלי ואני, ברכב עמוס בציוד ובספרים.
"כמעט שלוש שעות נסיעה", הוא העיף מבט לווייז והתריע.
"יאללה, צא לדרך", חגרתי והתרווחתי בכיסא.
הווייז אמנם הזהיר אותנו שהנסיעה תהיה ארוכה, אבל לא הזהיר אותנו עד כמה היא תהיה קשוחה.
באיזשהו שלב השארנו מאחור את נוף מפלצות הבטון של תל אביב, חצינו את הגבול השקוף, ונכנסנו ליקום המקביל והמדמם של אזור הדרום.
כל שלושת החודשים האחרונים כאילו התנקזו לנסיעה אחת של שלוש שעות.
כל מה שחי עד עכשיו רק במסך הקטן, בטלפון, באתרי החדשות, בקולו הרועד של תמיר סטיינמן – נגלה, נפרש והפך לנגד עינינו למציאות חיה ובועטת.
כזאת עם ריח, צבע, טקסטורות ועם כל מה שמציאות קיצונית כל כך יודעת להביא איתה.
ובצידי הדרכים, הטבע צוהל וחי ומתחדש כאילו כלום.
אני מביט מהחלון ולא מצליח להחליט אם הוא מתנגש עם סממני המלחמה או מתערבב ונמהל בהם בהרמוניה מוזרה.
הכבישים מחוררים מכובד הטנקים שנסעו עליהם.
אינסוף רכבים צבאיים חולפים.
מיגוניות ועליהן כתובים בטוש שחור, בכתב יד עגול, שמות הנרצחים.
והנה השלט של ניר עוז.
והשלט של בארי.
עדיין עומדים שם, כאילו כלום.
והנה המתחם של מסיבת הנובה, שבאדמתו נעוצים שלטים גבוהים עם תמונות הנופלים, והרוח מזיזה אותם, ככה שמרחוק אפשר לטעות ולחשוב שהם עדיין רוקדים.
וחיילים.
המון חיילים.
סדירניקים. מילואימניקים.
בנים. בנות.
בכל סניף ארומה. בכל צומת.
ובומים.
בומים מחרישי אוזניים מהפגזים.
וכל בום כזה הופך לי את הבטן, כמו הלמות האב שדפק על ארון בתו בהלוויה.
וקיר בטון שעליו מצויר שדה, ומעליו מתנוסס בגאון המשפט "עד התלם האחרון".
אני מרים מבט וקולט פטריות עשן מעל עזה.
אני מוריד מבט וקולט שדה ירוק.
מרבדים אינסופיים.
השדות חרושים.
העשב גבוה.
החיטה אכן צומחת שוב.
והכל במרחק נגיעה.
כל כך קרוב.
כל כך מוחשי.
מתנהל בקצב מסוים. בשפיות מטרידה. בהרמוניה אבסורדית.
"העולם השתגע", אני זורק למנהל המופע שלי.
הוא מהנהן אבל לא מצליח להוציא מילה מהפה.
הגענו להופעה מול חיילי וקציני חיל רפואה של פיקוד דרום.
"אלוהים ישמור, מה שהאנשים האלה ראו בשלושת החודשים האחרונים...", אני מסנן לעברו, והוא מזיז את המבט.
המופע נגמר.
אנחנו עולים על הרכב ומתכוננים לחזור הביתה.
"כמה הווייז מראה?", אני שואל.
דממה.
אני מרים את המבט, וקולט אותו מפורק על ההגה.
מייבב בבכי.
מתייפח כמו ילד. בנשימות קצובות וחנוקות. בעיניים מכווצות.
הוא לא מצליח להוציא מילה.
"מה קרה? למה אתה בוכה?", אני שואל ומנסה לשדר רוגע.
"אני בוכה כי אני עצוב". הוא עונה לי.
כל כך פשוט. כל כך אמיתי.
בכי של ילד. תשובה של ילד.
כל הדרך חזרה הביתה הוא מושך באף, ואני... אני בוהה בחלון ומנסה להרגיש את מה שהוא מרגיש, אבל פשוט לא מצליח.
כבר שלושה חודשים שאני נושך את השפתיים, ולא משחרר את האחיזה גם כשהן ממש מדממות.
לא מסכים לעצמי לעבור דרך הכאב הזה.
מה לא עשיתי כדי לעקוף אותו.
כדי למסך אותו.
כדי לדלג מעליו.
בכל פעם שאני מרגיש את העקצוץ הזה, את הבטן המתהפכת הזאת – אני נבהל ומנסה להעלים את התחושה.
רק לא לעמוד מולה. רק לא להסתכל לה בעיניים.
אני משאיר את עצמי עסוק.
לא מאפשר לי דקה של שקט או מנוחה.
מה אני צריך שקט על הראש שלי עכשיו?
