זה מספיק לי. אני לוחץ על PAUSE. זה מה שנחמד בסימולציות חיים, שהן כמו החיים, ועדיין, אתה יכול גם תמיד לעצור, לשנות כמה מהפרמטרים ולחשב מסלול מחדש
פחות מחמש דקות אחרי שאני מסיים את שיחת הוועידה, רינת ניגשת אליי ואומרת שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. אני אומר לה שבטח. לדבר זה טוב. אני עדיין מוצף אדרנלין משיחת הוועידה. הגעתי אליה לגמרי מהוסס אבל הפרזנטציה עברה מצוין, ואפילו גיורא פירגן ואמר שמבחינתו אפשר ללכת על זה.
רינת ואני מתיישבים במטבח. ברגיל, אנחנו מקיימים שיחות מהסוג הזה בסלון, אבל זה היום של המנקה והוא בדיוק שוטף. רינת תוקעת בי מבט עצוב וזה טיפה מרגיע. אם זה היה מבט כועס הייתי יודע שאני הולך לחטוף, אבל מבט עצוב יכול להיות גם סתם ריב עם אחת האחיות הצדקניות שלה או עדכון על איזה קרוב משפחה רחוק, מהצד שלה, שמת.
"אוקיי", אני אומר לה בקול הכי מכיל שלי. "על מה רצית לדבר?"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קצת מעליב שהיא לא שאלה אותי איך הלך לי בפרזנטציה. היא ידעה שאני מתכונן לזה כבר שבועיים. אבל אני לא רוצה לריב, רק לצלוח את השיחה הזאת, שתגיד לי שדוד שמיל מקיבוץ "מורדי הגטאות" חטף דום לב או שבבדיקת הדם התקופתית יצא שהיא אנמית ונמשיך הלאה, אבל היא שותקת עוד רגע ואז אומרת שהיא רוצה שגם נייג'ל ישתתף בשיחה. אני אומר לה שבסדר. באתי לשיחה הזאת בראש של להסכים עם כל מה שהיא תגיד, אבל האמת שקצת מוזר לי שהיא רוצה לצרף את נייג'ל, המנקה הניגרי שלנו. נייג'ל מתיישב מכונס ליד השולחן. הוא לא מסתכל עליי, רק על רינת או על הרצפה. רינת אומרת לי שהיא ונייג'ל מאוהבים, ושזה משהו שהתחיל לפני הרבה זמן והם פשוט לא ידעו איך לספר לי. ששניהם מרגישים שהאהבה שלהם, שממלאת את עולמם באור, היא אכזרית ולא הוגנת כלפיי אבל הם לא יכולים יותר להתכחש לה.
"תגידי", אני אומר לרינת, "מה עובר עלייך? את מטומטמת?"
"HEY", נייג'ל מתערב בשיחה בפעם הראשונה, "DON'T CALL HER METUMTEMET!"
"אתה בכלל תסתום", אני אומר לנייג'ל, "אתה, אם אתה יודע מה טוב לך, פשוט אל תתערב!"
"יאיר!" רינת מרימה עלי קול, "אתה לא תדבר אליו ככה, אתה שומע?"
"מה 'ככה'?" אני מתעצבן, "מה לא בסדר באיך שאני מדבר?"
"אתה מדבר אליו כאילו..." היא אומרת בקול חנוק מדמעות, "כאילו הוא איזה עבד שאתה יכול לצוות עליו..."
"די!" אני קוטע אותה, "אל תנסי להוציא אותי גזען עכשיו. אני מדבר אליו כמו שמישהו מדבר למישהו שזיין את אישתו".
"NO YOU DON'T", נייג'ל שוב מתערב, "YOU ARE SPEAKING TO ME LIKE YOU ARE MY MASTER... IT IS NOT MY FAULT THAT YOU ARE A SHITTY HUSBAND".
