בדיאגרמת ון שבה יהיה ייצוג גרפי לחובבי מיוזיקלס קולנועיים ולחובבי ז'אנר גיבורי-העל, סביר שנמצא שני מעגלים מופרדים היטב. הקבוצה הראשונה מתמוגגת מפנטזיה מוזיקלית אופטימית שנעה לעבר איחוד רומנטי. הקבוצה השניה חובבת אקשן אלים שבו כוח יוצא דופן מכריע כוח אחר. המשותף לשני הז'אנרים הוא ששניהם מסבים הנאה לצופים באמצעות ספקטקל וויזואלי, תפאורות עשירות ותנועה של גוף אנושי בעל יכולות ייחודיות – אבל כל אחד מהם עושה זאת בדרכים שונות המיועדות לקהלים שונים.
ג'וקר: טירוף בשניים
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
לאור זאת ניתן להבין עד כמה "ג'וקר: טירוף בשניים" (Joker: Folie à Deux) הוא שילוב בלתי-סביר של שני הז'אנרים. כמיוזיקל הוא לא בדיוק רומנטי, וכסרט שטכנית משתייך לז'אנר גיבורי-העל הוא נטול סצנות אקשן גדולות, טכנולוגיות מד"ביות או שימוש בכוחות-על. הספקטקל הוא בעיקרו של קטעי מיוזיקל, ולכן פחות רלוונטי לצופים שילכו לראותו בציפייה ל"אקשן". נראה שהסרט הונדס על ידי מוח זדוני שחיבר שני ז'אנרים שלא משתלבים, תוך הקפדה לעשות זאת בדרך השוללת את ההנאה שכל אחד מהם מספק לחובביו. האם זו דקונסטרוקציה מבריקה של ז'אנר גיבורי-העל, או הטרלה אפית של המעריצים? אם מוסיפים לכך תקציב משוער של כ-200 מיליון דולר, שוורנר/DC כנראה לא יראו עליו רווח, נראה שהליצן הפסיכוטי היה צוחק מהבדיחה הזו.
לדמות הג'וקר, האויב המושבע של באטמן, היו כמה גילומים זכורים היטב. סיזר רומרו בסדרת הטלוויזיה הפופ-ארטית משנות ה-60, ג'ק ניקולסון ב"באטמן" (1989) של טים ברטון, מארק האמיל דיבב אותו להפליא ב"באטמן - הסדרה המצוירת" (1992-5), וכמובן הית' לדג'ר שזכה באוסקר לשחקן המשנה על תפקיד הג'וקר ב"אביר האפל" (2008) של כריסטופר נולאן. חרף היסטוריית הייצוג המגוונת של הדמות, הבמאי-תסריטאי טוד פיליפס הצליח למצוא דרך מקורית משל עצמו תוך הסתמכות על הופעת משחק ייחודית של חואקין פיניקס.
5 צפייה בגלריה
לטוב ולרע, אין עוד כזה. חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"ג'וקר" (2019) היה סרט בתקציב בינוני (55-70 מיליון דולר), נמוך במיוחד לז'אנר שברגיל חורג מ-200 מיליון, ובמקרים מסוימים אפילו גירד את ה-400 מיליון ("המארוולס", לדוגמא, עלה 378 מיליון). התקציב הנמוך אפשר לסרט להיות קודר ואפל במידה שזיכתה אותו בדירוג R (מתחת לגיל 17 צפיה בליווי בוגר). במקום ספקטקל כוחות-על, פיליפס הציע בחינה פסיכולוגית קודרת של פסיכופט בהתהוות. קורבן עלוב, נרמס ובודד, שיש לו מערכת יחסים פתולוגית עם אימו וקושי הולך וגובר להפריד בין מציאות לדמיון. הסרט הושפע, שלא לומר העתיק, מ"נהג מונית" (1976) ו"מלך הקומדיה" (1982) – שני סרטים נהדרים של מרטין סקורסזה שבמרכזן דמויות עם קשר שהולך ומתרופף למציאות. "ג'וקר" זכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, הכניס סכום מעורר השתאות של כמעט 1.1 מיליארד דולר, היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר וזכה בפרס לשחקן הראשי לפיניקס ולמוזיקה שכתבה הילדור גודנאדוטיר.
