איתי תורן קיווה להספיק לשחרר את השיר הראשון שכתב בעברית לפני שאבא שלו, דן תורן, הלך לעולמו. "מאוד רציתי שהוא יאזין לשיר ברדיו ויראה את הקליפ, הוא הרי שמע כל דבר שעשיתי, זה היה ממש החלום שלי", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "כשאבא התחיל לחלות בסרטן היה לי אקסטרה דחף לעשות את זה. הוא לא שמע את המאסטרים ולא את המיקס הסופי, רק את הסקיצה, והוא אהב את זה מאוד.
"כשהוא התאשפז, נשארתי לבד בדירה שלנו. היה לי מאוד לבד וקשה, והרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם עצמי, אז התחלתי לצלם את עצמי בטלפון לקליפ".
למה לא השמעת לו את השיר השלם בבית החולים?
"ניסיתי בכמה הזדמנויות להגיד לו, 'אבא, אני רוצה להשמיע לך משהו', אבל היו דברים יותר חשובים לדבר עליהם, והיו דברים יותר רלוונטיים לעשות כשהייתי לידו ברגעים האחרונים - לחזק אותו ולהגיד לו שאני אוהב אותו, ושיש מלא אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו. היו הרבה רגעים שהוא גם היה חלש בכדי לדבר. זה רק היה להיות לידו ולהחזיק לו את היד. לפעמים דיברתי אליו כשהוא ישן, ושיתפתי אותו בכל מה שעובר עליי. באחד הימים האחרונים הוא אמר לי שהוא מאוד גאה בי".
חודשיים אחרי מות אביו, ושבוע אחרי שציין את יום הולדתו ה-25, יוצא שיר הבכורה של תורן (שאימץ את שם משפחתו כשם הבמה שלו) בשפה העברית. "אני" הוא שיר היפ-הופ מפתיע בהפקתו של שון מור, שמתאר את מסעו האישי של תורן הצעיר בהתמודדות עם החיים, עם נשים ובעיקר עם עצמו. באופן מקרי, הסינגל נושא את אותו השם של שירה החדש של נועה קירל, "אני", שעורר לא מעט שיח בעקבות קליפ שזכה לחסות מסחרית גדולה.
"האמת שעוד לא הקשבתי לשיר שלה", תורן מודה. "זה צירוף מקרים נחמד ששנינו הוצאנו שיר באותו שם. לכל אחד יש את ה'אני' שלו. לא השיר שלה ולא הקליפ שלה הוא בתקציבים שלי, רחוק מזה. אני מת על נועה. אני חושב שהיא פייטרית ועושה עבודה מדהימה. יש לי רק מה ללמוד ממנה. שמעתי מכל בנאדם שעבד איתה שהיא מעורבת בכל שלב בעשייה שלה. מי יודע, אולי יום אחד נעשה שיר ביחד, ולא רק שיר עם אותו שם".
לצד ההחמצה שצובטת לו את הלב, העובדה שאביו לא זכה לשמוע את שירו החדש, תורן מאמין שזה מה שאביו היה רוצה שיעשה - ימשיך את הדרך היצירתית שלו. "אני חושב על אבא כל יום. יש רגעים שקשה לי ואני מאוד מתגעגע אליו, אבל חשוב לי וגם לאנשים שנמצאים סביבי, מחבקים אותי ורואים בי סוג של המשכיות לאבא, ללא להישאב לכאב, אלא ליצור בזכות הכאב.
"הכול קרה מהר מאוד, תוך פחות מחודשיים", אומר תורן, כשהוא מספר על המחלה שהפתיעה את כולם. "לא היו יותר מדי סימנים למחלה. הוא הרגיש קצת לא טוב, אבל ההידרדרות הייתה מאוד מהירה. החודש האחרון היה תקופה מזעזעת, אבל הוא כל הזמן האמין שהוא יוצא מזה. הוא שמר על אופטימיות לא רק בשביל עצמו אלא גם בשביל האנשים שעוטפים אותו".
כשהוא הבין שהסוף מתקרב, הוא נתן לך עצות להמשך הדרך?
