כילד בשנות ה-80 נהגתי לשאת עיניים לליגת ה-NBA, "הליגה הטובה בעולם" כפי שנהגו לכנותה מגישי "מבט ספורט". באותם זמנים היה רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, ותקצירים מהמגרשים בארצות הברית הובאו לשידור באיחור של יום, יומיים או שבוע. כמעט תמיד היו אלה משחקים של הבוסטון סלטיקס או הלוס אנג'לס לייקרס. גם מי שהייתה ברשותו טלוויזיה צבעונית קיבל את הכדורסל האמריקאי שלו בירוק, צהוב וסגול - ירוק כמו המדים של הסלטיקס או צהוב-סגול כמו אלו של הלייקרס. בעיניים הצעירות שלי ההעדפה תמיד נטתה לבוסטון. בתמימותי ראיתי את העולם בשחור ולבן, לארי בירד החיוור מול קארים עבדול-ג'באר, שלא היה רק כהה עור אלא גם בעל שם מוסלמי.
לייקרס: קבוצה מנצחת – טריילר
מאז התבגרתי והשארתי את עיוורון הצבעים מאחוריי. אין לי שום חיבה מיוחדת לסלטיקס, אבל השנאה ללייקרס עדיין שם. לא בגלל גזענות אינפנטילית, אלא בגלל הרתיעה שלי ממצליחנים, ווינרים עשירים שהכול הולך להם בקלות. ממג'יק ג'ונסון, דרך קובי בראיינט ושאקיל או'ניל, ועד היום עם לברון ג'יימס. צפייה בסדרה החדשה "לייקרס: הקבוצה המנצחת" (שעלתה אתמול, ב', ב-HOT, yes וסלקום tv) משנה במעט את הרושם הזה.
בניגוד לצביון הפועלים של הסלטיקס עם קווין מקהייל, דני איינג' ורוברט "הצ'יף" פאריש, הלייקרס הביאו למגרשי ה-NBA את גישת השואו-טיים הקלילה, הזורמת והמענגת. במקום הגנה להאטת הקצב, הם המריצו את ההתקפה. במקום להתאמץ על המגרש, הם פשוט נהנו. במקום לארי בירד של הסלטיקס, שכונה "הציפור" אף שלא הצליח להתרומם מהקרקע, מג'יק ג'ונסון וחבריו בלייקרס נהגו לעופף לעבר הסל. בעוד בירד היה ידוע בפניו המרצינות נטולות ההבעה, מג'יק לא היסס להביע רגשות, ובעיקר לחייך. קווינסי אייזאה שמגלם אותו בסדרה נאמן לרוחו כשהוא חושף שיניים לבנות בחיוך רחב, אבל היוצרים מקס בורנשטיין וג'ים הכט חותרים לחשוף בסדרה גם את הסודות האפלים, אך עדיין משעשעים, מחדר ההלבשה. הם מתבססים על ספרו של עיתונאי הספורט ג'ף פרלמן Showtime: Magic, Kareem, Riley, and the Los Angeles Lakers Dynasty of the 1980s, שבו משולבים האלמנטים המקצועיים של משחק הכדורסל עם הצדדים החברתיים, הניהוליים והעסקיים שלו, שלא עבדו תמיד בסנכרון מלא, בטח לא תחת הנהגתו של הבעלים ג'רי באס, איש עסקים וכימאי, שרכש את הקבוצה ב-1979.
הכוכבים הגדולים של הלייקרס הלהיבו את אוהדי הכדורסל כשהופיעו על מסכי הטלוויזיה (עבדול-ג'באר הופיע גם על המסך הגדול עם הופעות בלתי נשכחות בסרט של ברוס לי "משחק המוות", ובקומדיות הפרועות "טיסה נעימה" ו"הדג שהציל את פיטסבורג"), אולם הדמות הראשית ב"קבוצה מנצחת" היא באס, שתמרן את עצמו אל תוך עסקי הספורט המקצועיים מתוך שאיפה לתהילה ולחיי שעשועים. ג'ון סי. ריילי המצוין כהרגלו מגלם את מי שעשה את הונו מכימיה, אך לא תמיד ידע לשלב את המרכיבים הנכונים בניהול הכימיה של הקבוצה, ואולי זו דווקא הסיבה שהיא הפכה למוצלחת כל כך. באס הגיע מבחוץ עם רצון עז לספק הצגה לאוהדים, שלא נפל מרצונו לנצח. הוא חשב מחוץ לקופסה וקלע בול למטרה. במרכז המגרש מג'יק ג'ונסון, ג'מאל ווילקס, נורמן ניקסון וקארים עבדול-ג'באר התרוצצו ברוח השואו-טיים שלהם, בעוד על הקווים רקדו המעודדות של הלייקרס בלבוש חושפני. אין פלא שעוד ועוד סלבס הוליוודיים החלו לפקוד את משחקי הקבוצה באצטדיון הפורום, שעבר בהנחיית באס הסבה מאולם כדורסל למועדון לילה.
