להיות או לא להיות? ובכן, להיות, גם בחלוף מעל 400 שנה. זה הכוח של יצירות-על כמו "המלט", שהן מנצחות את הזמן והמרחב ומשתלבות עם רוח התקופה בכל במה שהן פוגשות. זה טקסט שאף שנכתב ב-1601, מזמן יצא מתוך הדף, הוא מקבל פרשנויות ולובש צורות שונות בתיאטראות ברחבי העולם. מחזה שעודו שומר על רלוונטיות, ובכותרתו בלבד מזמין אליו את הקהל.
כשאנחנו מעוניינים בשיחה יומיומית לומר על משהו שהוא לא עובר איזו אמת מידה ספרותית או תרבותית, אנחנו משרבבים במשפט: "טוב, שייקספיר זה לא". כלומר, לא רק ציטוטים מן הטקסטים שלו הפכו למטבעות לשון בשפה, אלא גם שמו של המחזאי והשחקן הבריטי כבר מזמן הפך לסמל, לדימוי. התשתית של הדימוי הזה נשענת על 37 מחזות שכתב עד למותו בגיל 52. לכן כל הפקה של "המלט" שעולה בכל תיאטרון בעולם, נושאת בתוכה את הדי.אן.איי הייחודי הזה, את היותה חלק משושלת מפוארת. זה אומנם מקבל בכל פעם חיים משלו ועומד בפני עצמו, אבל גם קשור בקשר בל יינתק למטען היסטורי עתיק, לאבא-רבא וויליאם, ולצאצאים - הפקות "המלט" לדורותיהן. והנה לעץ המשפחתי מצטרפת גם ההפקה החדשה של בית ליסין, בבימויו של יאיר שרמן, ועם השחקן הצעיר והאלמוני שסומן כהבטחה, אסף יונש, בתפקיד המלט.
את "המלט" כתב שייקספיר ב-1601, ודרכו הביע ביקורת על המשטר המלוכני באנגליה, על כוחניות ולאומיות, ועל הדרך של בעלי השררה להכפיף אליהם את האזרחים. הריקבון הפושה בממלכת דנמרק מניע את העלילה, המלך מת, ואת הכתר ירש אחיו קלאודיוס (רמי הויברגר), שגם נשא לאישה את המלכה האלמנה (שירי גולן). המלט, בנו של המלך המת, מגלה כי הדוד הוא שרצח את אחיו, ומעוניין לנקום. ההתלבטות אם לבצע את מעשה הנקמה, והייסורים שכרוכים בכך, מלווים את נסיך דנמרק הצעיר לאורך המחזה. כולם מדברים על "השיגעון של המלט", מנסים לפענח את הסיבה לייסוריו. וכיאה לטרגדיה שייקספירית, מעשה גורר מעשה וחטא גורר חטא, עד לסוף שבו כולם מוצאים את מותם.
5 צפייה בגלריה
ההתלבטות אם לבצע את מעשה הנקמה, והייסורים שכרוכים בכך, מלווים את נסיך דנמרק הצעיר לאורך המחזה. מתוך "המלט" בבית ליסין
(צילום: ישעיה פיינברג)
ההפקה הנוכחית מתרחשת בתקופה לא ידועה. מצד אחד נראה שהדברים קורים עכשיו, זה ניכר גם בשפה הדיבורית לפרקים של הדמויות, בבחירות מוזיקליות עכשוויות, בקוויריות של דמויות מסוימות וגם בבחירות בימוי שונות כמו למקם מצלמת וידאו המשדרת בלייב על הבמה. מצד שני התלבושות, הלך הרוח הכללי ודמותו של המלט עצמו, כל אלה משדרות תקופה אחרת ככה שאפשר להתמקם בכל מקום, או בשומקום, על ציר הזמן. נראה שהעמעום הזה הוא מכוון. הוא גם מבלבל. דומה שהמלט הוא לא היחיד שהתלבט והתחבט כאן. שורה של בחירות בימוי עמוסות, מתאמצות, לא נהירות, הביאה לתוצאה שמותירה את הצופה עם תסכולו בידו.