"לא ניהלנו שיחה על זה באופן ספציפי, אבל היו לי חיים שלמים של הכנה מה לעשות אחרי שהוא יעזוב. אני מסתובב לידו שנים, מצלם אותו לאודישנים, עובד איתו על טקסטים, שומע אותו מלחין, שומע אותו קובע סשנים עם אמנים, ובעיקר מעריץ אותו, ולכן אני יודע מה אני צריך לעשות. אבא ביקש ממני שאשמור על אחותי יעל וממנה ביקש שהיא תשמור עליי. לא היו לו איזה בקשות ספציפיות איך אני אנהל את קריירת המוזיקה שלי. הוא רצה שאני אעשה את מה שיעשה לי טוב".
איך אתה מתמודד עם האובדן, בכית?
"לא בכיתי בהלוויה, גם לא בשבעה. את הבכי אני עושה לבד. בחודש האחרון התבגרתי בשנתיים. הסיבה שהצלחתי להישאר מחושב במילים שלי כשספדתי לו בהלוויה, ושלא בכיתי בשבעה, היא שאני מסתכל על מוות כחלק מהחיים. זה גם חלק מהזהות הישראלית לדעת להתמודד עם אובדן. אנחנו העם שמתמודד עם אובדן בצורה הכי חזקה שיש; מחזיקים אחד את השני, בוכים ביחד, אז אני מרגיש שבאמת הייתי מוכן יחסית למוות שלו. כולם מאבדים את ההורים שלהם באיזשהו שלב. זאת עדיין פריבילגיה לקבור את אבא שלך מאשר הפוך.
עוד תורן מספר אודות סבו, אילן תורן, השחקן והבמאי. "ראיתי אותו מופיע בתיאטרון תמונע עם 'הכיסאות' של יונסקו, על שני זקנים שחיים יחד כבר 70 שנה, והוא טיפס על כיסא כמו משוגע, בגיל 85, עד שממש דאגתי לו. הוא שחקן נהדר. הוא אמר בהספד שלו שאבא אמר לו, 'כואב לי, תעזור לי', ולצערו הוא לא יכול היה לעזור. סבא שלי קבר את הבן שלו, וזה הכי נורא בעולם. זה הכי כואב לי בסיפור הזה".
לצד הכאב המשפחתי והפרטי, תורן משתף אודות הציבור הגדול שהתייצב כדי לחלוק כבוד אחרון לאביו, לנחם ולחבק את האבלים בהתמודדות הקשה. "בחיים לא ראיתי בהלוויה כל כך הרבה אנשים", הוא מספר. "אחד הדברים שהרשימו אותי בתקופה שלאחר המוות הייתה כמות האנשים שאבא השפיע על החיים שלהם, אנשים שעבדו איתו, והוא הצליח לגרום להם לרצות להמשיך לעבוד ביחד שנים על גבי שנים. זה הישג מטורף בעיניי להסתכל אחורה ולהגיד, אני עובד עם הבנאדם כבר 30 שנה. זה גם מראה על יכולת אנושית לשמור על קשרים".
"הוא היה אומר לי, 'סיימתי להתפוצץ. אני עושה מוזיקה בשביל לעשות מוזיקה'"
איתי הוא כאמור, בנו הבכור של דן תורן מנישואיו לליאת, ויש לו אחות בשם יעל שצעירה ממנו בכחמש שנים. בשמונה השנים האחרונות, אחרי גירושי הוריו, הוא חלק עם אביו דירה שכורה בחולון. "היינו בקשר שמאוד דומה לקשר של חברים טובים", הוא אומר. "קודם כל החזקנו את הדירה ביחד, לא כמו אבא ובן, אלא כמו זוג שותפים. גם כל עניין התקשורת בינינו היה מאוד חברי, ואף פעם לא הרגשתי שהוא שופט אותי, או מצפה ממני איזה ציפיות משוגעות שיש להורים לילדים. הוא פשוט רצה שיהיה לי כיף וטוב".
על מה הייתם מדברים?
