בחודש הקודם ל"ליל כל הקדושים" ז'אנר האימה נמצא בתנופת שיא בסדרות ובסרטים חדשים. באופן בלתי נמנע, חלק מהתוצרת המדממת זו מטפטפת גם לישראל. השנה בולטות סדרות נטפליקס "מועדון חצות" המעבדת את ספריו של כריסטופר פייק, ו"דאהמר - מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר". בסרטים יצאו "סמייל" האפקטיבי, "האלווין: הסוף" המאכזב, והאתחול המשעמם ל"מעורר הגיהינום" (Hellraiser) שעלה בהולו. בסופ"ש הקרוב יצא לבתי הקולנוע בישראל "אור השטן", ובנטפליקס תעלה קומדיית אימה באנימציית סטופ-מושן "וונדל ווילד". Terrifier 2, הסרט בו תתמקד ביקורת זו, הוא אחד הטובים, אם לא הטוב, שבסרטי האימה של מחזור ליל כל הקדושים הנוכחי.
Terrifier 2- טריילר
כרגע, הוא לא צפוי להגיע לבתי הקולנוע בישראל וניתן רק להצר על כך. בהנאות הקיצוניות אותן הוא מציע, הוא עשוי לספק לקהל המתאים – ואך ורק לקהל זה - חוויה קולקטיבית משעשעת למדי. "האיוונינג סטנדרט" הבריטי, דיווח על הקאות והתעלפויות בהקרנות של הסרט. למעשה, הסרט הוא כה קיצוני עד שאפילו המשך הקריאה של ביקורת זו אינו מומלץ לקוראים בעלי קיבה רגישה.
כפי שניתן להבין משמו, Terrifier 2 הוא סרט המשך ל-Terrifier מ-2016. שניהם סרטים דלי תקציב שמומנו באמצעות פלטפורמת גיוס הכספים אינדיגוגו. בהיותם סרטים עצמאיים בתקציב נמוך הם יכולים להציג את מה ששום אולפן שפוי לא היה מעז. כל זאת כיד הדמיון והכישרון של דמיאן ליאונה – הבמאי והתסריטאי של שני הסרטים, ומולידו של יציר הבעתה "ארט הליצן" (המגולם ע"י דייוויד הווארד תורנטון) המככב בהם.
הסרט הראשון ניצל היטב את מאה אלף הדולר שגויסו, ותקציב הסרט השני כבר צמח לרבע מיליון דולר – עדיין תקציב נמוך. בעוד הסרט הראשון זכה להפצה מאוד מוגבלת, השני הוצג בארה"ב ב-900 בתי קולנוע, זכה לביקורות לא רעות של מבקרים מגופי תקשורת מכובדים, ולאחר שלושה סופי שבוע לא רק הכניס מעל חמישה מיליון דולר, אלא הכנסותיו זינקו בכל סוף שבוע ביחס לקודמו.
Terrifier 2 שייך לתת ז'אנר האימה שנקרא סרטי "ספלאטר" (splatter), השם האונומטופאי מרמז על מה שנמצא במוקד של סרטים אלו – השחתה שיטתית ויסודית של הגוף האנושי באמצעות שלל דרכים יצירתיות. מבחינה טיפולוגית, ובאופן שמזכיר את הקושי בלהגדיר את סרטי ה"פילם נואר", ייתכן שמדויק יותר לומר שה"ספלאטר" הוא לא רק תת-ז'אנר באימה, אלא גישה סגנונית הפועלת בקומבינציות עם תתי-ז'אנרים אחרים של אימה.
לביקורות סרטים נוספות:
בהתאם לכך ה"ספלאטר" מצוי לעיתים בזיקה לתת-הז'אנר של "אימת גוף" (Body Horror) – כמו ב"הזבוב" (1986) של דיוויד קרוננברג, לתת-הז'אנר המכונה "פורנו עינויים" (Torture Porn) – כמו "הוסטל" (2005) של אלי רות'. בזיקה לקומדיות סלפסטיק-אימה כמו "מוות אכזרי 2" (1987) של סם ריימי וBraindead- (1992) של פיטר ג'קסון, ואפילו לסאטירות-טראש קוויריות כמו Desperate Living (1977) של ג'ון ווטרס. השיוך הספציפי של ה"ספלאטר" תלוי בפרמטרים כמו מידת ההיצמדות לפיזיולוגיה מוכרת להבדיל מקריקטורות של הגוף האנושי, דרגת הריאליזם של העולם המוצג והפסיכולוגיה של הדמויות, ומידת היומרה האמנותית/פוליטית של היוצרים.
סרטי Terrifier משתמשים בארכיטיפים הפופולאריים להפליא של "הליצן הרע" ושל "המפלצת דמויות ליצן". דמות "הליצן הרע", ביסודה אנושית אך מעוותת במראה ובאופי, זכתה לעשרות גילומים כשהמוכרת שבהם היא של "הג'וקר" – יריבו המושבע של באטמן. דמות "הליצן כמפלצת" זכתה לגילום הידוע ביותר בדמותו של פניוויז הליצן ב"זה" – הספר של סטיבן קינג שעובד למיני-סדרה, ולאחרונה לשני סרטי קולנוע מצליחים. ארט הליצן, דמות האימים של סרטי Terrifier, ממוקם בין שני הווריאנטים. בסרט הראשון הקצר והממוקד יותר הוא היה גרסה קיצונית במיוחד לדמות "הליצן הרע", ובסרט השני יש לא מעט אינדיקציות לכך שמדובר ביישות על טבעית.
