רועי יוסף מילצר בבית קפה תל אביבי ידוע, מוסד ברנז'אי ליד כיכר הבימה, כשפתאום זיהה – בחלקיק השנייה – מישהו מוכר מהעבר הלא רחוק. זה היה א', חייל משוחרר שיוסף חקר כמה שנים לפני כן במסגרת תפקידו בשירות הצבאי. במהלך מבצע צוק איתן, א' נשלח לעזה, והיה מעורב באירוע חריג: הוא ירה למוות במוחמד קדיח', פלסטיני כבן 70 שנופף בדגל לבן. בתום החקירה, התיק נסגר. לא נמצאו אשמים. יוסף לא הספיק לחשוב פעמיים, והציג את עצמו בפני הנחקר לשעבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו מחוץ לחדר החקירות.
כשפנית אליו בקפה, לא חששת שאתה נוגע באירוע מאוד קשה בשבילו?
"לא חשבתי על זה, ראיתי אותו ואמרתי את השם שלו. אחרי כמה שניות, שבמהלכן הוא לא זיהה או כן זיהה אותי, אמרתי לו, 'חקרתי אותך פעם'. הייתי צריך להמשיך למלצר, אבל מאותו רגע שנינו נכחו באותה חוויה, רק לא באותו מיקום בחלל. ידענו שתכף העומס יירגע ונשב לדבר. זה היה כמו מגנט כזה, שאנחנו מוכרחים לשבת ולדבר".
באותה תקופה יוסף למד תיאטרון בסמינר הקיבוצים, והחל לגלות עניין מוגבר בתיאטרון הדוקומנטרי. הוא החליט שהוא מעוניין לנצל את הכלים החדשים שברשותו – כלומר, הכלים האמנותיים – כדי להמשיך את החקירה ההיא, שבצה"ל נפרשה לאורך חצי שנה, יום אחר יום, מבוקר עד לילה וכללה עשרות ראיונות. בשלב הזה, כאמור, הוא כבר היה אזרח מן המניין. בניסיון ללכוד קצה חוט ראשון, הוא פנה לעורך הדין הפלסטיני שהיה מעורב בחקירה, אך הכיוון הזה נפסל חיש מהר, לאחר שלא הצליח לרכוש את אמונו. בהמשך הוא יצר קשר גם עם מצ"ח, אך שם סירבו לשתף איתו פעולה ("הכי רציתי את הפרוטוקול המקורי שלו מהצבא, המחשבה הייתה להעלות את זה מילה במילה", הוא מסביר).
אז הוא חזר אל החייל היורה. הם היו בקשר במשך כמה חודשים, נפגשו פעם נוספת בבית הקפה, וא' אף הגיע לצפות בהצגה שיוסף העלה במסגרת הלימודים. השניים החליטו לקבוע חקירה נוספת – והפעם אזרחית, פרטית, עצמאית - שיוכלו להשתמש בה על הבמה. הוחלט גם שיתרחש במהלכה היפוך תפקידים, והפעם גם הנחקר יזכה לחקור את החוקר. רק שבסוף החייל לא בא. "חיכיתי בחדר החקירות עשר דקות, רבע שעה – ואז התחלתי לחקור את עצמי. גם צילמתי את זה. והפרוטוקול שיצא מהחקירה העצמית הזו – זה מה שרואים בהצגה". ההחלטה של יוסף, חוקר מורשה, לחקור את עצמו הייתה קשורה גם במשפט, אבסורדי למדי, שאמר לו החייל. "הוא אמר שהוא מרגיש שמשהו בסיפור הזה יותר שלי משלו", הוא אומר. כך נולדה ההצגה "פרט לכך, לא אירע דבר", שנוצרה בשיתוף עם היוצרת נעה נשיא והשחקן אסף שורק, והמוגדרת כ"חקירה בימתית פוסט דוקומנטרית". ההצגה תעלה היום (4 בנובמבר) ומחרתיים (6 בנובמבר) בתיאטרון נוצר בבת ים.
כבר בזמן אמת הבנת שהתיק הזה ילווה אותך?
"כן, הרגשתי שיש לי שם התעסקות מסוג אחר. היה בזה משהו שיצר אפקט נפשי. גם בהקשר של התוכן, וגם בעצם הניסיון להבין אירוע שקרה בפרק זמן מצומצם ולפרוס אותו לכל כך הרבה עדויות וחקירות. האירוע ממש נצרב בי, במובן הזה. כשהשתחררתי זה המשיך ללכת איתי - המחשבה על האירוע ועל התיק הזה".
