ב-7 באוקטובר 2023 הבמאי דני רוזנברג נחת בדרום קוריאה לרגל פסטיבל הקולנוע בבוסאן, הגדול מסוגו במזרח אסיה, שאירח את הקרנת סרטו "החייל הנעלם" - אשר עוסק בלוחם צה"ל שבורח מעזה לתל אביב ונחשד כחטוף. "אחרי הנחיתה ראיתי את הדיווחים מהארץ, ולא הייתי מסוגל לראות את הסרט כי הוא היה כל כך קרוב למציאות. הייתי בטוח שהוא לא ייצא", הוא נזכר היום בראיון. זה אומנם לקח יותר משנה, אבל "החייל נעלם" עולה בבתי הקולנוע בישראל השבוע, אחרי שכבר הופץ בצרפת וזכה להצלחה. בינתיים, רוזנברג הספיק לשוב לבוסאן בחודש שעבר עם סרטו החדש "על כלבים ואנשים", שצולם בעוטף בעזה שבועות סבורים אחרי הטבח. הסרט מתאר את המציאות הכואבת של הקהילה המקומית מנקודת מבט של צעירה שיוצאת לחפש את הכלבה שלה בקיבוץ ניר עוז, אחרי שאמה נחטפה על ידי מחבלי חמאס.
"החייל הנעלם" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
שלומי, גיבור "החייל הנעלם" (בגילומו של עידו טאקו), הוא לוחם גולני, בנו של קצין בכיר, שנמלט מעזה תחת אש בעיצומו של קרב. הוא פושט את מדיו ומגיע לתל אביב, המתנהלת לה כרגיל בין בית קפה למסיבה. במקום לחתור למגע עם האויב, הוא חותר למגע עם אהובתו בדימוס. חמוש ב-M16 ואופניים, הוא מתרוצץ ברחבי העיר בה הוא מנסה לשרוד כשהוא מתחזה לאזרח. שלומי מצליח להסתתר מלוכדי העריקים שמנסים לאתר אותו, אך לא מאמו (אפרת בן צור) שדורשת ממנו לחבור מחדש ליחידה שלו. כאשת קצין בכיר היא מתביישת בהרפתקת העריקות של בנה, אבל הצרות המשפחתיות הופכות לנחלת המדינה כולה, כשבצה"ל חושדים שהוא נחטף בעזה במהלך הקרב - השערה שעלולה לסחוף את המדינה למבצע צבאי נרחב בעזה. התרחיש הזה לא נשמע מופרך לפני 7 באוקטובר, והפך לחלק מהמציאות שלנו מאז.
"התחושה שלי לפני 7 באוקטובר הייתה שאנו חיים במציאות נורמלית כביכול של מדינה ובמרכזה עיר, שמתנהגת כמו עיר מערב אירופאית ומכחישה לחלוטין את המציאות סביבה. היא מדחיקה את עזה שנמצאת שעה נסיעה ממנה. ובכלל, מנסה לנרמל את הכיבוש. היה ברור שבסוף המציאות הזו תפוצץ לנו בפנים, בטח כשממשלת ישראל בחרה לתמוך בתנועה ג'יהאדיסטית איסלמיסטית שבמרכז האמונה שלה השמדת מדינת ישראל, ולא בכוחות מתונים שניסו להגיע להסדר", אומר רוזנברג על הנסיבות שמאחורי כתיבת התסריט. "אני לא רואה את עצמי כנביא. ההרגשה שאנחנו מסתובבים על ספו של הר געש שעומד להתפרץ הייתה שם להרבה אנשים. לא רק לתצפיתניות. אנשים בעוטף עזה דיברו על זה, אנשים בימין ואנשים בשמאל דיברו על זה. המחנה היחיד שהכחיש את המציאות הזאת הוא מחנה אנשי 'הבסדר', שהתאהבו ברעיון של הווילה בג'ונגל. זאת למרות שמי שהיו אמורים לשמור על הווילה הזאת הם הטרוריסטים מהחמאס".