לביקורות תיאטרון נוספות:
עד כדי כך העומס גדול ומתבטא בדרכים רבות, שקשה לסדר אותו במילים ולפרוט לחלקים. זה מתחיל בבחירה לא שגרתית: האור באולם דולק, והשחקנים מגיחים מהמדרגות ועולים לבמה מתוך האולם עצמו, תוך שהם שרים. לא ברור באיזו דמות הם כרגע, ניכר שבתפקיד עצמם, כלומר בתפקיד שחקנים רגע לפני הצגה, זו דווקא בחירה מסקרנת. התפאורה (רוני תורן) היא של חדר חזרות בתיאטרון וכך היא פחות או יותר נשמרת לאורך ההצגה. רמי הויברגר, סיגריה בפיו, מדבר בטלפון ובאופן מודע לעצמו ממלמל משהו על כך ש"המלט זו הצגה של 7 שעות". הקהל צוחק כי זה נכון – מדובר במחזהו הארוך ביותר של שייקספיר, ובהתאמה - אורך ההצגה הוא 3 שעות פלוס הפסקה. האורך יכול להרתיע, ומצד שני, שלוש שעות יכולות להידמות כשעה כשהדבר הוא טוב, יוצר עניין וחיבור רגשי. למרבה הצער, קשה להתפנות להתחבר רגשית למתרחש כשהראש כל הזמן מנסה להבין את העלילה ולהתמודד עם ההצפה הוויזואלית. כך, לכל אורך ההצגה יהיה מעבר בין חבורת השחקנים בתפקיד חבורת שחקנים, לבין העלילה המרכזית.
ההפקה משתדלת להיות מיוחדת ומודעת לעצמה, ואפילו שברגע מסוים אף מוזכר שמו של תיאטרון בית ליסין כחלק מהטקסט. ברגע אחר גם מוקרן על הבמה וידאו ובו נראה המלט משוטט במסדרונות התיאטרון, קורא בתוכנייה של ההצגה עצמה, כשבדרך שחקנים אחרים כאילו ביום שגרתי של עבודה. לא ברור למה זה נחוץ או איזה ערך מוסף יש לזה. שאלת ההצדקה חוזרת בשיטתיות לאורך ההצגה: למשל כשהמלט מצייר על כן ציור איברי מין, לא בטוח מה זה נותן חוץ מהאקט עצמו, כי למה לא לצייר איברי מין על הבמה אם אפשר שכן. גם העירום שמוצג פעמיים לאורך ההצגה לא נותן תחושה שיש בו תוכן מלבד הרצון להיראות פרובוקטיבי לשם הפרובוקציה. אותה שאלה מעלה הרגע שבו מושמע שירו של אייל גולן "לא לשחק עם לב של גבר", או שהמלך קלאודיוס מזמזם "הלילה-הלילה-הלילה, שמחה גדולה הלילה", או, להבדיל, כשהשחקנים בפעם אחרת שוב עולים מן הקהל ומסיימים את השיר שלהם עם "ארץ ציון וירושלים", והנה גם על שירת ההמנון לא פסחו.
כל אלה הם ניסיון לזעזע את המערכת, לפלרטט עם אקטואליה, לקרוץ לעכשוויות ולהיות מאוד מגניבים, ככה גם הסצנה שבה רוזנקרנץ וגילדנשטרן בעל המראה הקווירי עושים עם המלט סמים. למרבה הצער הניסיון לא מצליח להתלכד לכדי אמירה משמעותית או להעניק טוויסט אותנטי ומרענן באמת למחזה הקלאסי. לגמרי יש מקום לבמאים הרפתקניים להטביע חותמת ייחודית על המלט שלהם, זה לא דבר רע ואף מבורך לגוון את המקור. יכול להיות שגם יאיר שרמן נהנה לעשות ניסוים ולדייק את עצמו תוך כדי תנועה, אבל הבחירות הנוכחיות יצרו רעש כל כך גדול שהן גזלו מהמהות הפשוטה של המחזה. זה מחזה שכוחו בטקסט שלו, ובשחקנים טובים שמחזיקים אותו. הבחירות הבימאיות ראוי שיתנו את הבמה לחוזקות הקיימות ולא יסיטו מהן את הזרקור. להעביר שידור וידאו לייב עם מצלמה על הבמה יכולה להיות בחירה מעניינת, כמו שלמשל נעשה לאחרונה בהצגה "אדיפוס" בקאמרי, בצורה שבמקרה הזה הייתה רלוונטית מאוד לדמותו של פוליטיקאי. אבל כאן הערך המוסף לא היה ברור.