זה מתכון לשיגעון.
חיימקה במילואים כבר שלושה חודשים.
אין בנזוג להישען עליו.
הבנזוג עסוק.
הבנזוג במלחמה.
וצריך לנשוך שפתיים גם בשבילו.
אז אני אוכל כמו בהמה.
גלידות.
קובה מאמא.
וולט.
מה שבא ליד.
אני יוצא להליכות.
הולך שעות עם אוזניות.
הלוך-חזור. הלוך-חזור.
רק להיות בתנועה.
רק לא לקפוא במקום.
לא לעצור. לא להרגיש את הדבר הזה.
או שאני רואה סידרה.
עוד פרק של חברים. ועוד אחד. ועוד אחד.
ואני כבר יודע בעל פה ומכיר את כל הבדיחות ואת כל המימיקות של רוס ושל רייצ'ל. וזה מרגיש לי מוכר ומוגן ובטוח. לפחות פה אני יודע בדיוק מה עומד לקרות. פה לא יפתיעו אותי.
אני קורא ספר. המילים רצות מולי אבל אני לא באמת מבין את המשמעות.
ואני כותב שירים.
עוד שיר ועוד טקסט ועוד פוסט.
שופך את הכאב ליצירה, מוציא אותו ממני, מעביר אותו הלאה.
שהדף יספוג אותו. שאנשים אחרים ייקחו אותו ממני.
ואני כותב שצריכים להיות חזקים.
שעכשיו זה לא הזמן לשאלות.
שביחד ננצח.
מן שכנוע עצמי כזה.
וכמובן סוף אופטימי.
חובה סוף אופטימי.
מי רוצה סופים רעים עכשיו?
ואני מופיע בלי סוף.
מול חיילים. מול משפחות. מול מפונים. מול כל מי שמבקש.
וזה בשבילם אבל זה גם בשבילי.
כי הדרך האפקטיבית ביותר לגרש את הכאב היא להתעסק בכאבם של אחרים.
והומור שחור.
וחברים.
ונסיעות לעפולה.
ויין.
וקלונקס.
רק לא להרגיש.
והכאב דופק בדלת. מצלצל בפעמון. משתולל.
אבל אני לא פותח.
אני לא בבית.
תרמתי כבר. כאבתי כבר. תודה.
אני דוחה את המפגש עם הכאב כמו שדוחים חבר כזה שלא באמת רוצים לפגוש.
והבוץ הפנימי הזה ממשיך להצטבר בי.
כל יום עוד קצת.
ואני יודע שברגע שמכחול הכאב ייגע בי, אפילו נגיעה קלה, זה יהיה כמו טפיחה של צבע מים על דף חלק – הכל יתפשט ויתרחב בי, ואז יצבע את כל כולי.
"הגענו", מנהל המופע שלי אומר.
אני נפרד ממנו לשלום, יוצא מהרכב ועולה הביתה.
בערב אני בהצגה בקאמרי.
צריכים להישאר עסוקים, לא?
בהפסקה מתחילות להגיע שמועות על חיילים הרוגים.
ועידן עמדי.
והצפון שמתחמם.
ואז הכול קורה.
בבום.
נגמרו לי הדרכים למסך את הכאב.
אין לי כדור הרגעה בשלוף.
על הבמה מולי מתרחשת טרגדיה.
ובמציאות שסביבי מתרחשת טרגדיה.
ואני מרגיש שאני לא יכול להחזיק את זה יותר.
אני טס הביתה אחרי ההצגה, נכנס למיטה ולא יוצא ממנה 12 שעות רצוף.
אני מתחת לשמיכה.
מחבק את הכאב חזק-חזק.
נצמד אליו.
מסתכל לו בעיניים ואומר לו: "יאללה, בוא נגמור עם זה".
רק ככה אולי הוא יעזוב.
אני פורש זרועות לקראתו.
מסכים להישאר בו.
לא יוצא להליכה.
לא רואה פרק.
לא מתקשר לחיימקה.
אני כואב.
מלא עד גדותיי בדבר הזה.
אני מתעורר אחרי 12 שעות.
הכרית מסריחה מזיעה ומרוק ומדמעות.
בדקות הראשונות אני לא מבין איפה אני.
שולח יד לטלפון.
תשע שיחות שלא נענו, והודעה מחיימקה: "מאמי, אתה לא עונה לי 12 שעות, אני דואג, מה קורה?".
אני מתקשר אליו.
הוא שומע שאני גמור ושואל אותי: "למה אתה בוכה?".
"אני בוכה כי אני עצוב", אני עונה לו.
אחר כך אני קם מהמיטה, נכנס להתקלח, ולמרות שטרפתי בלי סוף בשלושת החודשים האחרונים, אני מרגיש כאילו ירדתי עשרים קילו.