---
זה מספיק לי. אני לוחץ על PAUSE. זה מה שנחמד בסימולציות חיים, שהן כמו החיים, ועדיין, אתה יכול גם תמיד לעצור, לשנות כמה מהפרמטרים ולחשב מסלול מחדש. כשהגדרתי את רינת רציתי שתהיה פלרטטנית כדי שאני אקנא קצת, לרגע לא חשבתי שזה יסתיים ברומן עם המנקה. אז דבר ראשון אני מעלה אצלה את מקדם "הנאמנות המונוגמית", וליתר ביטחון הופך את נייג'ל לפוזל בעין אחת וקצת פחות אינטילגנטי. עכשיו ייקח משהו כמו חצי שעה לאתחל מחדש את המערכת, אז אני קם לאכול משהו.
במטבח אני פוגש את רותי, שגם לקחה הפסקה מהסימוליציה שלה כדי להכין לעצמה סנדוויץ'. היא מכינה גם לי. אני מספר לה מה קרה עם נייג'ל והיא מתפוצצת מצחוק.
"זה כל כך אתה", היא אומרת, "שאשתך, מטר ממך, תבגוד בך עם המנקה ואתה אפילו לא תשים לב".
"תגידי", אני אומר לה, "בגדת בי פעם? אני מתכוון, לא עם מישהו בסימולציה שלך, עם מישהו בחיים?"
רותי עושה "לא" עם הראש וממשיכה לחייך.
"גם אם כן", אני אומר לה, "זה לגמרי סבבה מבחינתי, באמת".
"באמת?" רותי תוקעת בי מבט משועשע. "מרוב שזה סבבה כמעט הורדת למנקה המסכן שלך את הראש".
"בסימולציה", אני מציין. "הרי בחיים את יודעת שאני רגוע, את ראית אותי פ...".
"עם אברי", רותי קוטעת, "כשנסעת לטפל באמא שלך. ואז, כשאמא שלך מתה, הרגשתי עם זה רע וישר הפסקנו".
אני עומד מול רותי קפוא מחזיק פרוסה עם נקניק וחרדל בידי הימנית ואת סכין המטבח בשמאלית. גם היא שותקת.
"מזל שאמא שלי מתה", אני אומר לה בסוף, "ותודה שהפסקת להזדיין עם אברי מתוך רחמים על יתום טרי, ולא בגלל שאת באמת אוהבת להיות איתי".
"ידעתי", רותי מסננת, "ידעתי שתתנהג כמו תינוק..."
"ידעת", אני אומר לה בקור, "ובכל זאת סיפרת. ועכשיו, כל יום... כל פעם שתהיי קרובה אליי אני אני אריח ממך את הזיעה של אברי המגעיל הזה... נשבע לך, אני לא יודע מה יותר גרוע, זה שעשית את זה איתו בזמן שאמא שלי פאקינג גססה או זה שעכשיו, באיזה פרץ של כנות, החלטת לשתף אותי בזה. זהו, מותק, היה לנו משהו, משהו יפה והוא נגמר, את פשוט החלטת לחר...".
---
זה מספיק לי, אני לוחצת על PAUSE. אני זוכרת איך כשהגדרתי את יאיר רציתי שהוא יהיה רגיש, והמשכתי להעלות את מדדי הרגישות עד שהמערכת שלחה התראה, אבל אני פשוט התעלמתי. רציתי גבר שבוכה בסרטים, שמתרגש מכל שטות, שמסוגל לזהות בשנייה כשאני עצובה. חמדתי לעצמי כזה גבר, אם לא בחיים אז לפחות בסימולציה. בסוף, במקום לישון כפיות במיטה עם מר רגיש, אני מוצאת את עצמי מבלה שעות בריבים תינוקיים עם אדון קנאה ומרמרת.
בזמן שאני משחקת עם המדדים של יאיר ומכינה את המערכת לאתחול אני שומעת את נוגה בוכה. בטח חלמה חלום רע. פצפונת שלי. אני מחכה רגע ארוך כדי לראות אם רומן יקום אליה. בסימולציה את יכולה לשלוט בעוצמת השינה של בן הזוג, שזה קטע. בהתחלה, כשרק הכרתי את יאיר, הוא היה מכויל על ברירת המחדל, שזאת שינה עמוקה, אבל אז שיניתי את זה ל"שינה קלה", ובמשך קיץ שלם ישנו בחלון פתוח והתעוררנו מהזריחה. נוגה ממשיכה לבכות. רומן אף פעם לא קם. גם אם אני והילדה נעלה בלהבות, הוא ימשיך לישון כמו תינוק.
