"משחק הדייטים" היה שעשועון טלוויזיוני אמריקני פופולרי שזכה למספר גלגולים בין 1973 ל-2021. הקונספט התבסס על שאלות ששואלת רווקה שלושה מועמדים שאת פניהם לא ניתן לראות. לשאלות, שנכתבו מראש על ידי ההפקה, היה אופי פלרטטני והן הזמינו תשובות "שובבות" (כלומר, קרינג'יות) מצד הרווקים. לאחר שנבחר הרווק שהיו לו תשובת מספקות הוא נחשף לעיניי הרווקה והשניים היו אמורים לצאת לדייט במימון ההפקה. לאורך השנים היו לא מעט משתתפים שזכו בהמשך לפרסום ותהילה, ביניהם כרים עבדול ג'באר, ארנולד שוורצנגר, פארה פוסט וסאלי פילד.
"רווק מס' 3" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
באחד הפרקים של עונת 1978 השתתף בתוכנית אדם בשם רודני אלקלה. שנה לאחר מכן הוא התגלה כאחד הרוצחים הסדרתיים המפלצתיים שפעלו בשנות ה-70. התוכנית שבה הוא התארח עומדת במרכז עלילת "רווק מס' 3" (Woman Of The Hour), סרט הביכורים המרשים שביימה השחקנית אנה קנדריק. הסרט עלה לבתי הקולנוע בסוף השבוע.
בשנות ה-70 אלקלה צד קורבנות כשהציג עצמו כצלם, ושכנע אותן להגיע איתו לאזור מבודד. הוא רצח ילדות ונשים צעירות, וייתכן שגם גברים צעירים. בין 1971 ל-1979 הוא התעלל, אנס ורצח שבעה קורבנות, אבל עם השנים הצליחו לקשור אותו למעשי רצח שיש הנוקבים את מספרם הכולל ב-130. הוא נידון למוות ב-1980, אך בזכות דחיות, ערעורים ושינויי חקיקה הוא מת בכלא מוות טבעי בגיל 77. זוהי פרשה מעוררת-חלחלה גם בגלל מעשיו, וגם בגלל הרפיסות של המשטרה והליקויים במערכת המשפט האמריקנית שבלעדיהם קריירת הרצח של אלקלה הייתה מתקצרת באופן משמעותי.
הפטיש התרבותי האמריקני לרוצחים סדרתיים משתקף ברשימה אינסופית של סרטים וסדרות שעוסקים בדמויות בדיה, חצי-בדיה ודמויות אמיתיות. החברה האמריקנית היא שיאנית הרוצחים הסדרתיים לנפש, והתרבות האמריקנית אינה יודעת מהם שובע. על אלקלה כבר נעשה ביופיק ירוד בשם "רוצח משחק הדייטים" (2017) עבור ערוץ "אינווסטיגיישן דיסקברי", שכולו מוקדש לסדרות "פשע אמיתי". כמו כן ב-2020 נעשתה סדרת דוקו בשלושה חלקים שנקראה Dating Death . מה עוד ניתן לחדש?
שאלה זו היא חלק משאלה רחבה יותר לגבי הבעיות בקולנוע בדיוני שעוסק בדמויות אמיתיות של רוצחים סדרתיים. כשהרוצח הוא הגיבור, במובן של היותו הדמות שמובילה את העלילה, הקורבנות הן דמויות שוליות שבאות, נרצחות ומוחלפות בקורבן הבא. גם אם המעשים של הרוצח מוצגים במלוא שפלותם, הקורבנות הן דמויות שטוחות. בנוסף, הניסיון להציג את כל היקף המעשים של רוצחים סדרתיים, יוצר סרט שהוא לא רק מונוטוני אלא גם בעייתי מבחינה מוסרית מכיוון שהוא כופה על הקהל את האובססיה של הרוצח. הבעיות הדרמטיות והמוסריות ברורות מאליהן והן מהותיות לדיון בתת-ז'אנר האימה הזה, החל מהסרטים המכוננים "פסיכו" (1960) של אלפרד היצ'קוק ו"המציצן" (1960) של מייקל פאוול.
את בעיית ה"רוצח כדמות מרכזית" אפשר לפתור באמצעות התמקדות בחוקרים שמתחקים אחריו. זו בחירה שנעשתה בכמה סרטים מצוינים ("שתיקת הכבשים", "זודיאק") וסדרות מרתקות ("מיינד האנטר"). ב-M מ-1930, אחד הסרטים הראשונים שהציגו דמות של רוצח סדרתי, הבמאי פריץ לאנג התמקד בהתחקות אחרי הרוצח אבל דווקא מהצד של פושעים המשתלטים על הרחובות ומשליטים "צדק" אנרכי. גם כשאסטרטגיית ההתמקדות בציידיו של הרוצח התממשה בכמה יצירות מופת, זה לא פתר את בעיית הפיכת הקורבנות לדמויות שטוחות.
