בהכרזה של נטפליקס על הפקת סדרת המקור דוברת הערבית, "תיכון רוואבי לבנות", אמרה מנהלת התוכן המקורי הבינלאומי של החברה שהיא גאה לעמוד מאחורי "דרמת הנעורים הראשונה במזרח התיכון, שחוגגת את התפקיד של הנשים לא רק לפני הקלעים אלא גם מאחוריהם". אחרי צפייה בששת פרקים של הסדרה אני מרגישה שהגיע הזמן להגדיר מחדש את המושג אירוניה. אני מבינה את הצורך של נטפליקס לנעוץ את ידיה בכיסיהם של קהל דובר ערבית, שברוב המקרים הנורמות החברתיות שלו שונות מאלו של העולם המערבי וקרובות יותר לאלו שמוצגות ב"תיכון רוואבי לבנות", בעיקר בחלקים הדתיים שלו, אבל חגיגה של נשיות, בואו, זה לא המקרה.
"תיכון רוואבי לבנות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"תיכון רוואבי לבנות" הירדנית מוגדרת בנטפליקס כסדרה שמספקת הצצה אותנטית על התעללות חברתית בגיל הנעורים. העלילה שלה מפתה: מרים היא תלמידה רגילה וקצת חנונית בבית הספר לבנות אל-רוואבי שמעזה לעמוד מול הבנות היפות והמקובלות בשכבה - ומשם הופכת לקורבן של מסכת התעללויות אכזריות. עם שתי תלמידות אחרות, דינה ונוף, היא מקימה חמ"ל קטן ויחד הן משיבות מלחמה כדי לתת לאותן בנות לטעום מטעמו של כאב. היוצרות, שירין קמאל וטימה שומאלי, לא מסתפקות בזה ומשדרגות את סיפור העלילה עם לקח פילוסופי: מרים מבינה בסופו של דבר שאנשים הם לא רוע טהור או טוב טהור ושבכל אחד מאיתנו, פתית שלג ייחודי ויפה, אפשר למצוא רוע וטוב, כולל בה עצמה.
בפועל האלמנט הבולט ביותר ב"תיכון רוואבי לבנות", בטח לעיניים של צופה חיצוני, הוא האופן שבו הנשים בחברה הערבית חיות תחת דיכוי תודעתי ופיזי מצד העולם הגברי, שלא פעם מסתיים באלימות רצחנית - וגם אז הנשים מואשמות שוב ושוב במצב. הדמויות הראשיות של שומאלי וקמאל הן נערות בבית ספר שמרני שמשתוקקות לטעום מהחרויות החילוניות, כלומר במקרה הזה להתלבש בצורה לא צנועה ולהתרועע עם בני המין השני. יתרה מזאת, כל מהלכי הנקמה של מרים בשלוש הבנות שאיימו עליה והטילו עליה טרור הן וריאציה על הלשנה והלבנת פנים של הבנות המקובלות, שהפרו את האיסורים שמוטלים על נשים ונערות בחברה הערבית.
ולמי שהתפתה למה שנראה כמו סדרה בריטית מגניבה עם פסקול של מוריסי ונקמה מתוקה של גיל הנעורים, מצטערת לבשר שמה שתקבלו זה סרט ערבי פר אקסלנס. מאחר ומדובר בנטפליקס, הדמויות משלבות מדי פעם מילים או חצאי משפטים באנגלית כדי לרמוז שהן מחוברות לעולם המערבי, אבל הדמויות מוגזמות - כשהן רעות הן אכזריות בהפרזה ואחר כך, ללא הודעה מוקדמת, ליבן הקר מתרככך. הבנות הנוקמות לא מצליחות להתקבע על נרטיב עקבי, וחוזרת בהן לפחות פעמיים-שלוש במהלך הסדרה על מהתוכנית של עצמן. כשהיוצרות רוצות לעורר את חמלתנו כלפי הבנות הרעות אנחנו מקבלים את ההצדקה הרגילה - הבנות האלו סופגות השפלות בבית. על הסיום המזעזע והקשר ההזוי שלו למסר של הסדרה אני אפילו לא מתחילה לדבר.
את כל המילים היפות שלה שומרת "תיכון רוואבי לבנות" לסוגיית ההתעללות בין בני נוער, ואולי בצדק. אלימות כלפי נשים ודיכוי גברי הם נושאים כבדים ולא מהנים כלל. אבל ההתעלמות הכמעט גורפת של היוצרות מהנושא שכל כך מושרש בדי.אן.איי של הסדרה שלהן מדכא אפילו יותר. בסוף הסדרה עולה כיתוב המבקש שאם אנחנו מכירים מישהו שסובל מהתעללות נפנה אותו למידע בנושא באתרי האינטרנט המצורפים. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שהרגע צפיתי בעונה שלמה שבה כל הנשים, בלי יוצא מן הכלל, סובלות מהתעללות. מה דעתכן שנתחיל משם, בנות?
