בספרייה של הבמאי הקטלאני אלברט סרה יש לא פחות משישה ספרים על מייקל אולירי, המנכ"ל של "ריינאייר". "ייתכן שאני האדם היחיד בעולם שיש לו שישה ספרים עליו", אומר סרה (46) בפגישתנו בפסטיבל קאן בחודש שעבר, וממהר לשלוף את הטלפון הנייד שלו כדי להראות לי תמונה המנציחה את אגף אולירי בספרייה שלו. "למה דווקא הוא? אולירי אדם מעניין ואני מאוד מחבב אותו. הוא אמר שהוא לא שם ז** על מה חושבים עליו - וזה לרמה שלא אכפת לו גם מה חושבים הלקוחות של החברה שלו. הוא מטורף לגמרי".
אז מה למדת אחרי שקראת כל כך הרבה על אולירי?
"לעשות את מה שבראש שלי. תדמיין שהבחור הזה אמר ששר התחבורה האירופאי אידיוט ושנשיא אירלנד גרוע. והוא אמר זאת למרות שהוא צריך לעבוד איתם. תדמיין שהמטוסים שלו צריכים לטוס דרך אירלנד ודרך אירופה והוא צריך אישורים - ובכל זאת הוא קורא להם מפגרים. ועדיין הוא הצליח להתנהל מול האנשים האלה ולהקים את החברה הכי גדולה עם הכי הרבה לקוחות ביבשת".
גם אתה אמיץ כמוהו ואומר הכול על כולם, בלי שום בקרה?
"יש לי בקרה, אבל אני לא מצנזר את עצמי, בגלל שאם הגישה של פוליטיקלי קורקט חודרת לך למוח אתה מת. כמובן שאתה לא אומר את אותם הדברים לאמא שלך ולאנשים קרובים, וזה בסדר וזה טבעי, אבל כשאתה מצנזר את עצמך, החיים כבר לא שווים את זה - אולי עדיף להתאבד מלחיות ככה. אתה צריך להיות מסוגל להרגיש. בחיים פגשתי הרבה אנשים ספונטניים ומשוגעים, וגם עבדתי עם מפיקים ששמחו לקבל את מה שסיפקתי להם, בלי שהייתי צריך לגעת באף פסיק או נקודה בסרט. היה לי מזל שהם הבינו שאני במאי טוב ונתנו לי לעשות את מה שאני רוצה בידיעה שאקבל את ההחלטה הנכונה".
אז מה עלינו לצפות ממך, בתור אחד שלוקח דוגמה מאולירי?
"אני לא יודע, זו שאלה מצוינת. אני מתעסק בשלי, כלומר מנסה ליצור סרטים יותר שערורייתיים והזויים. הסרטים שלי אמיצים ולא מדאיג אותי מה אנשים יחשבו - אני ממוקד בעבודה שלי ואז אני בסדר. מה שבאמת מדאיג אותי הוא מה שהדימויים שלי משדרים לקהל. אני לא רוצה להשוות בין הסרטים שלי לאלה של אחרים. השוואות וביקורות רוצחות את היצירתיות. אני מתמקד בליצור את הדימויים הכי מקוריים שאפשר. האתגר הוא מול עצמי ולא כנגד אף אחד אחר".
למעשה, סרה שובר המוסכמות, הרדיקלי והנועז מאתגר לא רק את עצמו – הוא בהחלט מאתגר את הצופים שלו. בפסטיבל קאן האחרון הוא הציג בתחרות הראשית את "פיוס", שארך שעתיים ו-45 דקות(!) והיה מועמד ל"דקל הזהב" ול"דקל הקווירי". "מבחינתי אורך של סרט הוא עניין של מתח. לפעמים האורך מכניס אותך לאיזה מתח שאני אוהב. תפיסת הזמן בקולנוע, כידוע, אמורה להתבדל מהמציאות וכמובן שעדיף אם הוא עובר מהר והצופים לא משתעממים, אבל עדיין צריכים לחוש את הזמן ואת המתח שנלווה למשהו שנמצא על הקצה".
סרה יהיה אחד האורחים הבולטים והמרתקים של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ה-24 שייערך בתל אביב בין ה-12 ביוני ל-18 ביוני. בסינמטק תל אביב סרה יעביר כיתת אמן (14.6 בשעה 20:00) ויוצגו שניים מסרטיו: "הסיפור על מותי" (סינמטק ת"א, 13.6, 16:00), שזכה בפרס הראשון בפסטיבל לוקרנו 2013, עוסק בשתי דמויות מיתולוגיות; קזנובה ודרקולה. ואילו "חירות" (סינמטק ת"א, 15.6, בשעה 15:00, כולל מפגש עם סרה) התחרה ב"מבט מסוים", המסגרת השנייה בחשיבותה של פסטיבל קאן 2019 וזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים.