נראה שהשחקנים כל כך עסוקים בלהכיל את כל הקישוטים הללו, את כל הדרישות מהם והניסיון לצאת מגדר השמרנות, עד שזה גוזל מהם משאבי קשב ואולי גם הבנה של ההיגיון עד הסוף. זה צורם למשל בסצנה שבה אופליה (כרמל בין) מאבדת את שפיותה ופוצחת בשיר אוונגרדי שמבקש להיראות מחתרתי; או למשל - הקול של אלי גורנשטיין כל כך מובחן ואהוב וראוי שיבוא לידי ביטוי. אבל כשהוא שר ברקע בסצנת הדמים בסוף, שהיא כולה בלגן עם כתמי דם המותזים על מסך הווידאו ברקע, זה בעיקר יוצר גודש עד כדי גיחוך.
5 צפייה בגלריה
השחקנים כל כך עסוקים בלהכיל את כל הקישוטים עד שזה גוזל מהם משאבי קשב ואולי גם הבנה של ההיגיון עד הסוף. מתוך "המלט" בבית ליסין
(צילום: ישעיה פיינברג)
ברור למה ציפי פינס, מנהלת התיאטרון, הימרה הימור מושכל על אסף יונש לתפקיד המלט, שזה תפקיד ראשון עבורו בתיאטרון הרפרטוארי. יונש בעל איכויות של כוכב – החל מהדרך בה הוא מניע את גופו בקלילות ובדיוק, דרך הנוכחות והבולטות שלו, ועד ההחזקה האיתנה והאלגנטית שלו בטקסט. מסקרן לראות מה עוד צופן לו התיאטרון. עם זאת, גם הוא מושפע מהבעיות שבהצגה, וזה גורם לו לפרקים להיבלע בכאוס הכללי.
הטקסט בתרגומו של דורי פרנס משחק בין משלב שפה גבוה ונמוך. לעתים היופי של הטקסט בוקע ואז זה נפלא, אך בפעמים אחרות השזירה הזו של גבוה-נמוך לא עובדת כשהמעברים קיצוניים מדי (אמירות כמו "פאק!" ו"חפרן" נותנות תחושה של משהו לא אורגני במעבר בין משלבים). יכול להיות שהיה מקום לשקול עריכה וקיצור של הטקסט, שכן הוא מלא ברעיונות פילוסופיים, ועומס המשפטים ואורכם לעיתים לא מאפשר לעבד אותם טוב מספיק או להתענג על משפט בודד.
5 צפייה בגלריה
להצהיר על חוסר שמרנות, וכן, זו אמירה חשובה במיוחד בתקופה כזו שבה יש איום ממשי לליברליות. מתוך "המלט" בבית ליסין
(צילום: ישעיה פיינברג)
יכול להיות שחשוב לתיאטרון להצהיר על חוסר שמרנות, וכן, זו אמירה חשובה במיוחד בתקופה כזו שבה יש איום ממשי לליברליות. אבל יהיה נחמד שיהיה בסיס והצדקה אמנותית לבחירות כאלה ואחרות, כל שכן – אמירה ממשית שבועטת בבטן ובאמת מרעידה משהו בפנים. אחרת, יכולה הייתה להיות עוצמה רבה בבחירות נקיות יותר, או באמירה מחתרתית אחת ולא גם-וגם-וגם שיכולות להיות בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". עם עבודת עומק, ובהינתן שהשחקנים שם לבצע את מלאכתם נאמנה (נציין גם את יורם טולדנו בתפקיד פולוניוס, תום חגי כלארטס, ותום זידנר ויניב שביט כרוזנקרנץ וגילדנשטרן) - יש כל כך הרבה יופי וכאב בהמלט שרק מבקשים להתגלות כל פעם מחדש. והנה, בסצנת הסיום, ובה המונולוג הנודע "להיות או לא להיות" בביצוע שגם הוא אחר, משהו כן מצליח לעצור מלכת וכן מצליח לחדור את שכבת העור. ואז גם הרגע הזה מופר ולא מאפשר להתמסר אליו, כשאת הסוף מלווים קולות של אתר בנייה ואת המסך סוגרים פועלים חובשי קסדות. ושוב את תמהה ושואלת את עצמך – רגע, מה?
