עץ שמיטלטל על הבמה ותפוחיו נופלים ממנו פותח את ההצגה "כולם היו בניי". מיקום העץ בחצרה של בית משפחת קלר, והעלילה כולה מתרחשת בה. והרי מהי חצר - המקום בו מניחים כל מה שלא מעוניינים להכניס הביתה, המוקד הפרטי-פומבי שכל העוברים והשבים חשופים אליו, יכולים להציץ או להטות אוזן. למחזהו הקלאסי של ארתור מילר, שנכתב והוצג לראשונה ב-1947, כבר נקשרו די כתרים במהלך השנים, ואין ספק שמדובר ביצירה מעוצבת היטב שמתייחסת לנושאים חברתיים ואתיים חשובים. 12 שנה חלפו מאז ההפקה האחרונה שעלתה בארץ למחזה, בשיתוף של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, אז היה זה נתן דטנר שנכנס לנעליו של ג'ו קלר, אב המשפחה. והנה עכשיו הוא זוכה לגרסה מחודשת בתיאטרון באר שבע, בבימויה של שיר גולדברג, ועם צחי גראד כקלר האב.
"כולם היו בניי" מתמקד בחייה של משפחת קלר האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה. המפעל של ג'ו קלר ייצר חלקי מטוס פגומים שגרמו למותם של 21 טייסים. למרות שג'ו הצליח לחמוק מעונש, השותף שלו במפעל נכנס לכלא. העלילה מתפתחת כאשר כריס, בנם של ג'ו וקייט, מתכנן להתחתן עם אן, חברתו לשעבר של אחיו, לארי, טייס שהוכרז כנעדר במהלך המלחמה. על רקע הגעתה של אן לבית המשפחה, אמיתות שנקברו צצות מחדש, והמשפחה נאלצת להתמודד עם השלכות מעשיה ובחירותיה.
לביקורות נוספות במדור במה:
אחריות, בגידה, והרצון לרפד את החיים בחלום האמריקני הם הנושאים המצויים בלב העלילה. והרי גם לחברה הישראלית מוכרת ההתמודדות עם שכול ואבל, עם דילמות של מוסר ואתיקה, אבל המחזה הזה מאוד אמריקני בדי. אן. איי. שלו. וגם בהפקה הנוכחית אין שום התיימרות לעשות ארתור מילר באופן מתחכם ולקשר את זה איכשהו אל הכאן ועכשיו שלנו, כי הוא פשוט טוב כמו שהוא. ההפקה שומרת על הכבוד של הקלאסיקה, הקאסט המוכשר מטפל יפה בטקסט המילרי, וזה אומר להתמודד עם הרבה טקסט, עם דיאלוגים שמנוהלים בצורת שיח שמצד אחד הוא יומיומי ומצד שני מבעבע מתחת לפני השטח.
בטקסט יש גם משהו ארכאי ונשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן בימינו להתפתח מעבר לסיפורם של בורגנים לבנים בתקופת אחרי המלחמה. יש להניח שהתשובה היא שכן, הגיע הזמן להתפתח, ובאותה נשימה - עדיין יש לזה מקום, זה פשוט אומר שהסיפור יהיה צפוי במידת מה, ולא יקדם ערכים של גיוון וצבעוניות, ולא זאת בלבד, זהו גם סיפור גברי שבו הדמויות הגבריות מניעות את העלילה ואילו הנשים בעיקר עסוקות בלהיות אימהות ובנות זוג.
ההפקה הזו מצוידת בשחקניות משובחות - ירדן בר כוכבא מצוינת בתפקיד קייט ומציגה ללא רבב את המעורערות של הדמות. ליר כץ אף היא נפלאה בתפקיד אן, והיא מתמזגת עם הדמות באופן מרשים. בגזרה הגברית צחי גראד כג'ו קלר טבעי ובלתי מתאמץ, אורי בלופרב אף הוא מפליא לגלם את כריס, ומשכנע מאוד בסצנות הכעס על אביו. מיכאל מושונוב, אביב טומי כרמי, רון ביטרמן, אסף זגה ודורון טאובר - עושים אף הם עבודה טובה.
הבמאית שיר גולדברג מנסחת באמצעים בימתיים את האמירה על כך שכל השכנים למעשה שותפים לדבר, יודעים את האמת ומציצים על המשפחה, על סודותיה וההסתרות שלה. זה בא לידי ביטוי בכך שכל השחקנים נמצאים כל הזמן על הבמה, ומי שאינם בסצנה, עומדים, יושבים ברקע, וכמו צופים תמיד על בית משפחת קלר. הרעיון הזה יפה, אבל הביצוע שלו לא תמיד מהודק, לפעמים שחקן כזה או אחר אומר שורה מצדי הבמה והתזמון לא תמיד נחווה כמדויק. בעיה נוספת, שלא ברור האם היא מכוונת או לא, היא הצורך של השחקנים לרדת ולעלות לבמה המוגבהת באופן שמקשה עליהם. בעיקר עבור השחקנים הפחות צעירים בחבורה הדבר נראה כמעמסה מיותרת ולא ברור למה אין שם מדרגה שתסייע להם. סך הכול מבחינה עיצובית (ערן עצמון) הבחירות הן די מינימליסטיות וזה עובד - הבמה ככר דשא גדול ובו עץ שמוחלף בערוגת פרחים קטנה, כסימבול לקבר הלא קיים של הבן הנעדר. בצידי הבמה פרופלורים ענקיים המזכירים חלקי מטוס, וכשהם נעים מהר הם יוצאים צל על פני השחקנים, ובשילוב עם התאורה נוצר אפקט דרמטי מוגבר.
יש מעט סצנות שמתחשק לשייף אותן עוד קצת, לפרקים להכניס איזו זריקת רגש, אבל ככלל יש פה עבודה יפה על מחזה קלאסי שתענוג לצפות בו, לא משנה הזמן או המקום.