לפיליפס לא הייתה כוונה לעשות סרט המשך, אבל בעקבות ההצלחה יוצאת הדופן וורנר/DC הפעילו את הלחץ והפיתויים הנדרשים, וכך חזרו הוא ופיניקס ואיתם כל צוות היוצרים של "ג'וקר". הפעם צורפה הדמות של הארלי קווין, בת הזוג המאוד-פופולרית של הג'וקר, וגם היא קיבלה את העיצוב המשלים לזה שקיבל הג'וקר בסרט הראשון. כזכור, נבל-העל שהוצג אינו "הנסיך הליצן של הפשע" אלא יותר הזיה של "זכר סיגמא" מעורער נפשית. באופן משלים גם הדמות של הארלי קווין לא תיקרא כך בסרט, ואפילו שמה האמיתי (הארלין קווינזל) יוזכר בעיקר באמצעות הקיצור "לי". במקום "האנרגטיות הסקסית" של מרגו רובי, כאן היא מגולמת על ידי ליידי גאגא, שבונה דמות שהיא כמו התאומה הפסיכית של אלי מ"כוכב נולד" (2018).
5 צפייה בגלריה
הנה, סופסוף קיבלת באד רומנס. ליידי גאגא, מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
שמו הלועזי של הסרט הוא אקורד ההטרלה הראשון: לתקוע מונח בצרפתית עבור קהל אמריקני שנוטה לוותר על סרטים שמצריכים כתוביות תרגום. השם מתייחס למצב המתורגם לעברית כ"הפרעה דלוזיונלית מושרית" – כלומר, העברה של דלוזיות בין שני אנשים. אין הכוונה למצב התאהבות, שבהחלט עשויה לערער שני אנשים, אלא להפרעה פסיכוטית משותפת. במקרה של הסרט הספציפי, השם מאוד קולע. האם הקשר בין שתי הדמויות הוא "התאהבות", או עידוד הרסני של האחד את השנייה (או להיפך) לאחדות פסיכוטית?
לכל אחת מהדמויות יש צל מנטלי שעשוי להשתלט עליה. לארתור פלק יש את הצל המכונה "ג'וקר", וללי יש את הצל המרומז של "הארלי קווין" שהולך ומתגלה בהדרגה. הסרט לא מסתיר את העיסוק ברעיונות אלו אלא שם אותם בחזית ובדרך לא צפויה: בדקות הפותחות יש סרט אנימציה של האחים וורנר בסגנון רטרו של שנות ה-30-40, שבו מסופר מה שהתחולל בסרט "ג'וקר" כסיפור על יחסיו של ארתור פלק והצל שלו. שאר הסרט נוקט בטון מאוד שונה מהעליצות שאיתה הוא מתחיל.
138 הדקות של הסרט נחלקים בעיקרן בין שני מוסדות דכאניים – מתקן כליאה ובית משפט. החלק הראשון מפגיש אותנו עם ארתור פלק במתקן הכליאה הפסיכיאטרי "ארקהם" (בגרסה מאוד לא גותית שלו). הוא כלוא בעקבות סדרת הרציחות שביצע בחלק האחרון של הסרט הקודם, ובעיקר הרצח בשידור חי של מנחה תוכנית האירוח הלילית מורי פרנקלין (רוברט דה נירו). על הרצח נעשה סרט פופולרי, ופלק הפך לגיבור תרבות עבור כל מיני טיפוסים גבוליים. הוא עצמו כבוי ומופנם בדרך המזכירה את הגיבור הפסיכוטי ב"ספיידר" (2002) של דיוויד קרוננברג.
5 צפייה בגלריה
מבאס במוסד למטורללים, אה? מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
במעבר בין המחלקות פלק מציץ לתוך אולם קטן בו מטופלים פסיכיאטרים נוטלים חלק בסדנת זימרה. את תשומת ליבו מושכת מאושפזת שבהמשך נגלה כי שמה הוא לי. הסוהר המלווה את פלק (ברנדן גליסון) אוהב לשיר, והוא מושך בחוטים כדי שהוא ופלק ישתתפו בסדנה, דבר שיאפשר לאחרון להכיר את לי. מהר מאוד יתפתח קשר אובססיבי ביניהם, אם כי הדבר יישא אופי שונה מגילומים קודמים של הקשר בקומיקס ובמדיות אחרות.