אז מיהו ארט הליצן, וכיצד הסיוטים שלנו הסתדרו עד כה בלעדיו? בסרט הראשון הוא מי שמבצע טבח בערב ליל כל הקדושים. דמות אילמת המתקשרת במחוות ליצניות-ילדותיות, עם בגדים בשחור לבן, פנים לבנות, ופה שחור ומזוויע המתרחב לחיוכים מעוררי פלצות. יש רק דבר אחד יותר גרוע מאיך שארט הליצן נראה – מה שהוא עושה. עם שקית ניילון שחורה גדושה בכלי ניסור, ניקור, חיתוך, שיסוע וביתור הוא ניגש בחדווה לאתגר אותו מציב בפניו כל גוף אנושי חי.
הבמאי דמיאן ליאונה מגיע מרקע של עבודה באפקטים מיוחדים, וסרטיו זונחים כל CGI למען נאמנות מוחלטת לאפקטים הפרקטיים במסורת שנות ה-80: חלקי גוף ופנים פרוסתטיים שבהם ניתן להתעלל, הזרמת כמויות מאסיביות של דם, ופעולות המסיבות סבל בל יתואר המתוארות בפרוטרוט.
4 צפייה בגלריה
יש רק דבר אחד יותר גרוע מאיך שארט הליצן נראה – מה שהוא עושה. מתוך Terrifier 2
(צילום מסך)
בסרט הראשון, השיא היה ניסור של אישה ערומה והפוכה עד לחצייה מוחלטת של הגוף. הטון בסרט הראשון היה ברוטאלי יותר, ועל הסקאלה שבין קומדיית ספלאטר ו"ספלאטר-פורנו עינויים", היה קרוב יותר לשני. יחד עם זאת הדרגה הסופר קיצונית של האלימות הרחיקה אותו, למרחק נסבל, מספלאטר ריאליסטי.
בעוד שבסרט הראשון היה פחות ברור אם יש דמות ראשית מלבד ארט (מה שהפך את הברוטאליות שלו לעוד יותר חריגה), בסרט השני יש גיבורה נשית בשם סיאנה שואו (לאורן לוורה). נוכחותה מרמזת על האפשרות שהיא תתפקד כ"הנערה האחרונה" באופן המקובל בסרטי סלאשרים של שנות ה-70 וה-80. ואולי זה רק תעתוע אכזרי של הבמאי הגורם לנו לחשוב שהיא תשרוד את הטבח.
בסוף הסרט הקודם, לאחר טבח ליל כל הקדושים, ארט הליצן "התאבד" בירי אקדח לתוך פיו. אבל לפני שהסרט הסתיים הוא הספיק לקום לתחייה, בנסיבות שלא הובהרו, והאקט האחרון שלו הוא התחלת הרצח של הפתולוג. הסרט השני ממשיך מנקודה זו, כשארט רוצח את הפתולוג ואז שולף מגולגלתו גלגל עין כתחליף לעין שלו שנדפקה בסוף הסרט הקודם. עכשיו רק נותר לו לסגור את הלילה בכיבוס בגדיו ספוגי הדם במכבסה. פתיחה זו מגדירה את שינוי הטון ביחס לסרט בראשון, עם יותר הומור שחור המתחבר לזוועה. במכבסה גם נכיר את הסיידקיק של ארט, שהיא מקור ללא מעט הנאה בהמשך.
לאחר פתיחה זו, הסרט קופץ שנה קדימה ומתמקד בסיאנה, בחורה מגניבה בעל כישרון למלאכת יד שעוסקת בהכנת תחפושת לוחמת/מלאך לחג ליל כל הקדושים הקרב. אביה מת לפני כמה שנים בנסיבות שעוד יובהרו, ומותו ממשיך להטיל צל על המשפחה. האח הצעיר ג'ונתן (אליוט פולהאם) מגלה חיבה מורבידית למראה של ארט הליצן, מחולל הטבח מלפני שנה, ומתכוון להתחפש לו. האם ברברה (שרה וויט) מתחילה לחשוב שיש בעיות רציניות עם שני הילדים שלה.
התקדמות העלילה מזמנת מפגשים בין ארט ובני המשפחה. בהתחלה בדרכים שאינם יותר מאיום מאוד לא נעים, אבל כמובן שלארט יש כוונות מאוד אפלות כלפיהם וכלפי מי שיימצא בסביבתם. לא מעט זוועות תתרחשנה בסרט שאורכו הכולל מגיע ללא פחות מ-138 דקות. יחד עם זאת יש כאן יותר אלמנטים דרמטיים, ביחס לסרט הראשון, ויותר בניה סבלנית של מתח בדרך המעידה על התפתחות המיומנות של הבמאי. אם החלק הראשון היה אימת אינדי נטולת פשרות, הסרט השני מותח את הגבול של מה שניתן להציג בסרט אימה מסחרי. אין ספק שהסרט ארוך מדי, אבל הזוועות המוצגות בו עשויות בכישרון ודבקות ראויה לציון במטרה. לחובבי הנאות ממין זה, Terrifier 2 מספק את הסחורה.
