הצפייה בפרק המלחמה מהעונה ה-11 של "מחוברים" הזכירה לי דווקא את העונה השמינית של הסדרה, ששודרה לפני שש שנים. בעונה ההיא אחד המחוברים היה אמיר פרישר-גוטמן ז"ל, שמת בטביעה תוך כדי צילומי העונה, לפני שעלתה לשידור. הצפייה בחומרים שפרישר-גוטמן צילם לפני מותו היו מצמררים. הצופים הכירו את הטרגדיה שארבה בהמשך הדרך. הם ידעו למה לצפות. הם ידעו שהאדם מלא השמחה, העצוב, המפחד, מלא החיים, עומד לסיים את החיים האלה בשעה שלו עצמו לא היה מושג. כמו צפייה בפצצה של היצ'קוק שהונחה מתחת לשולחן. איש מיושבי השולחן לא מודע אליה אבל הצופה יודע שהיא עומדת להתפוצץ.
מתוך "מחוברים"
(באדיבות HOT)
העונה ה-11 של "מחוברים", שפרק אחד מתוכה שוגר אמש (ה') למסך ב-HOT, מאופיינת בסגנון דומה. ה-7 באוקטובר הוא היום שבו הכל בחיים שלנו השתנה ועדיין משתנה. את המחוברים הנוכחיים – הצלם זיו קורן, גיא זו-ארץ, הזמרת ליהי טולדנו, יעל פוליאקוב והשורדת לשעבר מעיין אדם, אנחנו מקבלים דגימה קטנה של חוסר הידיעה התמים של הלפני - ואז צוללים איתם אל אירועי השבת, באופן שגורם לכל צופה לשחזר את השבת הארורה הפרטית שלו. זיו קורן (מאצ'ו מאץ'?) יוצא לשדרות בדרום "כי אין ברירה", נתקל שם בגופות (מטושטשות) ברחוב ואחר כך נקלע למארב יריות. מעיין אדם שוכלת את אחותה הצעירה, מפל, במסיבה ברעים, וגיא זו-ארץ מאבד אחיין צעיר לאותה מסיבה.
ליהי טולדנו, השלוחה הצעירה והפחות מוכרת (אם כי עדיין הבת של אבי טולדנו) לא מאבדת מישהו מהמעגל הקרוב אבל מתמודדת עם הפחדים הרגילים שתוקפים את כולנו בחודשים האחרונים, ויעל פוליאקוב מנסה לשכנע את הבנות שלה שאנחנו מדינה חזקה עם צבא חזק ושכולנו מוגנים, מיתוס מדוקלם שכולנו למדנו לשנן מגיל אפס, ונוכח המציאות פתאום עומד בסימן שאלה. פוליאקוב מייצגת את הדילמה שמייסרת לא מעט הורים בימים כמו אלה – איך לשקף לצאצאים שלך ביטחון ומציאות תחת שליטה מבלי לשקר להם בפרצוף.
2 צפייה בגלריה
נקלע למארב יריות. זיו קורן ב'מחוברים'
(צילום: מתוך 'מחוברים', באדיבות HOT וקודה תקשורת)
פייר, לא פשוט לחזור לימים הראשונים האלה, לנקודה בה הפצע נפער. אנחנו מדשדשים כבר חודשים בסוג של ייאוש קיומי עם הפוגות קלות של אופטימיות, אבל הימים המפתיעים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר ניחנו באיכות אכזרית משלהם. קשה לזהות אם העונה הזאת עומדת להתנהל כולה סביב המלחמה, ואם כן, האם זה יהפוך אותה לטובה יותר. מצד אחד היא תעורר יותר הזדהות, היא יצרה ללא מאמץ את המכנה המשותף בין כל המחוברים, זה שבדרך כלל ההפקה עושה מאמץ לסמן. מצד שני היא עלולה למחזר את עצמה. יהיה קשה להימנע מהתמקדות באירועי המלחמה – התזוזה הטקטונית הזאת ייתרה את כל מה שקרה לפניה בחיים של כולנו, ואנחנו עדיין מגששים את הדרך חזרה. אם לא לחיים שהיו לנו קודם, לפחות לאני החדש שלנו, זה שמוצא עוגן גם בסיטואציה הבלתי אפשרית הנוכחית. ובניגוד לריאליטי או דוקו, ש"מחוברים" היא השילוב של שניהם, הסוף של התסריט הזה עדיין לא נכתב.
אם לבחון את העונה הזאת כאילו אין מלחמה, הפרק הראשון לא סיפק הפתעות מבטיחות מהסוג שקיימו ליהוקים כמו חנוך דאום או ליאור דיין. עם הזמן האותנטיות, כלומר התמימות של האובייקט מול המדיום, היא כבר בלתי ניתנת להשגה. קשה מאוד להגיע למלוהק שגדל עם זאבים ועכשיו נתקל לראשונה בפורמט, ואולי לא מבין עד הסוף איך הוא מצטייר בצד השני, בסלון שלנו. אבל "מחוברים" יכולה להציע גם ערך מוסף אחר – ליאור דיין וחנוך דאום לקחו אותנו לסיור בתודעה שלהם; אמנם סיור מודרך, אבל עדיין מהיר, מפתיע, אמיץ ומרענן. הם היו פחות שקופים.
בעונה הנוכחית קשה להצביע על הפתעות כאלה – כולם צפויים למדי, אפילו פוליאקוב, חלקם מרוכזים בעצמם באופן כואב לצפייה, גם בשעות הקשות. אלא אם כן גיא זו-ארץ פתאום יעשה את הבלתי ייאמן וישלוף מתוך עצמו אדם שמורד במיינסטרים, קשה לי לראות איך העונה הזאת עומדת להותיר חותם או למכר. אם אני צריכה להמר, ההפתעה עשויה להגיע דווקא מהצד של יעל בר זוהר, אבל אתם יודעים איך זה ב"מחוברים", כמו בחיים: זה לא נגמר עד שאנחנו לא יוצאים בצד השני של המנהרה.
