בשנת 2005 האמנית יעל יודקוביק הלכה לחדר הכושר הקרוב אליה, אספה שמונה גברים אחד אחרי השני לסטודיו שלה - גילחה את ראשיהם, משחה אותו בשמן וצילמה. "זה אפילו לא נראה לי מוזר", היא צוחקת כששואלים אותה על הסיטואציה הלא שגרתית. "אני זוכרת שהם היו נבוכים, אבל הם זרמו. אף אחד לא התנגד", הוסיפה. בסדרת הצילומים שלה נראים ראשיהם המגולחים והמשומנים של הגברים כאובייקט פאלי מלא און אך פגיע בעת ובעונה אחת. יודקוביק מספרת שהסקרנות לבחון את הצורה הזאת היא זו שהובילה אותה לפרויקט: "קרחות כאלה נראות כמו משהו בין אצבע ל... זו זקפה משוחררת כזאת שהולכת ברחוב. רציתי לבחון את הצורה הזאת - יש שם משהו להבין, לראות, וזה די אושש את עצמו בצילומים".
עבודתה של יודקוביק, "ללא כותרת (מאחור)", מוצגת כיום כחלק מ"אלפא" - תערוכה במוזיאון "על התפר" שבירושלים, שתוצג עד ה-28 בפברואר, ובמסגרת פסטיבל "חורף בירושלים" נערכים בה סיורים והרצאות מדי יום שישי. התערוכה עוסקת במהפכה המגדרית המתחוללת בעולם בעשורים האחרונים, וממקדת את המבט דווקא על הגברים. "ניכרת עלייה במודעות לחשיבותו של שוויון מגדרי, אבל השיח נוטה להתמקד בקבוצות של נשים ומגדר, ולרוב לא כולל את הגברים. אליהם מתייחסים לרוב כאל מקשה אחת - 'הגברים'. נעדרת מהנוף כמעט כל התייחסות מעמיקה יותר לגוונים ולשוני שבתוך הקטגוריה", אומרת האוצרת, שחר שלו.
היא מדגישה כי חוסר השוויון והיעדר הגברים מהשיח עליו מייצר השלכות גם עליהם ברמה הרגשית והחברתית. "אולי כי הם ההגמוניה, הנורמה, הסטנדרט שביחס אליו הקבוצות האחרות נמדדות וצריכות להתאים את עצמן", היא מציעה. "אנחנו זונחים מהדיון חצי מהאוכלוסייה, וזה פוגע בכל הצדדים. זה משמר הבניות וסטריאוטיפים, והופך את הגבריות לקטגוריה חד-משמעית ומובנת מאליה. ההגמוניה הזו מכתיבה לגברים התאמה לציפיות חברתיות שהם לא תמיד עומדים בהן. כדי שגברים יצטרפו למאבק הזה - הפמיניסטי, המשותף, השוויוני - אנחנו חייבים להרחיב את השיח המגדרי ולתת להם במה".
הבמה ניתנת כעת בתערוכה שכוחה טמון במידה רבה בעובדה שהיא מלקטת יצירות קיימות, ולא כאלה שהוזמנו במיוחד. בכך היא מהווה מעין סקירה של דימוי הגבר באמנות הישראלית ב-20 השנים האחרונות מזוויות שונות ומשמעותיות, שמרכיבות יחד תמונה רחבה של מה שקיים, וגם של מה שחסר. דרך סוגים שונים של אמנות - צילום, פיסול, וידאו ועוד - מאת אמנים ואמניות בני דורות שונים, הדימוי הגברי מקבל פנים רבות ונבחנת השאלה מהי גבריות ישראלית.
מי שעוד חקרה את שאלת המאפיינים של הגבריות הישראלית והדימוי שלה בחברה היא קרן היינריך בל הגרמנית (Heinrich Böll Foundation), שמתמקדת בקידום דמוקרטיה ושוויון ופועלת גם בארץ. בשנה שעברה השיקה הקרן את "גבריות בישראל" - פרויקט שבחן את השאלה "מהי גבריות ישראלית?" דרך סקר שנערך בקרב מדגם של כ-500 גברים מעל גיל 18, ובאמצעות סדרת סרטונים המציגים ראיונות עם דמויות מהתחום המחקרי ומהתחום החברתי, בהם גם השחקן יוסי צברי, הסופר אלון מזרחי וחברת הכנסת תומא סלימאן. "אלפא" מתכתבת עם המחקר, ואף נשענת עליו במקרים מסוימים ומציגה תמונה רחבה ומורכבת, שבה יש מקום גם לגבריות הנתפסת כנשית יותר, רכה יותר ומגוונת יותר, לצד סממנים מובהקים יותר כמו מיליטריזם וכוחניות.