למרות זאת, הכוונה הראשונית של רוזנברג ושותפו לכתיבה עמיר קליגר הייתה בכלל לכתוב דרמת יחסים. "רציתי לעשות סרט על יחסים אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא מסוגל לכתוב על דברים נורמלים כשהמציאות מחוץ לחלון כל כך אלימה וחודרת פנימה. ואז ניסחתי את זה מחדש וכתבתי על אדם שרוצה לברוח מהמציאות, ומהגורל שנכפה עליו. להמציא את עצמו מחדש. אבל בסופו של דבר הוא לא מסוגל. דמיינתי אותו כמו חיה שבורחת מיער שעולה באש אבל הזנב שלה בוער, והיא לא מבחינה שהיא לוקחת את האש איתה ומבעירה כל דבר שהיא נוגעת בו", הוא אומר.
אתה משחק עם הרעיון שחיילים הם עדיין בני אדם במדים או על אזרחי.
"מסתובבים בינינו אנשים שהם פצועים פוסט-טראומתיים וזה דבר שכבר עכשיו הוא חלק מה-DNA של העיר, ובשלב מסוים זה יתפוצץ. הניסיון לומר שאחרי שלוש שנים אתם חוזרים לשגרה וזהו, זה נגמר, הוא לא נכון. זה לעולם לא נגמר. המלחמה תמשיך להישאר אצלם בנפש. הרעיון היה שאין שום הפרדה בין הזוועה והכאוס באיזורים המלחמתיים לשפיות באיזורים העירוניים. ניסינו לייצר דיפוזיה מוחלטת ביניהם. האלימות והזוועות והמעשים מחלחלים וגם כשתל אביב מתנהלת כביכול כעיר נורמלית, מתחת לפני השטח הרוחות רפאים והשדים נמצאים, ואתה מרגיש את האדמה רועדת.
"הרעיון היה ששלומי יחצוב את המנהרה בין שני האיזורים המבודדים האלה. השאיפה של שלומי היא לחזור להיות אדם צעיר בן 18 עם שאיפות של כל צעיר בן 18 בעולם. חופש ואהבה. אבל החברה עוצרת אותו ואומרת לו: 'לא, אתה חייל'. במהלך הסרט הוא מנסה להשתחרר משלל הזהויות שמגדירות אותו. חייל קרבי, גולני, הבן של, האזרח. אבל הוא לא מצליח. המסע הזה טרגי ונכשל".
המסע הזה מהדהד את האתוס הישראלי של חיילים שנשלחים למלחמה ומקריבים את חייהם למען האזרחים. צעירים בני 18 עוברים דה-הומניזציה בשם מיתוס הגבורה והנכונות למות. הסרט מאתגר את התפיסה הזאת באופן אפקטיבי, כפי שמעיד רוזנברג: "עשיתי הקרנות מבחן קטנות לקהל של צעירים, רבים מהם חיילים. השיח היה מאוד מעניין. חלקם הגדול אמר שהסרט מספר את הסיפור שלהם והם רואים את עצמם על המסך. אף אחד בתקשורת לא מספר שאנחנו מפחדים. אנחנו חוזרים ואתם לא מבינים מה עבר עלינו. הסרט מתאר צד שלם שלא מסוקר באופן שבו בתקשורת מציגים חיילים. אבל לדעתי האמא היא הדמות הכי טרגית. היא שולחת את שלומי אל מותו ובעצם מקריבה אותו מתוך רצון להאמין שיהיה בסדר ושהיא עושה את הדבר הנכון, למרות שבתוך תוכה היא יודעת שזה לא הדבר הנכון. היא נקרעת מבפנים בין חוק המדינה לבין האינטואיציה האישית שלה כבן אדם".
הסרט נפתח במהלך של נטישה באמצע הקרב ועריקה - מעשה שהוא בגדר טאבו בחברה הישראלית. זוהי החלטה רדיקלית של שלומי, אבל גם שלך כבמאי.