("הסיפור על מותי" - טריילר)
העלילה של "חירות" מתרחשת באירופה הדקדנטית של המאה ה-18 ועוסקת בחבורה של אריסטוקרטים הדוניסטים, שסולקה מהחצר השמרנית של המלך לואי ה-16. אנשי החבורה מנסים לגייס את תמיכתו של דוכס גרמני, כדי שיעזור להם לממש את משימתם: להפיץ את הליברטריאניזם - גישה פילוסופית הדוחה את הגבולות המוסריים המקובלים בחברה, כשבמקביל הם עושים הכול כדי לממש את רצונם להגיע לתענוגות, הנאה וסיפוק מיני. "אני שמח לחזור לתל אביב", מכריז סרה. "כבר הייתי בישראל ב-2011, לכבוד רטרוספקטיבה שעשו לכבודי בסינמטקים של ת"א, ירושלים וחיפה. אהבתי מאוד את הביקור בישראל, זאת הייתה התנסות נהדרת. אני נרגש לבוא לפסטיבל הסטודנטיות והסטודנטים בגלל שאני אוהב אנשים צעירים, לתקשר איתם ולדבר על רעיונות ועל עתיד הקולנוע".
מה אתה יודע על הקולנוע הישראלי?
"לא הרבה. אני מכיר את הבמאים נדב לפיד ותום שובל וכן את אחיו דן. אנחנו חברים טובים".
סרה נולד בעיר במחוז ג'ירונה, בחבל קטלוניה שבצפון-מזרח ספרד. הוא למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה של ברצלונה, כתב מחזות והפיק עבודות וידאו. סרטיו "כבודו של האביר" (2006) עם דון קישוט וסנשו פנסה ו"שירת הציפורים" (2008), שהוצגו בפסטיבל קאן במסגרת "שבועיים של במאים", הושוו לשירה, והדגימו את המשיכה שלו למיתוסים. סרטו המפורסם ביותר הוא "מותו של לואי ה-14", שנחשף בפסטיבל קאן 2016, זכה לביקורות מהללות ("קולנוע נועז", "יופי רב", "קצב בלתי מתפשר", "כל פריים נראה כמו ציור רנסאנסי") ומתאר את גסיסתו של המלך הצרפתי בראשית המאה ה-18. "גם אם הסרטים שלי היו היסטוריים, הנושאים שבהם עסקו היו אקטואליים: מוות, כוח, ליברטריאניזם, ואיך האדם מתמודד עם הגוף והתשוקה. נושאים שרלוונטיים גם היום: איך אנשים מתקשרים היום באמצעות הגוף שלהם, החופש שיש לגוף והחיכוך במפגש עם האחר. שאלות שיכולות להיות גם מודרניות.
"אני גם אוהב את הרעיון של הפער בין בעלי הכוח לאנשים הרגילים. הפער הזה תמיד היה קיים, אבל עכשיו מנסים לגרום לנו להאמין שלא כך הדבר. אם פעם, בימי הביניים, כולם ידעו על הפער, אז היום מנסים לגרום לנו להאמין שבעלי הכוח נדיבים לפשוטי העם. ממש לא, בימי הביניים היה את האדון והיו הצמיתים, לא היה שום דבר באמצע. היום בעלי הכוח מעמידים פנים שהכול מושלם, דמוקרטי - אנחנו עובדים בשבילכם, אבל אני לא בטוח. התוצאה הרי היא שהפער בין העשירים לעניים רק גדל, כך שזה נוגד את הרעיון הזה של 'אנחנו עובדים בשבילכם'".
ב"פיוס" (2022) – הסרט הראשון של סרה שמשתתף בתחרות הרשמית של קאן, הוא חרג ממנהגו והפעם מיקם את העלילה בימינו - באיי פולינזיה הצרפתית. אבל הוא עדיין עוסק בנושאים שמרתקים אותו, כמו הצד האפל של הכוח, והוא עושה זאת באמצעות סיפורו של מושל צרפתי. בסרטיו יש חשיבות לנופים יפים, לעיתים בתוליים, וכמובן שהאיים הפוטוגניים סיפקו כאלה בשפע. "פולינזיה היא מקום אקזוטי ומבחינה ויזואלית יותר מקורי לצלם שם. עניין אותי למקם נושאים כמו שסעים בחברה שרק הולכים וגדלים והבדידות שנלווית למי שנותר בגפו במרכזם, מי מנהל את המערכה, מי המשרת ומי האדון, בנוף אקזוטי, מלאכותי ומוזר, וכך הסיפור נהיה מעניין יותר".
