2020 הייתה אמורה להיות השנה הגדולה של מעריצי איירון מיידן בישראל. אחרי עשרות שנות ציפייה (ואכזבה לא מבוטלת מהביקור שלהם פה באמצע הניינטיז, עם הסולן בלייז ביילי שלא בדיוק הצליח להיכנס לנעלים שהשאיר לו ברוס דיקנסון) מפלצת ההבי מטאל הוותיקה הייתה אמורה לסחוף את אצטדיון בלומפילד באביב שעבר. אבל אז הגיעה הקורונה וסיבוב ההופעות הבינלאומי של הלהקה נדחה. כשהמגפה זזה מעט הצידה והלהקה פרסמה תאריכים חדשים למסע ההופעות שלה, האכזבה ההיא הוחלפה בתסכול, כשהתברר שהיא בחרה לדלג על ישראל, שוב.
המעריצים הכועסים של הלהקה, שעדיין מחכים לנס שיביא אותה לכאן בעתיד הקרוב או הקצת יותר רחוק, יכולים להתנחם כרגע באלבום החדש והכפול שלה – Senjutsu, שמגיע אחרי הפסקה ארוכה שנמשכה שש שנים. אבל גם הם, ולמעשה אף אחד כמעט, לא מצפה מלהקה שרצה יותר מ-40 שנה - ושחבריה נמצאים באמצע העשור השביעי לחייהם - ליותר מדי הפתעות. בהופעות של איירון מיידן אתה יודע שתקבל ייצוג נאה לנאמברים הקלאסיים מהשנים הגדולות באמת, אלו שיזכירו לך למה התאהבת בהם מלכתחילה. לאלבום חדש של חבורה ותיקה מוטב להגיע עם מינימום ציפיות ומתוך תקווה שהם לא יגרמו לך לפהק במהלך ההאזנה. היו לא מעט שנים שזה בדיוק מה שדיקנסון, הבסיסט סטיב האריס ויתר חבריהם, עשו למעריציהם.
למיידן של האייטיז היו בכל אלבום שניים-שלושה המנונים מדבקים שרבבות נהנו לצרוח במקהלה בכל אצטדיון. הנוכחית, כלומר זאת שפועלת מאז שדיקנסון והגיטריסט אדריאן סמית' חזרו לשורותיה, כבר לא מייצרת כאלו. זה לא שהיא לא מסוגלת, כמו שנדמה שזה כבר פחות מעניין ומרגש אותה. יכול להיות שהשינוי הסגנוני גרם לחלק לא מבוטל מהמעריצים של מיידן לאבד בה עניין. אלא שהחלופה – לדבוק בסגנון הישן ולהפוך לגרסת חיקוי לעצמך – גרועה יותר. מתישהו בשלהי הניינטיז – שהיו עשור די אבוד מבחינת הלהקה, חבריה הבינו ששינוי פרסונלי ומוזיקלי הוא קריטי. זה מה ששכנע את דיקנסון וסמית' לחזור הביתה. וגם להישאר.
בעשרים השנים האחרונות איירון מיידן הפכה בהדרגה ללהקת פרוג-מטאל עם קטעים אפיים ומורכבים, שנפרשים פה ושם גם על פני עשר דקות ויותר. כשכותבים שירים כאלו ארוכים, לכל אחד מששת החברים בלהקה יש די זמן להפגין את הוירטואוזיות שלו – מי בגיטרות (יש שלושה), מי בתופים, מי בבס ומי בסינתיסייזרים (בתור הזהב שלהם בקושי היה לאלו מקום, בטח שלא לפסנתר שעליו ניגן דיקנסון באלבום הקודם). ייתכן שגם הגיל עשה את שלו, אבל מיידן הפכה מלהקת רוק כבד שמאוד כיף לראות בהופעה לאחת שגם נעים (או לפחות מעניין) להאזין לה בבית, גם אם אתה לא חובב מטאל מושבע. בטח כפי שהיא נשמעה באלבום הקאמבק המרשים, Brave New World מ-2000, או ב- The Book of Souls הכפול מ-2015 ששב והראה עד כמה הלהקה חדה ויצירתית, כשהיא רק רוצה.