"אני ראיתי את הבריחה כלחלוטין אינטואיטיבית. הרגליים שלו מתחילות לרוץ והוא בעקבותיהן. ובהתחלה הוא לא יודע למה הוא רץ. הוא חושב שהוא במשחק מחשב. ואז הוא מתחיל לבנות נרטיבים והם קורסים אחד אחרי השני. הסיפור הראשון שהוא מנסה להיאחז בו זה החזרה הביתה. זו אודיסאה קלאסית, ואז הוא מגלה שהבית ריק ושם הוא בונה נרטיב חדש של החזרה אל האהובה. אלא שהדלת נסגרת לו בפנים. בסוף הוא נשאר לבדו במדבר העירוני הזה, שבו רק האופניים שלו איתו כמו הסוס הנאמן. אבל הוא נמצא במבוך. הוא לא מסוגל".
"אני חי בעצבות. אני מפחד מהתהליכים בחברה הישראלית"
מסתבר שהאינסטינקט ההישרדותי של הבריחה אינו זר לרוזנברג בן ה-45, שמגלה שבצעירותו כחייל קרבי, מצא עצמו בתמרון הימלטות אישי מהבסיס שלו שהגיעו לסיומו המהיר בכשלון מחפיר. "בטירונות הייתה לי פנטזיה לברוח", הוא נזכר, "פעם אחת בלילה כשכולם ישנו במחנה קרוב לצומת ערוער, בהתקף של טירוף התחלתי לרוץ. רציתי לחזור הביתה. היה חושך מוחלט, פחדתי ולא מצאתי את הכביש. האורות היחידים היו האורות של המחנה וחזרתי, ואף אחד לא ידע על הבריחה הפתטית הזו. אולי שם נזרע הזרע הראשון של הסיפור. אבל שלומי הוא הרבה יותר אמיץ ממני. כמו כל הגיבורים שלי. הוא פועל מאינסטינקט בסיסי של לברוח. אם הוא יפסיק לפעול הוא יקפא למוות. הפעמים של הקיפאון נגמרים לא טוב".
הקרנת הבכורה של "החייל הנעלם" נערכה בפסטיבל לוקרנו בשווייץ באוגוסט 2023. איך חווית הצפיה בסרט השתנתה עבורך מאז 7 באוקטובר?
"אני חש היום דכדוך על כך שהמציאות שמתוארת בסרט היא המציאות שבה אני הולך. תחושה של זמן שמתכווץ. אני מכיר את המציאות הזאת, צילמתי אותה ועכשיו אני חי בתוכה. אני לא רואה מתי המלחמה הזאת תסתיים וכמובן שזה מדכא אותי. הכמות האינסופית הזאת של הרוגים. חלקם הגדול חף מפשע. אני חי בעצבות. אני מפחד מהתהליכים בחברה הישראלית. התחושה היא שאולי אנחנו מנצחים את איראן, אבל איראן שבתוכנו רק גדלה מיום ליום".
בעוד הוא מדוכדך מהמציאות הנוכחית בחייו ביחס לזו שהוא עצמו כתב וצילם, הבמאי גילה להפתעתו שהסרט נתפס כיום כקומדיה שחורה על המצב בעיני רבים מהצופים. השילוב של ההופעה של טאקו כשלומי שנמצא תמיד בתנועה מזכירה הופעות פיזיות מהסוג של באסטר קיטון, אולם זהו הפער הבלתי-נתפס בין העלילה לבין המציאות הנוכחית שטוען את "החייל הנעלם" באבסורד פארודי.