בין האמנים הקאנוניים בתערוכה מוצגים למשל רועי רוזן דרך הדמות הפיקטיבית של ז'וסטין פראנק - אמנית סוריאליסטית וסופרת-זימה יהודייה בדויה שחייה נגדעו באופן מר בישראל, ויעל ברתנא - עם יצירת הווידאו האייקונית מ-2003 "מלכי הגבעה", אשר מתעדת גבעות אומללות למראה בחוף הים, עליהן עטים ומצטופפים עשרות ג'יפים במעין טקס הפגנת גבריות של כיבוש הגבעה.
7 צפייה בגלריה
סקירה של דימוי הגבר באמנות הישראלית ב-20 השנים האחרונות. ״אבא״ (2006), יצירתה של ורד אהרונוביץ, מתוך התערוכה "אלפא".
(צילום: מיכאל לירן)
על פי המחקר של קרן היינריך בל, הגבריות בארץ קשורה באופן חזק גם בצבא ומיליטריזם. ד"ר אור ענבי, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחה לגבריות חדשה שהתראיין לאחד הפרקים במחקר, אמר בו כי הצבא מגדיר לגברים מה הם צריכים לעשות ומיהו הנער הנכון שהופך לגבר הנכון. אלמנט זה לא נעדר גם מהייצוג באמנות. "המיליטריזם הוא ערך עליון בארץ וסוג של תחנת מעבר, טקס חניכה, שכמעט כל אחד מאיתנו עובר בגיל 18. היה ברור שצריך להתייחס לזה", מספרת שלו.
לכתבות נוספות במדור אמנות:
אחת היצירות שממחישות את הקשר הזה בצורה הבולטת ביותר היא זו של שחר מרקוס, מאמני המיצג והווידאו הבולטים בישראל. בתערוכה מציג מרקוס את עבודת הווידאו "המטבחון" משנת 2013 - סרטון שבו נראה מרקוס לבוש בבגדי אישה עם מסכה דמוית גולדה מאיר, אופה במטבח תוך כדי שהוא מדקלם את נאום הכניסה של גולדה לכנסת. "יש מושג כזה, 'המטבחון': פורום מצומצם של אנשי ביטחון שדנים", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "נאמר על גולדה שהיא הייתה אופה עוגיות במטבח הצנוע והקטן שלה, ושם גם מארחת את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון ומנהלת דברים שהם בדרך כלל 'גבריים', כמו לצאת למלחמה". ביצירה, מרקוס משתמש בדמותה ומלחים אותה עם שלו כדי לייצר מעין גברי-נשי היברידי. את המסכה לעבודה יצרה הילה פלשקס. "היא רצתה לעשות לי גם את העיניים ואת הפה שלה, אבל רציתי דווקא שיראו את שלי, שיראו שזה חצי גבר", מספר מרקוס, "לא רציתי 'להתחפש לאישה', רציתי להגיע לאמצע הזה, לגם-וגם".
7 צפייה בגלריה
"לא רציתי 'להתחפש לאישה', רציתי להגיע לאמצע הזה, לגם-וגם". מתוך "המטבחון", יצירת וידאו מאת שחר מרקוס המוצגת בתערוכה "אלפא".
(שחר מרקוס)
בין ההשראות של האמן הייתה עבודת הווידאו "הסימיוטיקה של המטבח", שיצרה האמנית האמריקאית מרתה רוסלר ב-1975. האמנית ניצבת במטבח ומדגימה כלי מטבח שונים באופן מעושה, שמביע את מורת רוחה מהתפקיד ההיסטורי. אלא שמרקוס מספר שאנשים שלא מודעים לשנה שבה יצר את הווידאו, שאלו אם הוא נוצר בהשראת הסרטון הוויראלי של שרה נתניהו ועוגת הביסקוויטים. "זה היה הרבה קודם, הבלוף שלי", הוא צוחק. "יש פה אירוח, אפיית עוגיות, המקום הזה של נשים במטבח, ותוך כדי אני מקריא את נאום הכניסה לכנסת של גולדה מ-69', שנשמע כמו מלפני שבוע. אאמל"ק לך: אנחנו צריכים לשאוף לשלום, אבל אין לנו עם מי לעשות אותו כי אין פרטנר. יוצאת דמות שמכילה בתוכה גם גבריות וגם נשיות, שעושה פעולות לכאורה נשיות, אימהיות, אבל הטקסט שיוצא לה מהפה הוא סופר אגרסיבי, ביטחוניסטי".
לאורך שנות הפעילות שלך כאמן, שמת לב לשינוי בדימוי של הגבריות, של גבר?