עוד כחייל, יוסף היה חוקר מסור. הוא היה הראשון בצוות החקירה שהחליט לדבר עם גורמים מהצד הפלסטיני, ואף הקליט את העדויות במחסומים כדי לוודא שהמתורגמנים לא משבשים את הדברים. "הייתי באיזו נחישות למצוא את האמת, ולהבין מה קרה שם", הוא אומר. "אבל בו זמנית הייתי שבוי בחוקי משחק או בשפה שרק היום, כשאני מעלה את ההצגה, אני מבין אותה. מבחינה משפטית הבנתי למה סגרו את התיק, ואני מבין איך הצבא מצדיק את זה. אבל היום אני אומר שיש בעיה – כל התיקים האלה נסגרים, ואני הייתי חלק מזה. הייתי חלק ממערכת שהמבניות שלה נועדה לסגירת התיקים האלה".
בהצגה "פרט לכך, לא אירע דבר" (משפט קבוע שחותם באופן תבניתי מסמכי עדות צבאיים) משחק גם יוסף עצמו. זו לא הייתה התוכנית שלו, אבל הוא מצא את עצמו שם בסוף, לצד השחקן אסף שורק, כששניהם מגלמים את יוסף בשני מצבים שונים - החוקר והנחקר. נעה נשיא, שעם הזמן כבר הפכה למעין "חוקרת שותפה" ("תמיד חלמתי להיות בלשית", היא אומרת בחיוך) מאשרת שהפצעתו של יוסף לבמה התרחשה באופן הדרגתי. "בכל פעם שנפגשנו נדחקת עוד ועוד ועוד ועוד פנימה", היא מזכירה לו.
אי אפשר להפריד בין התוכן של ההצגה לבין הביטוי החזותי שלה. שני השחקנים מראיינים זה את זה, כשמקרן גדול משדר מאחוריהם, סביבם ועל גופיהם מסמכים מכל הסוגים –מפרוטוקולים בשחור לבן, דרך התפריט של בית הקפה ועד סימון של גופה. על הבמה מוצבים שולחן ארוך וכסאות של כתר. יוסף חלם על הכסאות האלה, ואחר כך נשיא גילתה שהם בעצם הופיעו באחת התמונות מביתו של קדיח'. התת-מודע של השניים פעל שעות נוספת בזמן העבודה, והתפרץ אל תוך היצירה. אם אתם בקטע של ניימדרופינג, יוסף ונשיא מוכנים להודות כי הושפעו בין היתר מחידושיו של ארווין פיסקטור, אבי התיאטרון התיעודי, מעבודות של אמן הדאדא והסוריאליזם מאן ריי ומשלל עבודות בסוגת התיאטרון התיעודי המתקדם, שמעלות על הבמה פרוטוקולים אמיתיים, מילה במילה.
"אם היינו רוצים לעשות פוליטיקה, היינו מקימים מפלגה"
בשלבים מוקדמים של העבודה, יוסף ונשיא הגיעו למסקנה שהם רוצים לפתוח מחדש את תיק החקירה, שבדיעבד נסגר מוקדם מדי. "נעשה עוול שכוסה" שניהם מסכימים. אבל הם לא מתכוונים בכך שדווקא החייל היורה אשם, או גורם כזה או אחר. לדידם, האחריות רחבה בהרבה. "יש פה ניסיון להגיד שהיה אירוע ואני חלק ממנו, כי גם החקירה היא חלק ממנו", אומר יוסף, "כמו שגם אתה חלק ממנו, כי אנחנו יושבים עכשיו בסלון בתל אביב. אנחנו באים מהתיאטרון הדוקומנטרי ורוצים להביא כמה שיותר דברים 'As Is', כמו שהם". והוא מוסיף: "אנחנו שואלים את עצמנו האם ההצגה יכולה להוות פעולה במציאות, או ממש חלק מתיק החקירה. הרי אנחנו לא באמת יודעים איפה לתחום את האירוע, וההצגה היא עכשיו חלק מההיסטוריה שלו".
אתם עוסקים בהצגה בשאלת האחריות לאירוע, מה שמעלה בתודעה את המקרה של אלאור אזריה. קרה אז משהו מעניין, כשגורמים מהימין ומהשמאל מצאו את עצמם משתמשים לפתע באותו טיעון: הבעיה לא מתחילה או נגמרת בהתנהלות של חייל אחד, אלא במציאות שבה אנחנו חיים.
"שם ממש צריך לשים רגע את הקו", אומר יוסף, "אלאור אזריה הוא חייל שפעל בניגוד לכל הנחייה וביצע וידוא הריגה, שזה פשע מלחמה ברמה בינלאומית, גם בצבא הישראלי. ההשקפה האידאולוגית שלו והשיח שבו הוא דגל גרמו לו לבצע את זה בזמן אמת והגיבוי היחסי שהוא קיבל מהחברה והמפקדים קשור גם לשיח שבו הוא גדל. אפשר לשאול שאלה על החירות של אדם לעשות משהו, אם הוא אחראי למעשיו. למשל, אני יכול לרצוח מישהו ויגידו שהייתה לי ילדות קשה וזה לא נעים לי. אבל צריך לשים איזשהו קו. אצל אלאור אזריה לא היה שיקול דעת מקצועי, וחלק מהאמירות בזירת האירוע רמזו שמדובר אולי בנקמה. מהבחינה הזו הוא לגמרי חצה קו של עבריינות, והוא גם ישב בכלא, כן?"