"גיליתי שהקהל חווה את הסרט כקומדיה שחורה, הרבה יותר מההקרנות שלפני 7 באוקטובר. זה היה מאוד מוזר לגלות שאנשים מגיבים בצחוק לסצנות הדרמטיות בסרט, כמו העיסוק בחטיפה. ובתוך כל זה, הדבר הכי עצוב בסרט הוא שהגרעין העלילתי הוא שמדינת ישראל תעשה הכול כדי לשחרר את אותו חייל חטוף שבסרט הוא לא באמת נחטף, והנה אנחנו רואים ש-101 חטופים גוססים, חלקם כבר לא איתנו, וממשלת ישראל פשוט לא רק שלא עושה דבר, אלא גם מכשילה נסיונות לשחרר אותם מסיבות שלך תדע מה המניע שלהם. וזה נורא, זו בגידה של הממשלה באזרחים. מכל האלמנטים בסרט זה האלמנט הכי עצוב. ולכן אני חושב שאנשים צוחקים".
הומור הוא הדבר האחרון שרוזנברג חש כששב לישראל אחרי ההקרנה של "החייל הנעלם" בבוסאן וגילה מדינה אבלה ושונה לחלוטין. הוא היה בטוח שלא ניתן יהיה להפיץ את הסרט בארץ. "כשחזרתי לארץ תל אביב הייתה ריקה. הפוך מאיך שהיא מתוארת בסרט כעיר שחוגגת את עצמה כמו בימי פומפיי האחרונים. אמרתי לעמיר שאנחנו לא יכולים להוציא את הסרט כי בעצם כתבנו דיסטופיה, אבל העתיד הפך להווה וזה לא ההווה וגם לא העתיד שתיארנו. אבל תל אביב חזרה לעצמה תוך כמה שבועות", נזכר רוזנברג ומספר כי סטודנט שלו שראה את הסרט בחיפה פנה אליו: "מאז שחזרתי מהמילואים אני מסתובב בתל אביב ומרגיש שאני שלומי. אני החייל הנעלם. אני מרגיש בהזדהות מוחלטת איתו. אנשים ממשיכים כרגיל ולא מבינים מה אני עברתי, ואני לא מבין איך הם ממשיכים כרגיל".
רוזנברג מספר כי גם הוא חש את המועקה הזו, הבלתי-ניתנת להכלה. כפי שהאינסטינקט הראשוני של שלומי היא לברוח כדי להתמודד עם המציאות, כך גם הייתה התגובה של הבמאי ההמום: לקחת את המצלמה ולצאת לצלם סרט בעוטף עזה, שבועות ספורים אחרי הטבח. "חזרתי מבוסאן ולא הצלחתי לעכל את המציאות, הסיוט הזה שכולנו חווינו דרך המסכים ופשוט לא הבנתי את זה", הוא מספר, "הדרך היחידה שלי להתמודד היא לקחת מצלמה ואיתה אולי להבין יותר, אבל גם העדשה מגינה עליך. באותו אופן, כמעט אינסטינקטיבי, הרמתי את המצלמה וגייסתי צוות מאוד קטן. ואז פשוט נסענו, לא היה תסריט".
"אנשים בארץ מודעים למציאות. הם פשוט עוצמים עיניים וממשיכים כרגיל"
בדומה ל"החייל הנעלם", גם "על כלבים ואנשים" עוסק בישראלית צעירה, דר בת ה-16, אשר חוזרת להריסות הקיבוץ שלה ומשוטטת בעוטף עזה המדמם בחיפוש הכלבה שולה, בעודה מנסה לעבד את התובנה שאמה שלה נעדרת. ככל הנראה חטופה. רוזנברג והמפיק איתי תמיר יצאו לשטח בלי תסריט מגובש ובעזרת השחקנית הצעירה אורי אבינועם יצרו דוקו-דרמה בהשתתפות תושבי קיבוץ ניר עוז, אשר מבקשת להמחיש את מצב העניינים בקהילה שהוחרבה, באופן בלתי אמצעי כמעט. מדובר בניסיון של הבמאי לבטא את תפיסתו ההומניסטית כלפי הקורבנות בצד הישראלי, אבל גם מעבר לגדר. למרות שהסרט צולם כל כולו בעוטף עזה, הוא מישיר מבט אל מעבר לגבול להפצצות בעזה, ובאחת הסצנות הוא אף מעניק תשומת לב לגבר פלסטיני שקולו נשמע בשיחת טלפון עם עיתונאים זרים אליהם מתלווה דר, ובה הוא מונה את שמות בני משפחתו - גברים, נשים וטף - שנהרגו בהפצצות צה"ל. רוזנברג ציין שהוא ביקש את רשות האיש לשלב את ההקלטה בסרט.