"דיברתי איתו על הכול. הייתי משתף אותו איך היה לי בעבודה, על איזה מוזיקה אני עובד עכשיו, משמיע לו טקסט שכתבתי ואז הוא הוא היה משמיע לי טקסט שהוא כתב. הוא לימד כתיבת שירים, והייתי מבקש ממנו לפעמים תרגילים לכתיבת שירים. הערצתי אותו. היינו מדברים גם על הזוגיות שלי. הייתי משתף אותו על כאב הפרידה מהאקסיות. לכולם הייתה אקסית שהפרידה ממנה הייתה קשה. מי שמתאהב נפגע. בשנה האחרונה אני עם סנדרה. אבא מאוד אהב אותה. היא הבן אדם הכי מוצלח שהכנסתי לפי דעתי לחיים שלנו".
הוא גם שיתף אותך באהבות שלו?
"לגמרי. הוא דיבר איתי על הכול והתייעץ איתי על זוגיות, על איך להוציא מוזיקה, על ריבים עם חברים, דברים שישבו לו בגדול על הלב. הוא לא היה מסוגל לשמור טינה. הוא ידע להתעצבן, אבל הכי חשוב לו בעולם היה לתקן ולסלוח. אם פגעת בו וגרמת לו להרגיש לא נעים, הוא היה מוודא שאתה יודע את זה מאוד טוב, גם כשזה לא תמיד היה לטובתו האישית והמקצועית, ואז ממשיך הלאה. זו גם הסיבה שהוא הצליח לשמור על קשרים ארוכי טווח".
היו לכם גם ויכוחים ומריבות?
"היו, אבל היו לנו בעיקר רגעים גדולים של טוב. למדתי ממנו להגיד את מה שאני חושב".
למשל?
"הייתי מרשה לעצמי, וגם הוא כלפיי, להגיד דברים נוקבים על התנהלות בעולם המוזיקה או ביחסים בין-אישיים. בשנים האחרונות הוא עשה מוזיקה בעצמו, מא' עד ת'. הוא הפיק אותה, עשה את העטיפה בעצמו בבית. הוא היה אינדי. מאוד אהבתי לראות את זה, אבל עם זה שהוא עשה יותר, הוא פחות ופחות יצר מוזיקה מקצועית, אלא יותר מוזיקה שגרמה לו להרגיש טוב אבל נתפסת כחובבנית.
"יצא לי כמה פעמים להעביר עליו ביקורת ולהגיד, 'אבא, אתה יכול יותר. תיקח את השיר הזה, זה שיר מדהים, תביא אותו למפיק טוב יותר, ובוא נרים את המדינה, זה יכול להתפוצץ'. אבל הוא היה אומר לי, 'איתי, לא בא לי, אני לא עושה את זה בשביל להתפוצץ. סיימתי להתפוצץ. אני עושה מוזיקה בשביל לעשות מוזיקה'. לקח לי הרבה זמן לקבל את התשובה הזאת. רציתי שהוא יהיה מיינסטרים, שהוא יעשה עוד שירים כמו 'לבן על לבן'".
זכותו.
"הרגשתי, ואני לא היחידי שמחזיק בדעה הזאת, שאם הוא היה מחליט לחזור למיינסטרים ולהיות עוד פעם 'דן תורן של הרוק הישראלי', הוא היה עושה את זה. אבל הוא החליט באופן מודע לעשות מוזיקה שהיא יותר שוליים, כדי להרגיש יותר שלם עם האמנות שלו. אני מעריץ את זה ושואף לעשות את אותו הדבר, לעשות את מה שאני אוהב".
לצד הקריירה המוזיקלית,תורן פיתח גם קריירת משחק, ובנו צפה כמובן בסרטים, בסדרות ובהצגות שאביו שיחק בהם, בהם "על הברזלים" ו"אחד משלנו". "ראיתי המון תוכן של אבא שלי וזה השפיע עליי אחרת בתקופות שונות בחיים", הוא אומר כעת. "אחד הדברים הראשונים שראיתי אותו משחק בהם, בגיל ארבע-חמש, היא הטלנובלה 'משחק החיים'. הייתה לי בייביסיטר שראתה את זה, וזה נורא הביך אותי. ביקשתי שהיא תכבה את זה, אבל כשגדלתי והתחלתי לקלוט מה המשמעות של הדברים שהוא השתתף בהם, זה הדהים אותי. 'אחד משלנו' הוא אחלה סרט. הוא היה שחקן נהדר.