3 צפייה בגלריה
בדרך כלל, הקורבנות מוצגים באופן שטוח. לא פה. מתוך "רווק מס' 3"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מבחינה זו "רווק מס' 3", מעבר להיותו מבוים ומשוחק היטב, הוא סרט משמעותי במכלול של העיסוק התרבותי ברוצחים סדרתיים. הוא לא מנסה לספר באופן מפורט את כל היסטוריית מעשי הרצח של אלקלה – כי זה מזעזע מדי, ארוך מדי ובסופו של דבר חסר תכלית. במקום זאת התסריט של איאן מקדונלד משלב פרטים אמיתיים עם אלמנטים של בדיה, וזאת כדי לנסח אמירה על הווייה נשית החורגת מההיתקלות במפלצת כה חריגה.
בפרק של "משחק הדייטים" שבו השתתף אלקלה, אישה בשם שריל ברדשואו הייתה זו שבחרה את הרווק. ברדשואו, שהייתה במקצועה מורה לדרמה, העדיפה את אלקלה האינטליגנטי והרהוט על שני הרווקים האחרים. כשהיא ראתה אותו פנים מול פנים היא קלטה ממנו וייב מפחיד, והחליטה שלא לצאת איתו לדייט. בהחלטה זו היא, ככול הנראה, הצילה את חייה. לא הרבה ידוע על ברדשואו מעבר לכך. ב"רווק מס' 3" ישנו מתמודד בשם רודני אלקלה (מגולם באופן אפקטיבי ע"י דניאל זוואטו), ויש דמות ראשית של מי שבוחרת את הרווק הנקראת "שריל ברדשואו" (אנה קנדריק), אבל כאן היא שחקנית עם קריירה מאוד מקרטעת.
שינוי זה מאפשר לעלילה לא להיות מחויבת לפרטים בחייה של האישה המקורית, לפני ואחרי ההשתתפות בשעשועון. במקום זאת, דרך ההצגה של חיי השחקנית "שריל ברדשואו", הסרט יכול לנסח עמדה לגבי סכנת המבט הגברי, והעולם המקצועי של משחק שיש בו פוטנציאל לרגעים לא נעימים עבור נשים. אנו פוגשים את שריל באודישן שיש בו אלמנטים של השפלה וחוסר כבוד שנעשים באופן אגבי לחלוטין מצד הבוחנים. יש גם מערכת יחסים עם שכן בשם טרי (פיטר הולמס), שחקן קצת יותר מצליח שמסייע לשריל לעבוד על טקסטים לאודישן ומצפה לתמורה החורגת מתחום הידידות האפלטונית. קנדריק מביימת בדקות אבחנה ובהומור את האופן שבו טרי כופה את נוכחותו על שריל, ומשתמש בטקטיקות פאסיב-אגרסיב כדי לשדל אותה להיעתר לו.
חידוד הפרספקטיבה של הבמאית קנדריק דרך הדמות של שריל ממשיך גם לאופן ההצגה של תוכנית השידוכים. מצד אחד יש עיצוב ולבוש רטרו מוקפד, ומנגד אבחנה מדויקת, כמעט סאטירית, מהפרספקטיבה של 46 שנים מאוחר יותר אודות הבעייתיות של הפורמט. טוני הייל ("וייפ") עושה תפקיד קטן ומשעשע כאד, המגיש הסליזי של התוכנית שראשו מעוטר בפאה מגוחכת.
מלבד הציר העלילתי המרכזי, הסרט משלב צירי-זמן משנים אחרות, לפני ואחרי שנת 1978, שבהם נשים הופכות לקורבנותיו של אלקלה. זהו מבנה תסריט שאפתני למדי, שרק בסוף הסרט ניתן להבין את תכליתו המלאה (כמובן שאת התכלית לא ניתן לפרט). פרטים ממעשיו האמיתיים ומהביוגרפיה של אלקלה משולבים בעלילה, אבל רק בתנאי שזה משרת את הנושאים שבהם עוסק הסרט. השימוש של הרוצח במצלמה כאמצעי פיתוי, ההתהדרות שלו בידע והשכלה תרבותיים – כולל אזכור לכך שהוא למד קורס בימוי תחת רומן פולנסקי (עובדה שעליה הסרט כנראה לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר). כך ניתן לתת לקורבנות נוכחות עלילתית ונפח רגשי שחסרה בלא מעט סרטים שעוסקים ברוצחים סדרתיים.
העמדה של "רווק מס' 3" מתבססת על דיכוטומיה ברורה: כל דמויות הגברים הן על ספקטרום המתחיל מחדלות אישים וטיפשות, דרך יהירות וזלזול בנשים, וכלה בדמותו המפלצתית של אלקלה. מנגד, הנשים כולן אנושיות, פגיעות, מעוררות אמפתיה, וברגעים שבהם הדבר מתאפשר הן מפגינות סולידריות. חלוקה מסוג זה עשויה לעורר תחושת אי-נוחות ולעורר האשמות בדבר טון מיזנדרי. אבל, בעבודתה הראשונה כבמאית, קנדריק מפגינה יכולת מרשימה לשלב בין טונים שונים, ולהשתמש בהומור כדי לרכך את מה שהיה עשוי להפוך לפמפלט. נראה שזו תחילתה של קריירת בימוי עם פוטנציאל ממשי.