כמו בסרטים אחרים שלו, גם את "פיוס", סרה יצר תוך כדי תנועה, אלתורים ועבודה משמעותית בחדר העריכה, שם הוא מעצב את היצירה המוגמרת. "אני לא עובד בצורה פרוגרסיבית. לא מאמין בזה. אני עובד מתוך ההרס. הקטע שלי הוא החלטות שרירותיות שיהרסו, יזעזעו. אבל התהליך הזה גם אנליטי - אתה מנתח את הדימויים ובוחר במה תשתמש ובמה לא, לאיזה כיוון תלך. אז אני מנסה גם ליצור וגם להרוס. אחד הקטעים שלי בצילומים הוא שאני משנה את כל המתודולוגיה שלי ומקפיד שיהיה מצחיק וכיף. זה עמוד תווך בשיטה שלי. אני גם מעדיף לנסוע למקומות כמו פולינזיה, בהם אני לא מכיר אף אחד, ואז זה משהו מאתגר וחדש. אני אוהב להגיע למקום חדש, לשאול ולברר מהר מה קורה, עם מעט מאוד הכנה מראש ולהגיע כך לתמימות החשובה לי, בעודי נמנע מקלישאות".
סרה אוהב לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, וגם ב"פיוס" הוא שיבץ לצד שמות מוכרים כמו בנואה מגימל המופיע בתפקיד הראשי, תושבים של האיים נטולי ניסיון, כולל טראנסית תמירה ומרשימה. "אני אדם נחמד שיוצא למקומות ומתחבר לבני אדם והרגליים שלי תמיד על הקרקע – אני אדם פשוט שיודע לזהות אנשים שדומים לי", הוא אומר ופורץ בצחוק. "אני יכול להסתכל על מישהו ולדעת אם יסתדר לנו לעבוד יחד.
"בכלל, אני אף פעם לא מכריח שחקן לעשות משהו שאין לו מצב רוח אליו. השחקנים אצלי הולכים אחרי ההשראה והאינטואיציה שאומרת להם, שזה מה שהם צריכים לעשות באותו רגע, ואז בום והנה הקסם. המצלמות שלנו מוכנות ואנחנו פשוט מחכים לרגע הזה. לפעמים מה שאני מציע יכול לגרום קצת כאוס טכני, כי אני אף פעם לא מחליט עד בוקר יום הצילומים מי ישחק בכל סצנה. כל השחקנים צריכים להיות מוכנים לאורך כל הצילומים ועליהם להגיע לעבודה מדי יום וגם זה יוצר מתח מטורף. עם שחקנים גדולים וכוכבים כמובן שצריך להיזהר יותר, אבל באופן כללי זה החוק שלי, שהשחקנים יהיו מוכנים כל הזמן. יוצא שחלקם בהיכון 25 ימים, אבל בפועל יצטלמו יומיים-שלושה. זו דרך להוסיף למתח שהכרחי לאינטנסיביות של הסרט, לצביון שלו, לטקסטורה האנושית שמרכיבה אותו".
סרה יוצר את סרטיו בכוחות עצמו ו"נדרשת הרבה בירוקרטיה ועבודה סיזיפית כדי להרים פרויקט ואני לצערי עובד כמעט בגפי. ההפקה ללא ספק גוזלת המון זמן, אבל זה בסדר, זה המחיר שצריך לשלם כדי ליצור את מה שהצופים עוד לא ראו, ולעשות זאת בדרכי שלי".
מה מקומך בתעשיית הקולנוע הספרדית?
"אני חושב שמעמדי התחזק לאחרונה. אני אחד האנשים הנדיבים בתעשייה הספרדית, בגלל שאני לוקח מעט ממנה ונותן כל כך הרבה - מביא המון יוקרה אבל עם תקציב קטן, בעוד הפקות אחרות זוכות בהרבה משאבים, יוצאות לקולנוע ולא מושכות קהל. כמה כאלה יש? המון. ומה אני? כמו כומר שמטיף או אמא תרזה. נותן המון ובקושי לוקח משהו לעצמי".
ולסיום, שאלה שאולי יכולה לעצבן אותך – איך מערכת היחסים שלך עם פדרו אלמודובר?
"אני לא מכיר אותו אישית. מעולם לא נפגשנו. לפני שנים הייתי בקאן, כשגם אלמודובר הציג סרט, ובילינו באותה מסיבה, אבל אף אחד לא הפגיש בינינו. גם לא הייתי ידוע אז, אפילו שכבר הצגתי בקאן שני סרטים. אני מכבד את אלמודובר על ההצלחה שלו, הוא הבמאי הכי מצליח בספרד והגיע למעמד הזה בדרכו שלו, מבלי להתפשר על העולם שרצה ליצור. עמדו בפניו מאות אלפי הצעות לעשות סרט מסחרי יותר באנגלית, כולל בארצות הברית, אבל הוא נותר נאמן לעולם שלו. אלמודובר הוא בחור פופולרי מאוד, שאי אפשר להשחית. אני מחבב אותו מאוד וגם אם הסרטים שהוא יוצר הם פחות הקטע שלי, אני עדיין מכבד אותו".
אם לא אלמודובר, אז איזה במאים כן השפיעו עליך?
"לא יותר מדי יוצרים האמת. אני לוקח השראה ממעשים אמיתיים ומערבב ביניהם. דמויות מהחיים האמיתיים השפיעו עליי יותר – קרל לגרפלד, סלבאדור דאלי וכמובן אולירי. אני אוהב אנשים מטורפים".
