"הילד מגן עדן" (Boy from Heaven) הוא הדבר הכי קרוב לקולנוע מצרי שאפשר לראות על האקרנים המסחריים שלנו. הבמאי טאריק סאלח הוא בן לאב מצרי המתגורר בשבדיה, והעלילה מתרחשת כולה בקהיר. עם זאת, הסרט צולם באיסטנבול (הבמאי נהיה לפרסונה נון גרטה במצרים אחרי סרטו הקודם, המותחן The Nile Hilton Incident), ההפקה היא נורדית (קופרודוקציה שבדית-פינית-דנית וצרפתית), השחקנים אינם מצרים (חלקם פלסטינים אזרחי ישראל כמו תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ומכרם ח'ורי), וכפי שדווח בריאיון שהעניק סאלח לעמיתי, אמיר בוגן, הסרט לא הוצג במצרים ולמעשה גם לא באף מדינה ערבית אחרת. ובכל זאת, איני זוכר מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, הוקרן כאן באופן מסחרי סרט החושף את החברה והפוליטיקה במצרים.
הילד מגן עדן - טריילר
ייאמר מיד: אין ברשותי את הכלים לשפוט את מידת הדיוק והמניפולציה, אם קיימת כזו, בתיאור הדינמיקה הפוליטית והדתית שמספק הסרט. זו נחלתם של מזרחנים ופרשנים לענייני העולם הערבי. אבל כסרט, יש בו תסריט מפותל ומפתיע (הסרט אכן זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן אשתקד), קצב קולח, והעברה מוצלחת בהחלט של עולם הצללים והמריונטות של אמן ספרי הריגול, ג'ון לה קארה, אל מסדרונות הממשל והסמכות הדתית במצרים. סאלח עצמו מספר כי ההשראה לסרט באה לו דווקא אחרי ששב וקרא את ספרו של אומברטו אקו, "שם הוורד" (שאף עובד ב-1986 לסרט בכיכובו של שון קונרי), אבל נדמה לי שאם כבר להיתלות באילנות גבוהים, וזה לגיטימי, לה קארה הוא הענף.
גיבור "הילד מגן עדן" הוא אדם (תאופיק ברהום), בנו של דייג אלמן שמתקבל במפתיע ללימודים באוניברסיטת אל אזהר בקהיר, המוסד העליון ללימודי דת של האיסלאם הסוני. זמן קצר לאחר הגעתו, מת אימאם האוניברסיטה, והוא עצמו עד לרציחתו באישון לילה של אחד הסטודנטים בחצר המסגד – רצח שאותו מגיע לחקור איש השירותים החשאיים (פארס פארס). תיאור זה של הדברים לוקה בהשמטות מכוונות כדי לא לפגוע בהנאה שבצפייה הנובעת מגילויים הידועים כבר בשלב מוקדם זה לצופה, אך לא לגיבור הצעיר והתמים שימצא עצמו בסבך של קונספירציות פוליטיות (ואכן הסרט מופץ גם תחת השם "הקונספירציה הקהירית").
זה קורה אחרי שאדם מגויס על ידי איש השירותים החשאיים כדי לסייע להם לתמרן את זהותו של יורש האימאם. הסרט מתייחס לאפיזודה הקצרה שבה שלטו במצרים האחים המוסלמים, ואנשי השירותים החשאיים מתכוונים למנוע אפשרות שאיש דת המזוהה עמם יתמנה לתפקיד הבכיר. כוונתם היא לדאוג לכך שלתפקיד ייבחר שייח' מתון שבו חפץ גם הנשיא (דיוקנו של א-סיסי מתנוסס על הקיר בחדר הישיבות), כדי למנוע מתח בין האינסטנציות הבכירות בתחומי הדת והמדינה.
לביקורות סרטים נוספות:
"הילד מגן עדן" מתמקד בדינמיקה שבין החוקר, איברהים, והנער אדם. פגישותיהם מתקיימות בבית קפה במרכז קהיר, אליו מגיע אדם בסודיות גמורה. הם יושבים משני צידי שולחנות נפרדים, ומנהלים ביניהם דיאלוג כאילו כל אחד מהם משוחח בטלפון הנייד שלו. אחד ההיבטים המעניינים בסרט הוא אדיקותו הדתית של אדם, שגורמת לו לתהות האם שיתוף פעולה כזה הוא נכון בעיני האל. חלאל או חראם, כשר או חטא, כפי שהוא מתבטא בשיחה עם דודו, בעצמו איש דת בכפר שממנו בא. לזכותו של סאלח ייאמר שההתלבטות הזו נוכחת בסרט בצורה מתונה, ושהמתח הפנימי אינו משהה את קצב המותחן.
כמו במותחנים הספרותיים של לה קארה, הצבע האפור שולט גם פה – לא חזותית, אבל מבחינה מוסרית ואנושית. אנשי הדת אינם בהכרח האנטגוניסטים, ונציגי הרשות המדינתית נגועים בשחיתות משלהם. זה בולט במיוחד דרך דמותו של מי שמכונה השייח' העיוור (מכרם ח'ורי), שבחלקו השני של הסרט הופך ממטיף המצטט את קרל מרקס לדמות משמעותית ומניפולטיבית במשחק השח שמנהלות ביניהן הדת והמדינה. אדם עצמו, שהבעת פניו המפוחדת והמהוססת יכולה להטעות, הופך בהדרגה מפיון לפעיל, והופעתו של ברהום ("ערבים רוקדים") טוענת את דמותו בעוצמה ותבונה.
כמו "שם הוורד", גם סרטו של סאלח עוסק בניסיונותיה של הפוליטיקה המדינתית לחדור אל חדרי הכוח הכמוסים של הדת. שם, כזכור, מדובר היה בחקירה של מיתות משונות שעורכת האינקוויזיציה בתוככי מנזר בנדיקטיני במאה ה-14, בו מתקיימת ועידת פסגה של ראשי הממסד הפוליטי והנוצרי. שלא כמו ברומן של אקו, הסוגיות התיאולוגיות שמעלה "הילד מגן עדן" – בעיקר דרך סיפור משנה יפה ומותח בו מעורב אחד האימאמים באוניברסיטה – הן שוליות לאופן הקונספירטיבי שבו מנוהלת העלילה, ואם יש ערך מרכזי בסרטו של סאלח הוא טמון ביכולתו של התסריטאי-במאי לייצר מותחן דתי שהרלוונטיות שלו חוצה גבולות ודתות. איך אומר זאת ראש השירותים החשאיים (מוחמד בכרי): "כוח הוא חרב פיפיות שיכולה לגדוע לך את היד בקלות". במובן זה, "הילד מגן עדן" הוא מותחן פראנויה שנון על ההתנגשות בין כוח מוסדי, מדינתי ודתי, ובין כוח אחר שמעוצב על ידם – זה של הפרט.