האדם הממוצע אוחז כנראה בדימוי קצת קלוקל וקלישאתי ביחס ללהקות מטאל, ותיקות וחדשות כאחד. הטקסטים שעוסקים יותר במיתולוגיה ובהיסטוריה ופחות בחיי היומיום נתפסים לעיתים כבדיחה, כמו גם השימוש הנרחב בדימויים (חזותיים וספרותיים) מהעולמות האפלים. זה נכון גם לאיירון מיידן, שחוץ מלעשות מוזיקה מבינה גם דבר או שניים בשיווק. כך שגם אם לא שמעתם מעולם שיר שלה, אתם מכירים את הנציג הכי מוכר שלה – אדי, השלד המצויר שמלווה אותה מראשית דרכה ומהווה מסגרת מיתוגית לפעילותה: מאלבומים וסיבובי הופעות ועד לחולצות, משחקי מחשב ובקבוקי בירה.
על העטיפה של Senjutsu אדי מופיע כלוחם סמוראי, כמו מלמד על האנרגיות העצורות שמחכות למאזין בפנים, ועל הדרך הוא מעלה קצת את פוטנציאל השיווק שלה בארץ השמש העולה - שתמיד חיבבה את הלהקה. שיר הנושא הוא לא בדיוק הפתיחה הכי בומבסטית שמיידן יכלו לחשוב עליה אחרי המתנה כה ארוכה. הוא ארוך (8:20 דקות), והעסק מתניע שם די באיטיות עד שמגיע הפזמון. הקול של דיקנסון לא נוסק פה לגבהים, וגם חטיבת הקצב וכיתת הגיטרות מתנהלת לרוב בהילוך השלישי.
זה שמגיע אחריו – Stratego, שגם יצא כסינגל, כבר מזכיר יותר את מיידן של האייטיז: קצר יחסית, עם בס תוקפני, תיפוף קרבי וסולואים שחצניים, הבעיה היא שגם כאן דיקנסון נשמע מעט חנוק, מרוחק ומתאמץ. לפרקים השיר נשמע כמו הגרסה של מיידן לשיר לסרט של ג'יימס בונד – לו נתבקשו לכתוב אחד כזה. מצבו של השיר הבא – The Writing on the Wall – מעט טוב יותר, בעיקר מהצד של הסולן. התחושה היא של מיידן הקלאסית, שחזרה לרגע לחיים.
ואז, אותה מיידן ותיקה שוב נעלמת. Lost in a Lost World נפתח עם גיטרה אקוסטית ואווירה קצת דיוויד גילמורית, עם הרבה הד בשירה וקלידים מהורהרים. שתי דקות וקצת לאחר מכן, האריס וניקו מק'בריין המתופף מעבירים כרטיס ונכנסים לעבודה, וגם דיקנסון מתחיל להשתחרר. ב-9:20 דקות יכולים לקרות הרבה דברים, ואלו של Lost in a Lost World כוללות לא מעט הפתעות ומזכירות מאוד ברוחן את מיידן ההרפתקנית של תחילת המילניום הנוכחי.
הדילוג הזה בין מיידן הנוכחית, שמנסה להישמע כמו הלהקה המסעירה ההיא מהאייטיז, לבין זאת שמבקשת להשאיר אותה מאחור ורק לנופף לה מדי פעם לשלום, נמשך לכל אורך Senjutsu, שנפרש על פני יותר מ-80 דקות. הוא רחוק מלהיות אלבום ענק או אחיד ברמתו. חלק מהשירים בו בהחלט מצריכים זמן הסתגלות, אבל הוא כולל מספיק רגעים יפים (כמו הסולו המשלהב ב- Darkest Hour או Death of the Celts, הפותח את השליש הסוגר והארוך מאוד של האלבום) - ואלו ישמחו לא מעט מעריצים ותיקים.
איירון מיידן של סוף קיץ 2021 נשמעת כמו להקה שמאוד בטוחה בעצמה, ובעיקר כאחת שנכנסת לאולפן ויוצאת ממנו עם חומרים חדשים – רצוי כמה שיותר ארוכים - רק כשהיא באמת רוצה. אלו שאהבו את האלבום הקודם והכפול צפויים כנראה לחבב גם את הנוכחי, ובעיקר ליהנות מלהקת מטאל שמורכבת ממוזיקאים שבאמת נהנים ממה שהם עושים. מי שאיבד בה עניין לפני שלושים שנה מוזמן לוותר – חברי מיידן כבר לא יכתבו אלבומים כמו The Number of the Beast או Seventh Son of a Seventh Son. ב-80 פלוס הדקות שהתפנו לו הוא, אותןו מעריץ שאיבד עניין יכול לגשת לארון ולבדוק אם עוד עולה עליו החולצה השחורה עם הפרצוף של אדי שהוא קנה בסוף האייטיז. יש מצב שבדרך לשם הוא יגלה שגם אצלו השתנו כמה דברים.