"עם השנים הוא נהיה יותר נועז ואמיץ בתפקידים שהוא לקח. יש סרט שנקרא 'אנדר דוגס', סרט עם אופי מיני, אפילו קצת וולגרי, יצירה ישראלית מטורפת. יש שם סצנה שבה הוא אוכל סושי מגב של אישה ערומה. אני זוכר את זה בתור ילד. אני לא יכול לחשוב על משהו באופק הקולנועי הישראלי שהציג מיניות בצורה הזאת באותה תקופה. היום זה אולי קצת יותר פופולרי, אבל זה הרגיש לי פורץ דרך".
בשיחות הארוכות בין השניים, אביו של תורן שיתף אותו בהתמודדות עם הכוכבות שזכה לה. "לא היה לו כיף להיות אליל, לפחות לפי מה שהוא שיתף אותי", הוא מעיד. "אם להיות כן, אני בטוח שבאיזשהו מקום הוא גם נהנה מתשומת הלב הזאת, אבל זה בעיקר היה טו-מאץ' בשביל מה שהוא באמת רצה לעשות".
התעניינת בתקופה הזאת?
"הוא סיפר לי שקצת אחרי שהוא התחיל להתפרסם, בגיל 22-23, כשעוד היה לו שיער על הראש, הוא גר בתל אביב עם איזה שותף. כשהוא חזר יום אחד הביתה, חיכו לו מתחת לבית שתיים-שלוש בנות 16-17 נרגשות, וזה הפחיד אותו בטירוף. הוא היה נחמד איתן אבל מאוד מובך מהסיטואציה. אני חושב שמאותו רגע והלאה הוא הבין שזה לא מה שהוא מחפש. לא עניין אותו להיות דמות ציבורית, ולא עניין אותו אור הזרקורים. בעולם מושלם הוא היה מסוגל לעשות את כל מה שהוא עשה בלי שהאנשים יזהו אותו".
עוד תורן מוסיף לספר שחודשי המלחמה הארוכים והלך הרוח במדינה העיבו על אביו. "המצב במדינה היה מאוד קשה לאבא ומאוד הכאיב לו, בטח המלחמה הנוראית. הוא היה גם פעיל פוליטי. הוא הלך לכל הפגנה שהוא יכול [היה ללכת אליה]. הוא גם היה בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית, היא קוממה אותו חד-משמעית", הוא מבהיר. "הוא כמובן היה גם בהפגנות למען שחרור החטופים. הרגיש אותו שלא משחררים אותם. באחת הפעמים הוא הופיע בעצרת לשחרור החטופים בירושלים, והשוטרים לא נתנו לעלות לבמה. אני פחות מעורב ממנו, אבל אצלו זה ממש בער בעצמות".
אבל יותר משהוא דומה לאביו, תורן מעיד שהוא דומה לאימו. "כשרואים אותי ליד אמא שלי, אומרים, 'הו עכשיו רואים שאתה דומה לאחד ההורים'. בהומור שלי אני מאוד דומה לאמא, גם בקלילות שלי עם אנשים ובציפיות הגבוהות שלי מבני האדם. אני כנראה גם אקריח כמו אבא", הוא מחייך ומסמן באצבעותיו את סימני הנסיגה אצלו. "תאחל לי שזה לא יקרה".
"כיוונתי לאירופה ולארצות הברית, זה היה החלום שלי, ועדיין לא ויתרתי עליו"
תורן התחיל לכתוב שירים כבר בגיל 13. עד עכשיו הוציא אלבום ושלושה סינגלים, כולם באנגלית. "לא שיווקתי שום דבר בישראל", הוא אומר. "את הכול כיוונתי לאירופה ולארצות הברית, זה היה החלום שלי, ועדיין לא ויתרתי עליו. רציתי להופיע באצטדיון וומבלי בלונדון מול עשרות אלפי אנשים נלהבים".