באס הוא דמות קומית נהדרת (וכך גם אימו בגילומה של סאלי פילד). מדובר בחלטוריסט עשיר עם חלומות גדולים וחזון כמעט דמיוני, בקבוצה שירדה מתהילתה בליגה שלא ממש משגשגת בשלב זה של תולדותיה. אמנם הלייקרס הגיעו עם היסטוריה אדירה, אבל זו הייתה מתוצרת מינסוטה שבה פעלה הקבוצה בשנות ה-50 - תור הזהב הראשון שלה. דווקא מאז המעבר שלה ללוס אנג'לס הזוהרת היא שקעה בבינוניות. ג'רי ווסט שהביא לה אליפות יחידה ב-1972 הוא גם המאמן שלה בתקופה שבה מתרחשת העלילה שבע שנים לאחר מכן. ג'ייסון קלארק מגלם אותו כשהוא נתקל בהתקפי חרדה וחוסר ביטחון שמביאים אותו לזוז הצידה - רגע לפני תחילת עונת 1980-1979, שהייתה מלאה בטלטלות ובמשברים, והפכה להיות לנקודת המפנה בקורותיה של הקבוצה. מאמן מבריק וכמעט אלמוני בשם ג'ק מקיני (טרייסי לטס) מחליף את ווסט כפתרון מאולתר. מקיני מקנה לקבוצה את הסגנון החדש והנמרץ שלה, אבל לאחר שהוא נפצע בתאונת אופניים העוזר חסר הניסיון שלו פול ווסטהד (ג'ייסון סיגל) נדרש להחליפו. איכשהו זה עובד.
3 צפייה בגלריה
אוהדי ה-NBA בקהל ייהנו ממנה, אבל לא רק הם. מתוך "לייקרס: קבוצה מנצחת"
(צילום: Warrick Page/HBO)
זה עובד למרות שגם בחדר ההלבשה של השחקנים עולות יריבויות, כמו בכל קבוצה. מג'יק (אייזאה) נבחר בדראפט בהוראת באס ובניגוד לדעתו של ווסט, ולא מתקבל בחיבוק מצד השחקנים הוותיקים, ובעיקר נורמן ניקסון שמשחק באותה העמדה. גם הכוכב הבלתי מעורער של הלייקרס, עבדול-ג'באר (סולומון יוז), נמצא בעיצומו של משבר קיומי-דתי, ומתקשה להסתגל למציאות המשתנה סביבו. הדינמיקה הקבוצתית והסיפורים האישיים והזוגיים של השחקנים - בעיקר של מג'יק וקארים - מקבלים משקל רב על המגרש כשהם חולקים מסירות או מחליפים מהלומות, וגם במלתחות כשהם נטולי בגדים או רסנים. במקביל צץ לו סיפורו של פאט ריילי (אדריאן ברודי), שחקן עבר אבוד שחוזר למועדון כדי לשדר משחקים. אלו שבינינו המצויים בהיסטוריה הכללית של ה-NBA יודעים שבהמשך הוא ימונה לעוזרו של ווסטהד, ואחר כך יוביל אותה כמאמן לארבע אליפויות נוספות בשנות ה-80, לפני שהפועלים השחורים של הדטרויט פיסטונס ישימו סוף לחגיגה ההוללת הזאת ב-1989.
אוהדי ה-NBA בקהל, וכאלה ישנם רבים, ייהנו מאוד מ"לייקרס: קבוצה מנצחת", בעיקר כשדמויות של שחקנים מוכרים חוזרות מן העבר לפעולה על המסך. אבל הסדרה מביאה הרבה יותר מזה - יש בה דרמה, ביקורת חברתית, הומור שחור, ובעיקר מנה גדושה של נוסטלגיה שבאה לידי ביטוי מבחינה סגנונית וגם ברוח התקופה, שמזכירה מאוד את הסרט "לילות בוגי" של פול תומאס אנדרסון שעלילתו מתרחשת באותה עת. זוהי אווירה מינית, נוטפת חרמנות סביב המכנסיים הקצרצרים של הגברים האתלטים והמחשופים של הנשים סביבם. וכך ברגע אחד הם מכדררים בין הרגליים של יריביהם וחודרים לסל, ומיד לאחר מכן נצפים בסצנת סקס כשהם מבלים עם נערות ליווי. יש בסדרה גם דמויות משנה של נשים שאפתניות שעומדות על שלהן, כמו המנהלת הקשוחה של הפורום קלייר רותמן (גבי הופמן), חברתו החשדנית של מג'יק, ארליטה "קוקי" קילי (טמרה טומקילי), ואפילו ג'יני הצעירה (הדלי רובינסון), בתו של באס, שבימים אלה עומדת בראש הקבוצה.
3 צפייה בגלריה
תוכן טלוויזיוני שיכול להיות מופק רק בחסות יוצרים נועזים. מתוך "לייקרס: קבוצה מנצחת"
(צילום: באדיבות HBO)
בימינו, תוכן אמריקאי כמו "לייקרס: קבוצה מנצחת" יכול להיות מופק רק למסך הקטן, בחסות יוצרים נועזים כמו אדם מקיי (שהשתלב פה כמפיק אחראי), ואשר מיועד לשידור ב-HBO. היא משופעת בנושאים שנויים במחלוקת של מגדר וגזע שנאמנים לרוח שנות ה-70, יותר מאשר עידן ה-MeToo. זה מסקרן ומפתה לצפייה, וזה אפילו מאתגר אוהדים כמוני ששונאים את המותג של הלייקרס, אבל ייהנו מהסדרה כמעט בעל כורחם. הקבוצה של מג'יק, קארים ופאט ריילי שינתה את ההיסטוריה של הקבוצה והניחה את היסודות לשושלת שהתחדשה על ידי קובי ושאקיל בתחילת שנות האלפיים, ולאחרונה על ידי לברון ואנתוני דיוויס. אור הזרקורים של הוליווד, מורשת השואו-טיים ונטיית הבזבוזים של באס איתנו כאן גם היום. וכך גם הרתיעה שלי ממצליחנים, ווינרים עשירים שהכול הולך להם בקלות.