"שאלה טובה. זו לא הפעם הראשונה שעבדתי עם דימוי נשי-גברי היברידי. עשיתי את זה לפני כמה שנים, במיצג 'קאבר'. אני עושה אמנות כבר עשרים ומשהו שנה, ובתחילת הדרך מאוד העסיק אותי הגוף העירום. זה היה שוק לאנשים. הצופים היו רגילים לעירום נשי, שאותו הם מקבלים הרבה יותר בהבנה, אבל גוף גברי עירום נראה להם דבר הרבה יותר נועז, קשה - בעיקר לגברים בקהל. זה יצר דיון מתי נכון להשתמש בעירום גברי ומתי לא, באיזו צורה הוא עובר יותר חלק ומתי הוא קשה יותר לעיכול".
כשהאוצרת נשאלת אם הבחינה בשינוי במגמות בייצוג הגבר באמנות לאורך השנים, היא מהנהנת. "היום יש יצירות שמציגות את הגבר החדש. למשל היצירה 'מצביאים מפורסמים' של ניב פרידמן מעידה על השינוי". מדובר בספר משנות ה-70-60, שהוא חלק בסדרה של ספרי היסטוריה ומדע שבהם פרידמן שתל את דמותו. בניגוד לדמויות הגברים שבספרים, שצופים לאופק בארשת ביטחון - פרידמן מביט למטה במעין רפלקציה פנימית. "יש כאן גבר שהוא לא איזה מצביא צה"לי שמסתכל בחזון אל האופק, מתכונן לקרב, אלא דווקא מתלבט, מהרהר, נותן אפשרות לגבריות אחרת - ועדיין, גם הוא יכול להיכנס לדפי ההיסטוריה ולהוביל מהפכות", קובעת שלו.
7 צפייה בגלריה
"אני מוצא לעצמי מקום במרחבים שהייתי מודר מהם". "מצביאים מפורסמים" מאת ניב פרידמן, מתוך התערוכה "אלפא"
(ניב פרידמן)
"זה ספר שמצאתי ברחוב בירושלים", משחזר פרידמן בשיחה עם ynet, "ומה שמשך אותי בו הוא נקודת המבט שאני תופס כגברית: נקודת מבט מאוד חד משמעית על העולם ועל אירועים בהיסטוריה, לרוב מאוד כוחנית. חקרתי את האופן שבו הספר בנוי - איך הדביקו אותו, איך הוא תפור, איך האותיות מודפסות - ואז הדפסתי בתוכו את הדמות שלי וכרכתי מחדש. הדימוי שלי בספר נראה כאילו היה שם מאז ומתמיד. דרך ההשתלה הזו ביקשתי להכניס לתוך הספר הזה דימוי יותר קווירי, יותר שואל ופחות כוחני.
"כילד מאוד התעניינתי בהיסטוריה, וההתעניינות הזאת הגיעה עם קונפליקט שהיה לי עם גבריות. הרגשתי לא שייך ולא חלק מהעולם של הגברים, ובספרים האלה נקודת המבט תמיד גברית. בתור אדם מבוגר ואמן, אני מכניס את עצמי למקומות שכילד לא הרגשתי שיש לי בהם מקום, שהייתי מודר מהם. בעבודה אחרת קניתי סרבל מחברה שמייצרת בגדי עבודה, ושלחתי להם מייל שבו שאלתי אותם אם הם רוצים להחליף את התמונה שיש להם באתר - של בחור שרירי בסרבל עבודה - בתמונה שלי לובש אותו. זו הייתה תמונה שצולמה בסטודיו ונראית מקצועית, ובכל זאת, אני כאדם קווירי - נראה מוזר ולא מסתדר שאני 'אייצג' את הסרבל במודל הגברי הזה".
כסגירת מעגל אישית, הספר "מצביאים מפורסמים" מוצג לראשונה בירושלים, העיר שבה גר פרידמן בתקופת לימודיו ושמרחובותיה נאסף הספר. "במרחב הציבורי בירושלים אין מקום לסוג אחר של גבריות. אפילו ללכת ברחוב עם נראות קווירית היה פעולה מחתרתית. הרגשתי שלצאת לסופר איך שאני לבוש זו פעולה אקטיביסטית. זה דרש ממני הרבה כוחות, ועורר הרבה תגובות", הוא אומר. "זה נשמע מפגר, אבל זה יכול לשנות את החיים למישהו שרואה אותי עכשיו לובש חולצה מנצנצת וזה מבחינתו שוק של הלייף לראות עוד סוגים של גבריות, ושאני עומד על הרגליים למרות שמקללים אותי וצועקים עליי ולא רוצים לתת לי שירות. כשזה נוגע לדימויים אחרים של גבריות, יש פער נורא גדול בין אנשים שבאים לראות תערוכות ובין הקהל הרחב, בגלל זה התערוכה הזאת מאוד חשובה. נקודת המבט של 'גבר האלפא' היא חד משמעית עם נרטיב אחד. בנקודת מבט אחרת, אולי נשית יותר, אולי קווירית, יש מקום לכל מיני נרטיבים. והתערוכה ממחישה את הרעיון הזה", אומר פרידמן.