רוזנברג מתאר את "על כלבים ואנשים" כסרט אנטי-מלחמתי, ואכן אפשר לזהות בו היבטים שמהדהדים יצירות מופת אחרות שהשפיעו עליו כמו "צא וראה" של אלם קלימוב מ-1985, המלווה צעיר בלארוסי שנחשף לזוועות סביבו במהלך מלחמת העולם השנייה. באמצעות סיפורה של הנערה הישראלית התמימה בחיפוש אחר שברירי אנושיות בעוטף עזה החרב, רוזנברג מקווה ליצור תחביר אסתטי שונה, שחורג מתיעודי הזוועה של מחבלי החמאס מאותו יום נורא אשר עלולים להפוך לאיקונים ולהיצרב בזיכרון הקולקטיבי של כולנו כטראומה בלתי נתפסת. "הדימויים האלה מציפים אותך, אבל הם לא מאפשרים לך לעכל את זה. אתה לא מרגיש מרוב זוועות. אתה מזועזע. זה לא מאפשר לרגש לחלחל וזו השאיפה. להראות את הפנים ואת האנשים ולא רק את הסנסציוניות", הוא מסביר.
"על כלבים ואנשים" הוקרן בבכורה במסגרת אוריזונטי בפסטיבל ונציה היוקרתי, ומשם המשיך לבוסאן וכן לפסטיבל וודסטוק בארצות הברית, שם ערך את הבכורה האמריקנית שלו. למרות זאת, לא ברור עדיין מתי הוא ייצא בישראל בגלל מורכבות השיח שהפך נפיץ יותר אפילו מאשר בניכר. "בעקבות הטקסים של ה-7 באוקטובר התחדדה ההבנה שהיצירה, והשירה והטקסיות בעצם רק מנרמלת את המצב הזה. אנחנו בוכים על המצב הזה, במקום לפעול לשנותו", מסביר רוזנברג, "יצרתי את הסרט כקריאה לפעולה. הסרט עצמו היה פעולה וקיוויתי להשפיע על המציאות ולחשוף אותה, אבל ההבנה שלי שהיא שאנשים בארץ מודעים למציאות. הם פשוט עוצמים עיניים וממשיכים כרגיל. לכן ההחלטה שאולי לא נכון להוציא את הסרט עכשיו. אני לא רוצה להיות חלק מהתהליך הזה של 'בוא נשיר שירים', אני רוצה לפעול. אני מדמיין שאם המחאה תתגבר אז ישחררו את החטופים, והמלחמה תסתיים".
"על כלבים ואנשים" מצטרף לגוף העבודה ההולך ומתארך של רוזנברג, שמתבסס כאחד הקולנוענים הישראלים המצליחים בניכר, ובמיוחד באירופה. הסדרה שיצר "ג'וני ואבירי הגליל" זכתה לרימייק צרפתי. סרטו האישי "מותו של הקולנוע ואבא שלי גם" נבחר ב-2020 לפסטיבל קאן שבוטל בגלל מגיפת הקורונה, ו"החייל הנעלם" הופץ בצרפת וזכה להיענות של עשרות אלפי צופים מקומיים. "הסרט התקבל מדהים. נהניתי לראות איך קהלים מגוונים קיבלו את הסרט. אנשים משני צדי המתרס מצאו משהו לאהוב בו", הוא אומר. עם זאת, הוא מודה שבכל הנוגע לפסטיבלים בינלאומיים, קשה יותר לבמאים ישראלים להשתלב כבעבר. בגלל התנגדות צוות האוצרים או ההפגנות הפוטנציאליות. ובעיקר כאב הראש שכל אלה גורמים למנהלי הפסטיבלים.
