בקיץ 1983 לא נרשם מחסור באלבומים טובים ומעניינים, אבל במרחק של יומיים בלבד בסוף חודש יולי ראו אור שני אלבומי בכורה לא מדוברים במיוחד, וספק אם מישהו ניחש שהם ישיקו קריירות שישנו את פני תעשיית המוזיקה. הסגנונות שלהם לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה: האחד הוא פופ מועדונים כיפי ורקיד, ששאב את הכוח שלו ממועדוני הדיסקו וההאוס. האחר הוא יצירת ת'ראש-מטאל חסרת פשרות ונטולת מעצורים. האחד נוצר על ידי זמרת עם קול מוגבל יחסית אבל כריזמה נוטפת, חושים חדים וביטחון עצמי בגודל ניו יורק. האחר הוא תוצר של להקה שהוקמה שנתיים קודם לכן והסתובבה במועדוני לוס אנג'לס עם הפנטזיה הריאליסטית למדי: לכבוש את הסצנה האמריקאית עם מטאל שהושפע בעיקר מהסצנה הבריטית.
2 צפייה בגלריה
הייתה נערה הרבה פחות חומרנית ממה שתעשיית הפופ ציפתה ממנה להיות. מדונה בהופעה, 1990
(צילום: AP)
במבט של 40 שנה לאחור, אלבומי הבכורה של מדונה ומטאליקה לא נחרתו בתור הטובים והחשובים ביותר בדיסקוגרפיה העשירה שלהם. אין להם מקום בצמרת של אף רשימה מכובדת שמדרגת את אלבומי הבכורה הגדולים בהיסטוריה. אבל בתור אקספוזיציה הם רומזים לא מעט על העתיד לבוא. ואיזה עתיד זה היה.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
מלבד סמיכות הזמנים, אם יש סיבה להתבונן ב-Madonna מבעד לפריזמה של Kill 'Em All, היא נובעת מהמכנה המשותף שמתגבר על הבוסריות של מלכת הפופ וקיסרי המטאל: התשוקה לעשות מוזיקה שהם אהבו לשמוע. במקרה של מטאליקה זאת קצת פחות חוכמה: הגבולות שהם פרצו לאורך השנים התעצבו עד אז במסגרת ז'אנר יותר נישתי. כל אמן מתחיל את דרכו בבחינת הימור, ורוב הסיכויים שהוא לא ישתלם. אבל רמת הסיכון של מטאליקה, בתוך המרחב הטבעי של הרוק הכבד, הייתה מעט יותר סבירה.
מדונה, לעומת זאת, הייתה נערה הרבה פחות חומרנית ממה שתעשיית הפופ ציפתה ממנה להיות. אחרי שהוחתמה בחברת Sire של סימור סטיין, בעודו מאושפז בבית חולים עם בעיות בלב, היא החלה לעבוד על הסינגלים שיהפכו מאוחר יותר לאלבום, מבלי לוותר על החזון המקורי שלה: אלבום שישקף את המוזיקה שאהבה לרקוד לצליליה במועדונים של ניו יורק. את Everybody שמעו ואהבו הבליינים והבלייניות של מועדון ה-Danceteria לפני שסטיין המוגול הבין את גודל הפוטנציאל. וגם אחרי שהשיר הוקלט בצורה מקצועית, מדונה התכסחה עם המעבד, כי הרגישה את הנתק בין הרעיון לביצוע. ואת זה מדונה לא הייתה מוכנה לקבל הרבה לפני שידעו שהיא מדונה.
העקשנות הייתה שם גם אחרי שהאלבום כולו הוקלט: מדונה פשוט לא אהבה את החלקלקות נטולת הנשמה של רג'י לוקאס, שכנראה עשה הסגברה מוזיקלית במקום הפקה. אז מדונה הראתה שהיא אולי בת 25 שבאה משומקום, אבל את החרא הזה היא לא תספוג. ואכן לוקאס נטש את הפרויקט ודי ג'יי בשם ג'ון בניטז הובא כדי לשייף את ממד הקלאבינג בשירים הקיימים. בתור נדוניה הוא הביא את Holiday, שלא סתם נכנס לאלבום אלא הפך לשיר הכי מצליח מתוכו, ולא בכדי, בהיותו תמצית הבשורה על פי מדונה: מוזיקה רקידה, מדבקת, משחררת, כמו חופשה מהאגדות שלא מפסיקים לרצות לשחזר.
די מדהים להיזכר, שפעם ניתן היה להוציא אלבום פופ שכולל רק שמונה שירים. האירוניה היא שגם אותם מדונה פחות או יותר גירדה מהקירות: זה לא שיצרני להיטים עמדו אצלה בתור וגם חברת האם של Sire, וורנר, לא בדיוק ידעה איך מוכרים זמרת לבנה שנשענת ז'אנרים שנחשבו אז ל"שחורים". מדונה הייתה "דיוות דיסקו" שלא הייתה בדיוק דיווה מבחינה ווקאלית וגם הדיסקו שלה היה הרבה פחות שמנוני ויותר מהיר ומזיע כמו קלטת כושר ביתי.
אבל מדונה, וזה לא השתנה אצלה במילימטר ב-40 שנות קריירה, ידעה מה היא רוצה וגם כשהיא לא ידעה – היא ידעה שהיא רוצה. התנופה הסוחפת של Burning Up, למשל, עם ההכרזה "שלא כמו האחרות/אני אעשה הכול/אני לא אותו דבר", מסכמת היטב את האש שבערה (והאמת עדיין בוערת) באלבום וסימנה את מדונה לא רק בתור "הדבר החם הבא" - כאלה יש די הרבה - אלא ככוח טבע בפני עצמו, שיש להתחשב בו וגם לסמוך עליו. ודי בצדק: שירים כמו Lucky Star, למרות אורכו (כמעט שש דקות), הוא שילוב מנצח של רוח חופשית ותכליתיות מענגת, התמהיל שהוא סוד הקסם של מדונה, האמנית שהביאה את אווירת המועדון לכל בית ואת כל הבתים בעולם בערך למועדונים שבהם ניגנו את השירים שלה.
2 צפייה בגלריה
מותר לקוות שתשמור חסד בטור הקרוב גם לשירים הישנים. מדונה בטקס הגראמי 2023
(צילום: GettyImages)
קשה לדעת איך ייראה סיבוב ההופעות הקרוב של מדונה, ודאי לאחר ההסתבכות הרפואית שאירעה בשיאן של החזרות. בהנחה ובתקווה שכל טריליון קוני וקונות הכרטיסים יזכו לחזות בה עוד לפחות פעם אחת, מותר לקוות שמדונה תשמור חסד גם לשירים כמו Physical Attraction או Borderline המתוק והקיטשי במידה. אין חובה לבצע גרסאות מלאות, אבל הזמרת שחוגגת היום את יום הולדתה ה-65, כבר יודעת שרק היא זאת שמעצבת את המורשת שלה. והמורשת הזאת מתחילה ביולי 1983, לצד להקת מטאל אלמונית, וביחד הם יגדירו דור שלם שכבר שובר את הראש איך לספר לנכדים על הימים שבהם סבא וסבתא יצאו בשן ועין מריקוד פוגו או שתו ביחד מבקבוק מים מיוחד ברחבה.
