ב-30 השנים האחרונות נעשו לא מעט קומדיות רומנטיות קוויריות, אך הן היו ברובן המוחלט סרטי אינדי קטנטנים שזכו להפצה מאוד מוגבלת, עד לא קיימת, בבתי הקולנוע. קומדיות כמו "לנשק את ג'סיקה שטיין"' (2001) או "באהבה, סיימון" (2018) הן דוגמאות נדירות לסרטים שהתקרבו למיינסטרים.
קומדיות רומנטיות שואפות להשיג את היענותם הרגשית של הצופים לעלילה, ושזירת עמדה רגשית זו למערכת היחסים המוצגת. אנו אמורים להתרגש מהאהבה הצומחת בין הדמויות, להתאהב באפשרות שלהן להתלכד לשלם רגשי, ולהפוך בכך לחלק משלם זה. לצופים והצופות הסטרייטים תמיד הייתה שמורה הפריווילגיה (שאינה, כמובן, מודעת לפריווילגיותה) של הזדהות והנאה עם הקשר הרומנטי המוצג. לעומתם הצופים והצופות הקוויריים נזקקים לאסטרטגיות של הסטה ופנטזיה, בכדי שיוכלו לחוות הנאה ממערכת יחסים רומנטית שאינה מייצגת את המגדר שלהם.
"אין גברים כאלה" – טריילר
"אין גברים כאלה", השם העברי המזעזע שניתן ל-"Bros", הוא ניסיון לזנק מהמקפצה הקווירית הגבוהה ביותר לתוך הבריכה של הקומדיה הרומנטית. זהו תוצר נוסף של "אפטאו פרודקשנס", חברת ההפקות של הבמאי-מפיק-תסריטאי ג'אד אפטאו, אולי הדמות המשפיעה ביותר על הקומדיה הקולנועית האמריקאית בשני העשורים האחרונים. רק כ-4 מתוך 26 הסרטים שהופקו בחברה זו יכולים להיחשב כקומדיה רומנטית, ואף אחד מהם לא היה קומדיה רומנטית קווירית. לא היו חסרים בסרטים אלו רגעים עם גוון הומו-ארוטי, צחוקים על חשבון רתיעה הטרוסקסואלית ממיניות קווירית או שימוש בדמויות משנה קוויריות, אבל עד כה זה לא עמד במרכז העלילה, בוודאי לא בקונטקסט רומנטי.
הבמאי והתסריטאי-שותף הוא ניקולס סטולר, הטרוסקסואל עם ניסיון בבימוי "קומדיות אנטי-רומנטיות" שעסקו בהתאוששות משברון לב ("לשכוח את שרה מרשל") והתפרקות של זוגיות ("עד החתונה זה יעבור"). סטולר לא אמור להיות האדם המתאים למשימה, אך ניכר שהוא ואפטאו מתפקדים כמעטפת המאפשרת ליוצר השלישי לשמש כקול הקווירי הדומיננטי של הסרט.
את בילי אייכנר, המשמש כתסריטאי-שותף וכשחקן ראשי, הצופים הישראלים עשויים להכיר מתפקיד המשנה שביצע בשתי העונות האחרונות של הסיטקום "מחלקת גנים ונוף". לצופים האמריקאים הוא מוכר כטאלנט רב-תחומי, בעיקר מסדרת שעשועוני הרחוב Billy on the Street שבה היה אייכנר מתקיל אנשים בשאלות שעוסקות בתרבות פופ, או כדמות מרכזית בסיטקום "אנשים קשים".
כמו אייכנר, גם הגיבור של "אין גברים כאלה" הוא יהודי ניו-יורקי חד-דיבור ומחשבה המזכיר, מבחינה זו, גיבורי קומדיות רומנטיות מהסוג שבויים ונכתב ע"י וודי אלן, רוב ריינר ונורה אפרון. בובי ליבר (אייכנר) עוסק ומעורב בהוויה התרבותית-פוליטית של הקהילה הלהטב"קית. בנוסף לפודקסט המצליח שבו הוא מהגג על נושאים אלו, הוא גם עומד בראש צוות שעוסק בתכנון של מוזיאון שיתמקד בהיסטוריה של הקהילה, ובגילוי הנוכחות הנסתרת של חברי הקהילה בתוך ההיסטוריה "הממוסדת". קו עלילתי זה, המתקיים בתהליך המוביל לפתיחת המוזיאון, הוא בסיס לבדיחות ואבחנות לגבי ייצוג קווירי. בכך הוא משמש גם כאלמנט של מודעות רפלקסיבית לגבי התפקיד של הסרט בתוך היסטוריה זו.
