הדינמיקה בין יוצר, קהל, מממנים והמרחב שבו נצרכת האמנות מקבלת טוויסט מבריק למדיי בסרט "התפריט" (The Menu), שמתרחש ברובו במסעדת יוקרה השוכנת על אי נידח בלב האוקיינוס. כדי להשיג בה שולחן אתה צריך להיות מאוד עשיר ובר מזל. הסרט נפתח כאשר תריסר סועדים כאלה עולים על אוניה שמובילה אותם לארוחת ערב שהם לא ישכחו, בתנאי כמובן שייצאו ממנה בחיים.
"התפריט" - טריילר
המסעדה, "הות'ורן" שמה, היא ממלכתו של שף מסתורי שהעובדים בשירותו מכנים אותו "שף", ונענים להוראותיו כאילו היו חיילים במסדר. רייף פיינס, שמגלם אותו, עושה זאת בהנאה מרובה. דמותו נעה על הגבול שבין נרקיסיזם וסדיזם – הוא אמן העל שסובביו, וזה כולל גם את הסועדים, אמורים להגיב לחזונו בהערצה והשתאות. קשה שלא להיזכר במהלך הצפייה בסרט ביצירתו המפעימה של פיטר גרינאוויי, "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" (1989), שאף הוא נדרש לדמותו של שף במסעדת עילית כדי לייצר אלגוריה שנונה ואכזרית על יחסים בין אמן ושלטון עריץ ועל אנינות חך מול וולגריות צרכנית. האם "התפריט", אגב כך, הוא הסרט המייצג של עידן תוכניות ריאליטי הבישול? אלה שמטשטשות את הגבולות שבין אמנות והמוניות?
לא נמנה את 12 הסועדים במה שיתברר חיש מהר כסעודה האחרונה – גם היא, כזכור, כללה תריסר סביב השולחן – אך נציין ביניהם את דמויותיהם של מעריץ נלהב של בישול עילי (ניקולס הולט) ובת לווייתו המסתורית (אניה טיילור-ג'וי); מבקרת מסעדות מתנשאת ומטילת מורא (ג'נט מקטיר בפרודיה נהדרת על מבקרי מסעדות מסוגה); שחקן המנסה לשקם את הקריירה הכושלת שלו (ג'ון לגוויזאמו); וזוג סועדים עשיר שאוכלים במסעדה רק כי הם יכולים להרשות זאת לעצמם אך מבלי שיזכרו מה הוגש להם (ג'ודית לייט וריד בירני).
הסועדים, עליהם מופקדת מנהלת הערב (הונג צ'או), מייצגים היבטים שונים של החוויה האסתטית ש"שף" יוצר ומעניק להם. ישנם המעריצים העיוורים, המבקרים, הסועד ההדיוט שאינו מסוגל להעריך את החוויה (הוא דומה לצופה הסרטים שיוצא מיצירת מופת ומסכם אותה במילה "נהניתי"), וגם נציגי בעל הממון (כאן בדמויותיהם של שלושה אנשי עסקים גסי רוח) המשוכנעים שהם שולטים ביוצר וביצירתו המתהווה.
ביקורות קולנוע נוספות:
ואכן, "התפריט" הוא סרט על יצירה המתהווה לנגד עינינו, ובהדרגה מערבת בתוכה גם את הסועדים-צופים באופן שהם לא ציפו לו. כל מנה בארוחה היא פרק שזוכה לכותרות חידתיות – וחכו כאשר תגיע המנה הקרויה "בלגן". הסועדים מוצאים עצמם במה שנדמה כתוכנית ריאליטי, אבל כזו שבה הם בצד השורד ולא המבשלים במטבח. בישול, אומר הסרט, הוא יצירת אמנות שנצרכת באמצעות בליעתה, עד שהיא, נרמוז, בולעת אותך – וזוהי רק אחת מהשנינויות הפזורות לכל אורך הסרט המהנה הזה.
מזון ומסעדנות שימשו לא אחת את הקולנוע כדי לעסוק באמנות. זכור בהקשר זה הסרט הדני זוכה האוסקר "החגיגה של באבט" מ-1987, שבמרכזו ארוחה מטריפת חושים שמתקינה פליטה צרפתייה לתושביו של כפר דני שמרני במאה ה-19. הסרט הזה עסק בדרכו המטאפורית בחוויה החושית והאסתטית שמעוררת היצירה האמנותית, ובסיפוק שמעניק מעשה היצירה לאמן – סיפוק שהוא רב יותר מכל תמורה כספית. "התפריט" חף מהעידון השברירי של "באבט", בעיקר משום שהוא נהפך לסיפור נקמתו האכזרית של אמן – בין היתר בשיטה הקפיטליסטית שמאפשרת את אמנות החך הנוצרת במסעדות שף יוקרתיות. "שף" עצמו נדמה לעיתים כאמן הלועג למעריציו המתרפסים בפני כל שיגיון שלו. אחת המנות בתפריט, למשל, היא מטבלים ללא לחם, והנימוק לה נדמה מופרך לא פחות ממה שמונח בצלחת.
"התפריט" נכתב בידי וויל טרייסי, שנמנה על תסריטאי סדרת הטלוויזיה המוערכת "יורשים", וסת' רייס, מכותבי תוכנית האירוח הלילית של סת' מאיירס. הבמאי הוא מארק מילוד הבריטי, שביים פרקים מ"יורשים" ו"משחקי הכס". בין המפיקים מתנוססים גם שמותיהם של וויל פארל ואדם מקיי. הסרט מתנהל קצת כמו תעלומה של אגתה כריסטי – הוא מזכיר את הסיטואציה שבמרכז "עשרה אינדיאנים קטנים", שבה עשרה זרים מוחלטים מתכנסים בבית מבודד מסיבות הברורות רק למארחם המסתורי – ושעשועים מדממים נוסח "משחק הדיונון" הפופולרי. מה שיפה בסרט הוא שאינך באמת יודע לאן הוא יתפתח ומה עומד לקרות, ובסופו של דבר מתברר שהוא סיפק בידור מהנה ואינטליגנטי. לא משהו שיש להקל בו ראש בימים אלה.
כמו בכל משל מוסר – ו"התפריט" הוא בהחלט סרט כזה – הסרט מציג דמות שהיא בבחינת מתבוננת חיצונית באיוולתם של הסועדים המיוחסים. היא זו שחושפת את הזיוף של מי שמתיימרים להיות מביני דבר, כמו גם של הפוזה שמסעדות דוגמת זו שכאן עוטות על עצמן. כן, "התפריט" הוא גם סרט על אמנים השבויים בהכרת ערך עצמם, על צרכני אמנות שנענים להם, ועל מה שצריך כדי להפוך אמנות לגדולה באמת. רמז: להפוך את צרכניה לחלק ממנה.
