חרדות ותחושות אשמה מניעים כמה מיצירותיו המכוננות של הסופר סטיבן קינג, בעיקר כאשר הדברים אמורים בילדים. כך זה בספרו המונומנטלי, לפחות מבחינת היקפו, "זה", שבו מבוגרים נדרשים להתמודד עם טראומות הילדות שלהם - וכך זה גם בסיפור הקצר שלו מ-1973 "הבוגימן" (The Boogeyman), כמו גם בעיבודו הקולנועי.
"הבוגימן" – טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
המקור הספרותי הקומפקטי מתרחש בקליניקה של פסיכיאטר, שבה מספר לו מטופל חדש על יצור מפלצתי - "בוגימן" שמו - שרצח את ילדיו. בסרט, בבימויו של רוב סאבאג', משמשת הסיטואציה הזו רק כבסיס שעליו נבנה סיפור רחב יותר – האימה שחווים הפסיכיאטר ושתי בנותיו בעקבות המפגש עם המטופל ההיסטרי, שמסתיים בטרגדיה ובחדירתו של הבוגימן אל הטריטוריה הביתית שלהם. אין רגע בלתי צפוי אחד בסרט הזה, אבל הוא מתנהל באפקטיביות מסוימת שהופכת את הצפייה בו למהנה למדי.
בוגימן, יודע כל ילד אמריקני, הוא המפלצת הזו שמסתתרת מתחת למיטה או מאחורי הדלת הפתוחה למחצה של הארון. הדרך היחידה להביסו היא באמצעות האור. קינג נדרש אל האימה הראשונית הזו כדי להפוך אותה לממשית. מה אם באמת מסתתרת מפלצת מתחת למיטה או בארון? הבעיה היא שהעיבוד הקולנועי עונה על השאלה באופן קונקרטי מדי. יש משהו אפקטיבי בבהלה ממה שלא רואים, רק חשים בו או מדמים שהוא שם. כאשר מקור החרדה מקבל צורה והמלחמה בו היא יותר פיזית מאשר מנטלית, האימה מתחלפת בסוג של משיכת כתף אדישה.
גיבורי הסרט הם פסיכיאטר אלמן (כריס מסינה) ושתי בנותיו, נערה מתבגרת (סופי תאצ'ר) ואחותה הצעירה (ויויאן לירה בלייר). השלושה עדיין לא התגברו על מותה בתאונה של הרעיה והאם שהייתה אמנית, כאשר טרגדיה נוספת פוקדת את הבית בעקבות ביקורו הפתאומי של אותו גבר מבועת (דיוויד דסטמלכיאן). מאותו רגע מוצאות עצמן שתי הבנות, ומאוחר יותר גם אביהן, כאשר הם נרדפים על ידי אותה ישות מפלצתית שאורבת בחושך וניזונה מפחדים. נוכחותה מסומנת באמצעות מה שנדמה כקורי עכביש עבים וכהים המתפרשים על התקרה והקירות. לא משהו שלא ראיתם כמעט בכל סרט אימה על-טבעי שנתקלתם בו לאחרונה.
ספריו וסיפוריו של קינג מושכים אליהם יוצרי סרטים כמו פרפרים לאש. אבל רק מעטים מהם – סטנלי קובריק ("הניצוץ"), בריאן דה פאלמה ("קארי"), ואפילו רוב ריינר ב"אני והחבר'ה" – יודעים מה לעשות איתם. סאבאג' אינו אחד מהם. עולם הדימויים שלו בנאלי למדי, ועיסוקו של הסרט באחריות הורית (משלימה לחרדתם של ילדים מפני מה שאורב להם בחושך) אינו מספק. זה קורה בעיקר משום שדמותו של האב נותרת פאסיבית במשך רוב הסרט - עד כדי כך שנדמה לעיתים שהבית בו מתגוררת המשפחה הוא כה גדול, שדברים איומים יכולים להתרחש בחלקו האחד מבלי שמישהו, האב למשל, ישמע אותם בחלקו האחר. הדברים אמורים במיוחד בסצנה תמוהה שבה נתקלת הבת הבכורה בפציינט המסתנן. זו סיטואציה אימתית וקולנית בהחלט, ובהינתן העובדה שאביה נמצא כל אותה עת בבית, קצת מוזר שהיא נאלצת להתמודד עמה לבדה.
ובכל זאת, ישנן כמה סצנות לגמרי לא רעות בסרט. אחת מהן מתרחשת בבית רדוף שאליו מגיעה המתבגרת תוך כדי ניסיונותיה להביס את הבוגימן. טוב, זה לא שלא ראינו סצנות דומות, אבל זו פשוט מצליחה להיות מותחת על אף היותה צפויה. אם כבר, הסצנה הזו מותירה תמיהה מסוימת: מדוע להשקיע כל כך הרבה מחשבה איך להתגבר על המפלצת, אם כל מה שנחוץ בעצם זה חשבון חשמל תפוח? אם הוא כל כך פוחד מהאור, מדוע פשוט לא להשאיר אותו דולק? בסוף הרי או שהבוגימן יילך לחפש לו קורבנות אחרים או שהילדים הפוחדים מהחושך יגדלו. כמובן, השאלות האלה לא היו עולות לו הסרט היה עוסק ברצינות בטראומה ההורית, והיה גם מסביר לנו לשם מה בעצם צריך היה להיפטר מדמותה של האם.
עיון בפילמוגרפיה של סאבאג' מגלה ש"הבוגימן" הוא סרטו הרביעי באורך מלא. שני הקודמים, מסתבר, היו אף הם סרטי אימה. אחד מהם, Host, מתרחש בתקופת סגרי הקורונה ומתנהל ברובו בזום, והשני, Dashcam, אף הוא תוצר מובהק של ימי הפנדמיה, משודר-לכאורה בלייב-סטרים. לא צפיתי בשניהם, אך חבל שמשהו מהבחירות האסתטיות הלא-שגרתיות, אך תקפות לזמנן, שמציעים הסרטים האלה לא מצא את דרכו אל סרטו הנוכחי.