ככול שפלק מוצא בה אובייקט לפנטזיה סימביוטית, כך גם הפרסונה של ג'וקר תתחיל לעלות מחדש לפני השטח. תהליך זה מתרחש באיטיות שתאתגר את אלו המצפים לסרט גיבורי-על קונבנציונלי ולא למיוזיקל על שתי דמויות שחולקות פסיכוזה. ב"ג'וקר" היו מהלכים עלילתיים שהתרחשו אך ורק בתוך תודעתו המעורערת של פלק – דבר שאותו הצופים גילו בדיעבד. על הטריק הזה לא ניתן לחזור כעת. לכן הכניסה לעולם הפנימי של הדמויות מסומנת על ידי שינוי ז'אנר: סיטואציות מיוזיקל שבהן שני הגיבורים הכלואים יכולים לחוות את האיחוד הקסום שלהם.
זה לא מיוזיקל רגיל אלא אנטי-מיוזיקל. מקורות ההשראה המרכזיים הם "ניו-יורק, ניו -יורק" (1977), הדרמה המוזיקלית הריאליסטית (קרי פסימית) של מרטין סקורסזה, ו"אחד מהלב" (1982) המיוזיקל המדהים וויזואלית אך הנוטה ל"קדרות מהחיים" של פרנסיס פורד קופולה. שני הסרטים היו כישלונות ביקורתיים וכלכליים גדולים עם יציאתם בגלל הטון הלא צפוי שלהם. בדיעבד, שניהם זוכים להערכה ביקורתית. השימוש בסרטים אלו כמקור השראה מרמז על התעוזה מאחורי "טירוף בשניים".
5 צפייה בגלריה
קושרת ביניהם אהבתם לשירה. ולסוציופתיות. מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מיעוטם של השירים נכתב למען הסרט. רובם לקוחים ממיוזיקלס קולנועיים – למשל, Get Happy מהמיוזיקל Summer Stock מ-1950, או That's Entertainment מ"קרון הלהקה" (1953) – שניהם בוצעו במקור ע"י ג'ודי גרלנד. ישנם גם שירים משנות ה-40 עד שנות ה-70 כמו הגרסה של פרנק סינטרה ל-I've Got The World On A String או Close to You בגרסת הקרפנטרס. חואקין פיניקס הוא לא זמר גדול, והוא לא מנסה להפוך לאחד שכזה. ליידי גאגא היא, כמובן, ווקליסטית אדירה, אבל היא שרה כמו לי ולא כמו גאגא – כלומר זונחת את היכולות הווירטואוזיות למען ביצוע לא מהוקצע.
היכולת ליהנות מהסרט תלויה בוויתור על ציפיות מוקדמות שהוא יהיה מה שהוא לא מנסה להיות. כך ניתן להסתכל בהערכה הולכת וגדלה על הסרט בתור הדבר המקורי והמטורלל למדי שהוא מצליח להיות. בהקרנה ישב לידי הסטנדאפיסט מ.פ, חובב באטמן בקיא שללא ספק הגיע עם ציפיות לבידור ז'אנרי במתכונת מוכרת. אחרי שלושת רבעי שעה (בערך כשנכנס השיר השני) הוא פלט משפט תסכול. בסביבות נקודת השעה, עם כניסת עוד שיר, זה כבר היה זעם קולני, ובנקודת הזמן של שעה ורבע הוא נטש את האולם (רק כדי לחזור שלושת רבעי שעה מאוחר יותר).
5 צפייה בגלריה
עשו לעצמכם טובה, ותיכנסו לקולנוע ללא ציפיות. מתוך "ג'וקר: טירוף בשניים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
לי יש פינה חמה בלב לסרטים שלוקחים את הקהל למקום לא צפוי, ומחלצים תגובות קולניות מהצופים. לא הכל מצליח ב"ג'וקר: טירוף בשניים", ובוודאי שאפשר לבקר את הקצב האיטי, ואת הוויתור המוחלט על ספקטקל האקשן האופייני לז'אנר. אבל פיליפס ושותפיו המוכשרים, לפני ואחרי המצלמה, יודעים בדיוק מה הם עושים. הסרט נקטל בביקורות שיצאו מפסטיבל ונציה, ורבים מהצופים צפויים לצאת ממנו מאוד מתוסכלים, אבל יש סיכוי לא רע שבדיעבד הוא ייזכר כהברקה.