אני מאתחלת את המערכת והולכת לחדר של נוגה. עוד שנייה אחבק אותה חיבוק חזק ואוהב ואגיד לה בקול מרגיע, "אל תבכי, מתוקה. זה רק חלום".
אני מנסח הודעה על זה שאני עושה בייביסטר על הילדים של ישי כי הם בדרך לבית חולים, אבל אז קולט שבעצם אין לי למי לשלוח אותה. הבנות אצל הילה בחג. ואף אחד לא מחכה לי בדירה ששכרתי אחרי הפיצול. איזה מוזר זה, אני חושב, שאף אחד לא מחכה לי. כאילו כביש בין עירוני שנסעתי עליו שנים נגמר בבת אחת בתהום
כל שנה ישי ואני רוכבים על אופניים ביום כיפור. מהעיר שלנו עד לחוף הים. בכבישים הריקים.
לישי אין כושר כי הוא עקרונית נגד לעשות כושר. אז אנחנו מדוושים לאט.
מדי פעם כשאני פותח מרחק ממנו בטעות, אני עוצר ברמזור המהבהב ומחכה לו.
כשהוא מדביק את הפער ומגיע אליי סוף-סוף, אני מקניט אותו וקורא לו "עגלה".
והוא תמיד עונה לי, במעט האוויר שנשאר לו, בסדר-בסדר, לאנס ארמסטרונג.
---
כשאנחנו מגיעים לחוף אנחנו מתיישבים על ספסל, מול הגלים.
ישי מוציא תרמוס עם תה מתוק מדי וחבילת פתי בר.
המכסה של התרמוס הוא הכוס היחידה שיש לנו ואנחנו מעבירים אותה מאחד לשני, טובלים בה ביסקוויטים ומדברים את השנה שהייתה. על הישגיה וכישלונותיה. חטאיה וחרטותיה. מעין טקס "תשליך" פרטי שלנו, חילוני.
---
ותמיד אחד מאיתנו לוקח איתו טלפון — "למקרה שתתחיל מלחמה".
זאת בדיחה פרטית שלנו. שנאמרת כל שנה, כאילו בצחוק. אבל גם אבא שלו נלחם ביום כיפור. וגם אבא שלו, כמו אבא שלי, לא מדבר על זה.
אף אחד לא מתקשר, כמובן. מי יתקשר באמצע יום כיפור, באמצע הלילה?
אבל עכשיו פתאום זה קורה. הרינגטון שלו, "I'm only human", מפלח את החושך.
---
אשתו על הקו. מסתבר שהצירים של הפונדקאית שלהם התחילו. חודש וחצי מוקדם מהצפוי. אבל שניכם כבר בני ארבעים, תהיתי כשהוא סיפר לי בפעם הראשונה שהם הולכים על התהליך המסובך והיקר הזה. יש לכם כבר שני ילדים. לא מספיק?
לא, הוא אמר אז.
וזה לא יהיה לך מוזר שמישהי אחרת תלד את הילד שלכם? שתהיה עם מישהי שהיא לא מיכלי בחדר לידה? הקשיתי.
מה נסגר, אחי? נראה לך שלא חשבנו על הדברים האלה? הוא ענה בטון חד, לא אופייני.
עכשיו הוא מדבר לאשתו ברכות.
אל תדאגי, מותק. אני יוצא עכשיו. עד שתתלבשי ועד שתכיני תיק עם בגדים אני כבר אהיה בדלת. חכי לי, נו. זה עשרים דקות גג.
יוחאי ישמור עליהם.
נכון שאתה יכול לשמור עליהם? הוא פונה אליי.
בטח, אני אומר.
אנחנו יוצאים, הוא אומר לה, מנתק את השיחה, משליך את התרמוס ואת הביסקוויטים לתוך התיק. וגוער בי. קדימה, אחי, תעלה על האופניים. אין זמן.
---
הוא רוכב כל כך מהר שאני לא מצליח לעמוד בקצב שלו. אני לוחץ על הדוושות ומתנשף ומגייס את כל השרירים שאני מפתח ארבע פעמים בשבוע במכון כושר ועוד פעם אחת בפארק עם מאמן אישי שמתמחה בגברים בגילנו –
ועדיין, הוא פותח ממני פער שהולך וגדל.