על פניו, לא נשמע שיש הבדל משמעותי בין הסיפור של אזריה לבין ירי בקשיש עם דגל לבן.
"אתייחס לאחד המשפטים בתיק. בחוות הדעת של הסגירה, הפרקליט הצבאי הראשי מתאר מה קרה בערך באירוע, והוא אומר – 'בנסיבות האלה גם אם הירי לא תקין, הוא מובן מבחינה מבצעית'. זו הדרך המשפטית להסביר את מה שנאמר בהצגה. החייל הרי אומר שהשוטרים שתלו אצלו תודעה שגרמה לו לבצע את הירי, דרך התדרוך החוזר. אמרו כל הזמן ש'כל מי שבשכונה הזו הוא מחבל ודינו מוות".
נשיא מוסיפה: "הם גם אמרו, ואני מצטטת מתוך ההצגה, שחמאס שולח מחבלים מתאבדים במסווה של אזרחים תמימים שיתפוצצו על הכוחות".
יוסף: "המסקנה החצי לוגית שמשתלשלת מזה היא שגם אני אשם באותה המידה. כחוקר, בהיבט שהוביל לסגירת התיקים, וכולנו כחברה הישראלית, שחיה בתוך זה. במקרה של אלאור אזריה יש משהו חריג יותר, אבל במקרה של החייל הזה, כולנו אשמים במה שהוא עשה. זה לא נאמר כמירוק המצפון. אנחנו באמת צריכים לעשות חשבון נפש על זה".
אתה מבטא חוסר נוחות עם האופן שבו תיק החקירה נסגר. אתה חושב שיש בעיה אינהרנטית בזה שהמערכת חוקרת את עצמה?
"בטח, בעיניי כן. זו דעתי האישית אבל היא מגובה גם בוועדת חקירה שהייתה. הצבא לא אמור לחקור את עצמו. זה הרי ברור, כשבסוף הפצ"ר הוא גם הגורם שמייעץ על תקיפות, גם מחליט איזה תיקים נפתחים וגם קובע איך סוגרים את התיקים - זה ניגוד אינטרסים מובנה, זה שורש הבעיה". חשוב ליוסף להדגיש שאנשים בתוך המערכת לא פועלים בזדון: "כולנו פעלנו בכנות, גם אנשים בכירים ממני. הם לא רוצים שאדם בן 70 עם דגל לבן ימות. הם חושבים שאת הצדק אפשר להשיג בתוך המסגרת הצבאית. או שהם כבר לא חושבים, אני לא יודע".
בעולם התרבות מתנהל דיון עתיק יומין על אמנות שמזוהה עם השמאל או הימין. זה משהו שהעסיק אתכם תוך כדי היצירה, איך ההצגה שלכם תיתפס?
"זו תמונת נפש, זה תת-מודע משדר. אם היינו רוצים לעשות פוליטיקה, היינו מקימים מפלגה", יוסף אומר. "אנחנו יודעים שזו הצגה שאפשר להגיד עליה שהיא 'של שמאלנים' או 'שמאלנית', אבל הבעיה היא שהיום לדבר בארץ על הכיבוש, או אפילו על הריגה של איש בן 70 עם דגל לבן, זה מעשה שמאלני. אני לא חושב שזה מעשה שמאלני. אני חושב שזו הצגה שגם ימנים יכולים לבוא אליה ולא להרגיש שהם מקבלים שטיפה אידיאולוגית מאיזשהו צד. במקרה הזה, הפוליטיקה היא בעצם מעשה להשאיר את התיק פתוח. לגבי המסר? אנחנו לא שולטים בו".
ולסיום, שאלה מתוך המחזה: האם אתה מבין שההצגה לא תתקן את מה שקרה?
יוסף חושב למשך כמה שניות, ולבסוף פוסק: "כן".
ואין לה שום סיכוי?
עכשיו הוא כבר צוחק. "בטח. מה אני, מגלומן? הצגה זו הצגה. אנשים גם ככה רואים בה מה שהם רוצים לראות. היא מטרילה, היא מעוררת, היא עושה דברים, היא משפיעה, היא לועגת למערכת. היא לא מתקנת, אבל אולי יש בה מין התיקון".
נשיא דווקא שומרת מקום לאופטימיות: "את מה שאירע ההצגה לא תתקן, על זה אין עוררין. אבל זה לא יעצור אותנו מלהמשיך לנסות".
