יהודה ג'אד נאמן. קולנוען, מורה, חתן פרס ישראל, ומעל לכל מנטור וחבר יקר, הלך הבוקר (א') לעולמו ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-85. ג'אד היה מבכירי יוצרי הסרטים בישראל, מחלוצי הקולנוע הפוליטי בישראל, שסרטו "מסע אלונקות" מ-1977 היה הראשון שביקר את המערכת הצבאית שמועכת את האינדיבידואל בדרך להיווצרותה של מכונת המלחמה. בסרט הופיע דור חדש של שחקנים צעירים בהם גידי גוב, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, דליק ווליניץ ושלמה בר-אבא. זה גם היה הסרט הראשון שתיאר את תופעת ההתעללות בצבא, אותה מערכת שממנה הגיע ג'אד כקצין, רופא גדודי, שזכה בעיטור המופת על חילוץ פצועים באום כתף בזמן מלחמת ששת הימים.
סרטו הראשון של ג'אד היה "השמלה" (1969), ממבשרי הקולנוע הישראלי האישי-מודרניסטי, שלימים יעניק לו ג'אד את השם "הרגישות החדשה". מדובר היה באנתולוגיה בת שלוש אפיזודות המתארות סיפורי אהבה של צעירים תל-אביביים. יחד עם יוצרים כאורי זוהר, אברהם הפנר, ז'אק קתמור ויצחק צפל ישורון, הניח ג'אד את היסודות לקולנוע מקומי שהושפע מהגל החדש הצרפתי והקולנוע האוונגרדי האמריקני, וזאת כאנטיתזה לקולנוע הקומי-מסחרי בעל היסודות האתניים-עממיים שנציגו המובהק היה "סלאח שבתי".
ג'אד היה גם אחד מחלוצי הטלוויזיה הישראלית, והוא ביים במסגרת מחלקת הדרמה שלה כמה סרטים שצפייה חוזרת בהם מעידה על דיאלוג שנון ופורה בין הספרות העברית והיצירה הטלוויזיונית. כאלה היו "האדם הוא המרכז" (1971) לפי י"ח ברנר, "החצר של מומו הגדולה" (1972) המבוסס על ספרה הנפלא של יהודית הנדל, ו"הרופא הקטן מרחוב החבשים" (1973) על-פי ספרו של דוד שחר. במקביל הוא ביים כמה סרטים דוקומנטריים חשובים בהם "הסתכלות על עכו" (1975) המייצר אנלוגיה חתרנית בין סיפורה של אישה המאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי בעיר ובין החולי הפוליטי של העיר המעורבת. ג'אד גם נמנה על חברי קבוצת קי"ץ (קולנוע ישראלי צעיר), יחד עם יעוד לבנון, רם לוי, רנן שור, ניסים דיין ועוזי פרס, שהמנשר המפורסם שלהם בהם קראו ליצירת קולנוע משוחרר משיקולים ולחצים מסחריים הוביל להקמתה של הקרן לעידוד סרטי איכות, ב-1978.
בשנות ה-80 ביים ג'אד כמה סרטים פוליטיים נוקבים, שאף כי לא שחזרו את הצלחת "מסע אלונקות" הם נמנים על היצירות החריפות והעוצמתיות בתולדות הקולנוע הישראלי: "מגש הכסף" (1984) שבו גילם גידי גוב את בן-דמותו של אודי אדיב, ו"רחובות האתמול" (1989) שצפה בדיוק מצמרר את רצח רבין. סרטו האחרון והנפלא, "נוזהאת אל פואד" נעשה ב-2006 – פנטזיה רב-תרבותית מרהיבה וחכמה המשלבת סיפורי אלף לילה ולילה עם התמודדותה של שחקנית צעירה עם מחלתה.
אבל ג'אד לא היה רק קולנוען אמיץ ואיש מצפן אמיתי. הוא גם היה חלוץ מחקר הקולנוע הישראלי, וכתב מאמרים וספרים רבים שבהם הציע קריאה חדשנית של ההיסטוריה של הקולנוע המקומי, תוך התייחסות להקשרים תאורטיים עדכניים. כמי שחווה את אימת המלחמה על בשרו, הוא עסק רבות במחקריו בייצוגי הטראומה, הגוף הפצוע, גבריות, דמות הלוחם ומיתוסים קדומים של לחימה ונוודות. אלה רוכזו בספרו "הפצע מתנת המלחמה: שדות הקרב בקולנוע הישראלי" שיצא בשנת 2018 בסדרת ספרי הקולנוע המשותפת לעם עובד וביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב.
ג'אד היה גם ראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה, מורה שהעמיד דורות של חוקרים ורבים, בהם אני, חבים לו את הקריירה האקדמית שלהם. הוא הנחה אותי, לצד ד"ר אורלי לובין, בעבודת הדוקטורט שלי, ובמסגרת זו בילינו שעות רבות בשיחות על קולנוע ישראלי ובכלל. הערותיו היו תמיד מדויקות, מאירות עיניים, מחכימות. הוא ידע לפתוח פתחים למחוזות מחשבתיים בלתי צפויים. ג'אד היה אחד האנשים החכמים והנדיבים שאי פעם הכרתי. והיה לו גם המבט הכי חד על המציאות הישראלית. אהבתי אותו מאוד.
ידעתי על מחלתו, ולפני מספר שבועות עוד הספקתי לפגוש אותו בביתו. הוא העניק לי, בהקדשה אישית, את ספר שיריו שיצא לפני כשנה, "מנוחת רועה הגמלים" שמו. הוא דיבר אז על חלומו להשלים סרט שעבד על תסריטו משך שנים, "מבט אלף מטר", המתאר תמונת קרב ממלחמת יום כיפור. ביום חמישי שעבר, כשנודע על מצבו של ג'אד, נערכה קריאה של התסריט בסינמטק תל-אביב בהשתתפות שחקנים וחברים, שהוקלטה והועברה אליו. יהי זכרו ברוך.
