צביקה פיק, שהלך אתמול (א') לעולמו בגיל 72, היה מהראשונים שבאמת ניסו להכניס קצת זוהר חו"לי למוזיקת הפופ המקומית - שלבשה בעיקר מדי אל"ף בצבע זית עד שפיק הפציע בראשית שנות השבעים. מול הצברים שיצאו את הלהקות הצבאיות, פיק גילם את האאוטסיידר המוחלט: עולה חדש מפולין שלמד מוזיקה קלאסית בילדותו, ובהמשך לקח חלק פעיל בסצנת להקות הקצב (השמנים והרזים, השוקולדה), והצליח לפרוץ דרך הגרסה העברית שהופקה פה למחזמר "שיער" – על הבמה, עם שיער ארוך ובלי בגדים.
היו לפיק לא מעט עליות ומורדות לאורך הקריירה. על שיריו הגדולים נכתבו עשרות מילים משתפכות. על השנים דלות הקהל נכתבו לא מעט בדיחות מרושעות. כי יותר משפיק היה מלחין בחסד שעשה שימוש מופלא וחדשני בסינתים, הוא היה בעיקר מוזיקאי סקרן שלא מפחד להמר. כך הוא תפס את עצמו, גם כשהמבקרים נהנו לרדת עליו. לא סתם לאלבום הכי גדול שלו הוא קרא בפשטות "מוזיקה".
למרות ההצלחה העצומה שלו לאורך שנות ה-70, פיק אף פעם לא הצליח להשתייך לקליקה ששלטה בפופ המקומי והגדירה את תחומיו ואת המותר והאסור בו. כשפיק הצליח - והוא הצליח בגדול - זה היה למרות ולא בגלל. חלק לא מבוטל מאלבומיו יצאו דרך חברת תקליטים קטנות, ופיק לא הקפיד ליישר קו עם הקאנון - לא בבחירת הקו המוזיקלי ולא בשמרנות שהייתה מנת חלקם של רבים מאלו שידעו להצליח כאן.
לצד פיק ניגנו מוזיקאים נהדרים לאורך השנים (למשל יהודה פוליקר וחיים רומנו), והוא נגע לא אחת ברוק, אך הגישה שלו למוזיקה הייתה פופית. מההופעה בפסטיבל הזמר החסידי עם "שמע ישראל", דרך ימי הדיסקו והגרוב של "הרקדן האוטומטי", עבור ב"הסבון בכה מאוד" של פסטיבל שירי הילדים ועד ל"דיווה" שכתב לדנה אינטרנשיונל. פיק הגיע לעולם המוזיקה בעיקר כדי לעשות שמח. ובמדינה שמעריכים יותר יוצרים "רציניים" שמסוגלים לנפק שירי שכול לימי זיכרון, ופחות חומרים מאזורי החיוג של "מרי לו" ו"מעלה מעלה", קשה לקבל אישור.
הסימנים לראש המוזיקלי השונה של פיק הופיעו כבר באלבום הבכורה שלו "זוהי הדרך שלי" שיצא ב-1972. ערבוב נעים בין שירי פופ מאוד קליטים עם הפקה רוקית (הוא גייס לפרויקט חברים טובים מהצ'רצ'ילים, האריות והבמה החשמלית), עבודה עם בכירי תמלילי הפופ ("אין מדינה לאהבה" של יהונתן גפן ו"שני תפוחים" של אהוד מנור), ואפילו מיני שערורייה - אחד מהשירים נאסר לשידור כיוון שעסק בעישון סמים. די מהר פיק החל לכתוב גם לאחרים, כמו למשל לאילנה רובינא, לאושיק לוי ולעדנה לב, וקיבע את מעמדו כיוצר עולה שאין להתעלם ממנו במצעדי הפזמונים.