בובי מאוד שלם עם החצנת מיניותו וחי חיים אקטיביים מבחינה מינית, גם אם ניכר בו התסכול והחשש של בן 40. הוא מפגין סקפטיות וחוסר עניין בקשר מונוגמי, אבל ניתן לחוש שהוא שואף לקשר עמוק ויציב יותר. בדרך בה אייכנר מגלם אותו, ניתן לחוש אמפתיה למה שמטריד את בובי, אבל זו גם דמות שיכולה לעצבן לא מעט צופים.
כמקובל בז'אנר, המתח הרומנטי מתקיים בין שני הפכים. ארון שפרד (לוק מקפרליין) השרירי והנאה אינו מתכחש, חלילה, לזהותו המינית, אבל גם לא מרגיש בנוח עם החצנה מתריסה שלה מול סטרייטים. שאלת היסוד בז'אנר בדבר האמונה באפשרות מציאת אהבה חוברת פה לשאלת המונוגמיה בתרבות הקווירית, ולמציאת נקודת האיזון בין ביטחון סולידי בזהות המינית - ובין החצנתה ללא ריסון. המתח הנוצר בגלל העמדות השונות של בובי וארון נוכח גם בסרט עצמו. הוא מתקיים ביחס בין המסגרת השמרנית ביסודה של הקומדיה הרומנטית וההוויי המיני הקווירי כפי שהוא מוצג בסרט.
הסרט זכה בארה"ב לדירוג R (בני 17 ומטה יכולים לראות רק בליווי מבוגר). יש בו לא מעט רגעים של מגע פיזי בין גברים (הרבה יותר מקומדיה רומנטית ממוצעת), גם אם הבלוקינג של הסצנות מקפיד להשאיר את אברי המין מחוץ לפריים. לא מעט מהבדיחות המוצלחות קשורות לעיסוק באקטים מיניים החורגים באופן ניכר מהרפרטואר של ההטרוסקסואל הממוצע, כולל אקטים מרובי-פרטנרים, והתייחסות לסמים המשולבים בפעילות זו. כל זה מאתגר באופן ניכר את השמרנות של הז'אנר ושל לא מעט מצופיו.
רגע אחד מדגים היטב מתח זה: כאשר מתרחשת הנשיקה הרומנטית הראשונה בין בובי וארון, הם מצולמים בפרופיל בעודם ישובים על ספה. עד כאן רגע רומנטי סטנדרטי שבו שני גברים מחליפים באופן "לא פרובלמטי" גבר ואישה בסיטואציה דומה. אבל אז המצלמה מתרחקת מהזוג המתנשק כדי לגלות שבמקביל למתרחש בגובה הראש, ארון גם זוכה לעינוג אורלי משני גברים. עם כל הכבוד לסימולציית האורגזמה בפרהסיה ב"כשהארי פגש את סאלי", כאן הז'אנר נדרש להכיל דרגה מאוד שונה של שובבות מינית.
"אין גברים כאלה" ראוי להערכה על מה שהוא מנסה להשיג במסגרת הז'אנר השמרני. לא רק על תכניו אלא גם על ניסיונו לבצע קרוסאובר לקהל הסטרייטי. בשונה מההפצה המצומצמת של כל קומדיה רומנטית קווירית קודמת, הסרט יצא בשבוע שעבר בצפון אמריקה בלמעלה מ-3500 אולמות. אסטרטגיה זו התגלתה כאקט של ביטחון מופרז, והכנסות הסופ"ש הדלות הסתכמו ב-4.8 מיליון דולר. כישלון קצת אירוני בהתחשב בעיסוק של הסרט בשאלת ההנכחה הקווירית במרחב הציבורי.
אפשר להאשים, כפי שאייכנר עשה, את ה"הומופוביה" של הצופים, או לתלות את האשמה ברושם שיצר השיווק המוקדם, לפיו הסרט ממוקד בשיח פנימי בתוך הקהילה: השחקנים שכמעט כולם ממוקמים על הקשת הלהטב"קית, ההצגה הלא מעודנת של מיניות קווירית, והמשפטים שמהדהדים גישות "מיליטנטיות" להנכחה של תרבות קווירית. מהצד השני בקהילה, שהייתה אמורה לאמץ את הסרט בהתלהבות, עלתה ביקורת כלפי הפרוגרסיביות הלא-מספקת של סיפור האהבה בין שני גברים לבנים.
"אין גברים כאלה" הוא לא סרט נטול פגמים. יש בו גיבור נודניק, יש בו שיח פנימי מדי, ויש בו הצגה של מיניות שעשויה לאתגר קהל שמרני. חרף כל זאת לא מגיע לו להיכשל בגלל חשש היתר של צופים סטרייטים, או להיתפס ע"י חברי הקהילה כסרט שעצם קיומו מובן מאליו. יהיה חבל אם כישלונו המסחרי של הסרט ירחיק לשנים רבות את הניסיון הבא של הוליווד להפיק קומדיה רומנטית קווירית.