עבודה נוספת שממחישה את השינוי בתפיסת הגבריות על פי האוצרת היא "גבר צריך להיות חזק ועדין" של יונתן אולמן, שמציגה הסתכלות קצת אחרת על הגבר הישראלי. "המשפט הזה הוא משפט שדודה שלי הייתה אומרת לבת הבכורה שלה בנוגע לבחירת גבר עתידי, והוא נחקק לי", מספר לנו אולמן. "חרטתי אותו על מה שנראה כמו מעין בועת מחשבה בצבע תכלכל, ומרחף מעל מה שנראה כמו איזה מין כתם דם או רורשאך. אם מתעמקים אפשר לראות שיש לו נפח - כמו פיגורינה קטנה, בובה של סופרמן. המחשבה הייתה לייצר מין דמות או פרסונה כזאת של 'צייד', שיוצא החוצה אל הטבע, צד חיות אקזוטיות ופושט את העור שלהן - רק שהדמות שלי יוצאת לצוד את יצירות האמנות המפורסמות בעולם. העור הפשוט של הבובה יוצר מין היפוך של גבר-אישה כזה, הכתם הזה יכול להיראות כמו איבר מין נשי או שחלות".
"השיח על גבריות הוא חלק מהשיח על פמיניזם"
"השיח על הגבריות נמצא עכשיו בנקודה קריטית", אומרת האוצרת, שלו. "יש עיסוק הולך וגובר במושג הגבריות, ויש שינויים שמתאפשרים בו סוף סוף. כמו כל דבר שמשתנה בחברה שלנו, זה מתבטא גם באמנות. אני מאמינה שזה מוביל לשינוי חברתי, ובתקווה גם לשינוי מדיני. אנחנו עוד לא שם, אבל אמניות ואמנים הם שליחים של פעילות חברתית כזו. אמנות היא שפה שמדברת לכולם - גם אם אנחנו קצת מחונכים לחשוב שאם לא מגיע מדריך להסביר לנו מה קורה ביצירה אז אנחנו לא מבינים".
7 צפייה בגלריה
"לפעמים גברים חוששים לדבר על הגבריות שלהם, כי הם לא חלק מהשיח המגדרי, אבל אין שום סיבה". שחר שלו, אוצרת התערוכה "אלפא".
(צילום פרטי)
זה לא מובן מאליו, להיות אישה שאוצרת תערוכה בנושא כזה.
"אני לא רואה בזה סתירה. השיח על גבריות הוא חלק מהשיח על פמיניזם. אנחנו חייבות להתייחס לכל האוכלוסייה כדי לדון בשוויון מגדרי. כללתי גם נשים בתערוכה, כי אני מאמינה שלכל אחד ואחת יש זווית ראייה אישית על הנושא. גם אותי הוא מאוד מעסיק בתור אישה, בת זוג, בת ואחות, וכל דבר שמעסיק אותי, שאני רוצה לחקור - אני חוקרת דרך השפה שאני מכירה הכי טוב: האמנות העכשווית".
ומה התגובות של גברים לתערוכה?
"התגובות מעניינות ומגוונות. יש גברים שהרגישו שיש בתערוכה היבטים מגחיכים במידה, ואני לא חושבת שזו מטרתה, אבל יש בה הומור. למשל ביצירה של יעל יודקוביק, שהופכת את הראש הקירח של גברים לאלמנט פיסולי פאלי. יש פה החפצה פרודית, הפוך על הפוך. קרחת נתפסת כביטוי של איבוד הכוח, אובדן חיוניות - ופתאום לאחרונה כשגברים מקריחים הם מאמצים את הקרחת מחדש, כשהשיער מתחיל להידלל הם לא נאחזים בכל שיערה שנשארה, אלא מורידים הכול ועונדים את הקרחת בגאווה.
"היום עבר פה מבקר שאמר לי שהתערוכה חושפת התלבטויות ושיחות שהיו לו עם עצמו בנוגע לגבריות שלו. לא על מיניות או מגדר, אלא פשוט על הגבריות שלו. על מה היא גבריות ואיך היא מתבטאת וכמה הוא יכול לתת לה ביטוי. לתחושתי לפעמים גברים קצת חוששים לדבר על הגבריות שלהם, כי הם לא חלק מהשיח המגדרי המגוון, אבל אין שום סיבה".