המוזיקה שפיק יצר בשיאו הייתה סוחפת. השיער הארוך והמלתחה המאוד לא ישראלית שאיתה בחר לעלות על הבמה הלהיטו את רבבות הצעירים שאהבו אותו אז, אבל הטקסטים שהוא שר נתפסו בעיני הממסד כנחותים. ב-1972, במקביל לאלבום הבכורה החשוב שלו, הוא הגיע גם לפסטיבל הראשון לשירי משוררים שערכה גלי צה"ל, בתקווה לזכות בהכרה מצד האנשים הנכונים. הוא ביצע שם את "צער אינו משאיר סימנים" (מילים: נתן זך, לחן: צביקה פיק). תגובות המבקרים היו קשות, ופיק למרות שנעלב, הפסיק לנסות ולרצות אותם.
כשעוברים על רשימת הלהיטים שפיק יצר לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, מגלים שהם מחזיקים מעמד עד היום. מהם ניתן לציין את "אהבה בסוף הקיץ", "הרקדן האוטומטי", "סימנים" ו"שושנת פלאים", לצד "בין האצבעות" שהלחין לרותי נבון, "לגור איתו" שנתן לריקי גל או "שיר הפרחה", "גבריאל" ו"יד ביד" שתרם לעפרה חזה. הרשימה הזו מבהירה עד כמה הוא היה חלק אינטגרלי מהמוזיקה הישראלית באותם הימים. ועדיין הוא לא נספר באותה השורה לצד כוורת, תמוז או אריק איינשטיין ומתי כספי. במובן מסוים, למרות המוצא הפולני והגינונים האירופאיים - פיק היה יותר קרוב ברוחו לזמרי המוזיקה המזרחית של אז מאשר ליוצאי להקת הנח"ל.
פיק הוציא בשנותיו הגדולים אלבומים בקצב גבוה, השתתף בסרטים ("בדרנית חצות" ו"שלאגר" עם הגשש החיוור), ואפילו זכה להיות כוכב המוזיקה הראשון שיצא ספר לכבודו ( "צביקה פיק - מלאך או שטן" ב-1980). לשיאו המוזיקלי הוא הגיע ב-1978 עם האלבום "מוזיקה": פזמוני פופ מבריקים ומורכבים (האיש שמע פרוג לא פחות מדיסקו) ששודכו למיטב שירי המשוררים ("נאסף תשרי" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "לא אני" של אלכסנדר פן) לצד להיטים כמו "מוזיקה (מעלה מעלה)" ו"מרי לו" שכתבה לו בת זוגו לשעבר מירית שם-אור. כשנתיים אחרי הוא חזר על השילוב בין פופ מופק היטב לבין שיריר משוררים גם באלבום "המראה" (הפעם לצד פן הופיע גם טקסט של יונתן רטוש). קצת לאחר מכן החלה הדעיכה, בהתחלה בפופולריות ואז גם באיכות ובכמות החומרים - כולל אלבום קאברים לחוליו איגלסיאס.
צביקה פיק - "אני לא יכולה בלעדייך"
(צילום: מתן טורקיה)
הקאמבק הראשון שלו בתחילת שנות ה-90 עם להקת נושאי המגבעת הוכיח שעדיין יש קהל למוזיקה של פיק. החומרים שהמשיך לשחרר כסולן אמנם לא שיחזרו את ההצלחה, אבל החיבור שלו עם הכוח העולה בדאנס המקומי - דנה אינטרנשיונל ("אני לא יכולה בלעדיך" והדואט "מי שלא רוקד עומד") עבד, והיה הסיפתח לזכייה באירוויזיון שתגיע לקראת שלהי העשור עם "דיווה". ב-1998 היה נדמה שפיק סוף-סוף זכה לא רק להצלחה בינלאומית, אלא גם להכרה מקומית. בפרויקט "עבודה עברית" נכללו שלושה משיריו והוא ביצע בו קאבר יפה ל"להיות לבד" של מירי אלוני. בעשור הראשון של המילניום הנוכחי הוא בעיקר היה נוכח בטלוויזיה, בין אם כשופט בתוכניות ריאליטי ("כוכב נולד") ובין אם ככוכב ריאליטי בעצמו בעונה השנייה של "גולסטאר" וב"המאסטרו" - שם הפך סופית מ"פיק" ל"המאסטרו".
פורסם לראשונה: 19:00, 14.08.22