7 צפייה בגלריה
גוף עבודה שהולך והופך משמעותי. מתוך "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
(צילום: באדיבות יונייטד קינג)
"השיח התקטב במיוחד אחרי 7 אוקטובר. השאיפה שלי היא ליצור יצירה שעומדת בפני עצמה ושתגרום לאנשים לא לשפוט אותה לפי הפוזיציה שבה הם מגדירים את עצמם", הוא מסביר. "שתי היצירות, כל אחת בדרכה, הן יצירות הומניסטיות. זו העמדה שלי לפני הכל. אני מאמין שקולנוע הוא מדיום שמייצר חוויה שפונה אל התת-מודע ולא בהכרח אל המודע, דרך קול, דרך תנועה, דרך קסמים, כי אתה בעצם מאחז עיניים. אני לא חושב שמנהלי פסטיבלים גדולים מאמינים בחרמות כמו שהם לא רוצים את כל הבלגן והכאב ראש. בבוסאן נאלצו לשכור לי מאבטחים בגלל עצומה נגד הסרט. המארגנים אמרו לי שזו פעם ראשונה שהם מתמודדים עם הקרנה שמנסים לעצור. הם בעיקר היו נבוכים מולי. הם ממש התנצלו, ואמרתי להם שאין להם מה להתנצל וזו לא אשמתם. אני חושב על מנהל של פסטיבל גדול ומה הוא צריך את ההתעסקות הזאת".
כקולנוען ישראלי שמזדהה על המסך כשמאלני עם קבלות, זה לא מאכזב להיות מותקף על ידי קהל בינלאומי?
"אני מקבל את זה בהבנה. אני לא הקורבן פה. מצאתי את עצמי יושב בבית קפה בבוסאן, לא בעזה ולא בלבנון. זה מתסכל, אבל אני מבין מצד שני את המניע שלהם. אני לא חושב שמדובר באנשים רעים. אני חושב שמדובר באנשים תמימים שהלב של חלקם לפחות במקום הנכון. הם פשוט לא אנשים רציניים. בוונציה, למשל, הייתה עצומה - אבל הקולות הפלסטיניים המרכזיים לא חתמו עליה. היא לא עשתה רעש. היא הייתה שולית".
ומנגד בישראל יש מי שעלול לזהות אותך כקולנוען עוכר ישראל.
"אנשים בעולם לא מסתכלים על קולנוע כאולימפיאדה, מה הנציג הישראלי עושה. איכות הסרט לא נקבעת לפי את מי הוא מייצג, אלא אם אני מצליח להביא סיפור מקומי לעולם. המוטיבציה העיקרית שלי אינה לפנות לעולם. הדיאלוג שיתפתח סביב הסרט בישראל הוא הרבה יותר מעניין ומורכב. אני משרת רק את עצמי ומבטא רק את העמדות שלי. אני לא יכול להיות אחראי לאיך אנשים יתפסו אותי, ולכן אני לא נכנע לאף עמדה ולאף תכתיב. אני עושה רק את הסרטים שאני רוצה לעשות ואני מספר את הסיפורים שאני רוצה לספר, ואף אחד לא משפיע עליי. אז אני אעמוד בגאווה על כל במה, בין אם זו במה עוכרת ישראל או פרו-ישראלית. זה הסרט שלי, תקבלו אותו או לא. קרנות הקולנוע נאבקת כיום אל מול כוחות - בראשם שר התרבות - שמנסים להכפיף את היצירה לתועלת אג'נדה פוליטית. כרגע זה לא קורה. כל עוד היצירה שלי עצמאית ואף אחד לא השפיע עליי בדבר, אין לי שום בעיה לעמוד מול כל ביקורת".