10 צפייה בגלריה
"יש דברים שאני לא מסוגל לעשות בעברית אלא רק באנגלית, ולהפך". איתי תורן
(צילום: ערן גל)
הוא פרש מבית הספר בקריית שרת, בו למד במגמת מוזיקה, בסוף כיתה י', לטובת שנת לימודים אחת ברימון ועוד שנה במכללה למוזיקה BPM, והחל לכתוב את אלבומו הראשון. "תכננתי להוציא את האלבום ולטוס לארצות הברית להופיע, אבל לחיים היו תכניות אחרות ונאלצתי להישאר פה. אני נורא נהנה לכתוב באנגלית, אבל אני מבטא את עצמי בצורה אחרת בשתי השפות. יש דברים שאני לא מסוגל לעשות בעברית אלא רק באנגלית, ולהפך. אלה כמעט שתי דמויות שונות".
מה ההורים אמרו על כך שעזבת את בית הספר?
"בכל פיצול כזה בחיים, גם כשפרשתי מבית ספר וגם כשלא הייתה לי ברירה אלא להוציא פטור רפואי נפשי ולא להתגייס - לצבא הם תמכו בי. כשרציתי להפסיק ללמוד לאבא היה רצון שאיאחז בתלם. אני בטוח שהוא היה מעדיף שהייתי הולך ללמוד הנדסה ומוציא בגרות, אבל הוא לא העז לשפוט אותי על הבחירות שעשיתי. לקח לו זמן, אבל הוא תמך בכל תהליך שעשיתי כמו אמא שלי ואחותי. לגבי השירות הצבאי לא הייתה לי ברירה. נכנסתי לדיכאון מאוד קשה, גם בעקבות פרידה שעברתי, אבל גם כתוצאה מהורמונים של נער מתבגר. הרגשתי שאני נכנס לאיזו ספירלה רעה מאוד. היה לי קשה להודות במה שאני עובר. עשיתי סוויץ' הרבה בזכות אבא, שהשפיע עליי ללכת לטיפול ולהתעסק בעשייה".
אתה הרבה יותר פתוח מאבא שלך.
"תקרא את הבלוג שלו ופוסטים שהוא פרסם ותראה שגם הוא היה מאוד פתוח. לפני שנתיים הוא הוציא שיר בשם 'אונליין'. זה שיר מהחשופים ביותר שיש במוזיקה הישראלית. הוא כותב שם שאבא שלו נטש את הבית, מדבר על זה שהוא בוכה בזמן שהוא עושה קניון באונליין, ומדבר גם על האהבה שלו ועל הזוגיות. העובדה שאבא שלו עזב אותו פגעה בו ועיצבה אותו כבנאדם וכאבא וגרמה לו להיות בן אדם טוב יותר. היא גרמה לו לעשות בדיוק ההפך - להשתדל להיות כמה שיותר ליד הילדים שלו".
מה עם החלום שלך לכבוש את ארצות הברית ואת אנגליה?
"אני לחלוטין לא ויתרתי על החלום הבינלאומי. אני לחלוטין אני רוצה לייצר מוזיקה גם באנגלית, אבל אני רוצה להיות מוזיקאי פעיל גם בישראל. אני רוצה לשמר את השם תורן בתור משפחה אמנותית בישראל. אני גאה בכל מה שסבא שלי עשה כשחקן חשוב, ואני גאה בכל מה שאבא שלי עשה. המטרה היא לרוץ עכשיו חזק על העברית. אבא כל הזמן אמר לי, למה אתה לא מוציא את זה כבר. כל הזמן הייתי אומר לו, 'עוד לא, תן לי עוד קצת זמן', אז עכשיו זה הזמן.
"אם יש מישהו שאני מסתכל עליו באופק הישראלי ושואף לפעול כמוהו, זה מרגי. אני חושב שהוא האמן הישראלי עם הפוטנציאל הכי גבוה להצליח בינלאומית, בקנה מידה שעוד לא היה פה. אני כל כך מעריך את זה שהוא מביא את עצמו מכל בחינה אפשרית, בין אם זה המיניות והביגוד שהוא לובש - שהוא נתפס כנשי ושצוחקים עליו ברשת בגלל זה - בין אם בגלל הטקסטים הרגישים שהוא כותב, הכישרון שלו, ובין אם זה בגלל שהוא טס לארצות הברית ומתפעל את הקריירה שלו משם בהצלחה".