אפילו בצומת הגדול הוא לא מאט.
הוא דוהר דרך חבורת הצעירים הגדולה שעומדת שם, מבקע אותה לשניים כמו משה את ים סוף, וממשיך הלאה, מתעלם מהקללות שלהם.
מדי פעם הוא מסובב את הראש לאחור ומדרבן אותי: נו כבר, יא עגלה.
ומדי פעם הוא עונה לשיחת טלפון מאשתו, תוך כדי רכיבה, ומבטיח לה שהוא עוד רגע בבית.
---
כשאנחנו מגיעים היא מחכה כבר מחוץ לבניין עם תיק.
הוא זורק את האופניים, ממש משליך אותם מעליו אל המדרכה. ולוקח ממנה את התיק.
יש כבר פתיחה של שלוש אצבעות, היא מעדכנת אותו. ואז מעדכנת אותי: הילדים ישנים. אם אחד מהם מתעורר אתה יכול לשים לו די.וי.די. ואם הם רעבים יש פסטה במקרר.
אני עדיין מתנשף בכבדות. מהמאמץ של הרכיבה. ולא מסוגל להוציא מילה. אז אני רק מהנהן בראשי לאישור.
---
הבית שלהם חשוך ושקט.
הייתי פה כל כך הרבה פעמים כאורח אבל עכשיו, כשאני אחראי המשמרת, התחושה אחרת.
אני מנסח הודעה על זה שאני עושה בייביסטר על הילדים של ישי כי הם בדרך לבית חולים, אבל אז קולט שבעצם אין לי למי לשלוח אותה. הבנות אצל הילה בחג. ואף אחד לא מחכה לי בדירה ששכרתי אחרי הפיצול. איזה מוזר זה, אני חושב, שאף אחד לא מחכה לי. כאילו כביש בין עירוני שנסעתי עליו שנים נגמר בבת אחת בתהום.
כמה דקות אחר כך ישי שולח הודעה מבית החולים. אומר שאין התפתחויות בינתיים. ונראה שהולך להיות להם לילה ארוך.
אני עונה לו שאין לחץ. והכול טוב. ובשביל מה יש חברים.
---
בסלון שלהם יש שלוש ספות. ואני נשכב על כל אחת מהן כדי להחליט איפה יש לי את הסיכוי הכי טוב להירדם.
אחר כך אני קם ומחפש בספרייה שלהם ספר שאוכל לקרוא לפני השינה.
אני מוצא את 'החיים של ליאונרד כהן'. ביוגרפיה. נשכב על הספה הכי רכה, ומתחיל לקרוא. אני מתכנן לקרוא כמה עמודים ולעצום עיניים אבל החיים של ליאונרד כהן די מעניינים אז אני קורא עוד ועוד, בשקיקה, כאילו שאני מת לדעת מה יקרה בסוף, למרות שבעצם, הסוף ידוע.
מסתבר — לא ידעתי — שגם כהן השתתף במלחמת יום כיפור.
בגיל שלושים ותשע, בעיצומו של משבר נפשי, הוא השאיר מאחוריו אישה וילד בן שנתיים באי היווני הידרה, וירד לחזית המצרית כדי לשיר לחיילים מותשים ומאובקים על סוזן והתה שלה והתפוזים שלה שהגיעו כל הדרך מסין.
יש שאומרים שהוא קיווה להיהרג מאחד הפגזים ששרקו סביבו במהלך ההופעות האלה, כותבת מחברת הביוגרפיה. ויש שאומרים שהוא בסך הכול חיפש התחלה חדשה.
---
עמוק בתוך שנות ה-90, כשליאונרד כהן מחליט לפרוש ממוזיקה ועובר להתגורר במנזר זן בודהיסטי ליד לוס-אנג'לס, אני שומע טפיפות של צעדים מאחוריי. אני מסובב את הראש ורואה את הבן הבכור שלהם. אם אני זוכר נכון הוא כבר בן עשר אבל הוא לובש פיג'מה של ילדים קטנים עם ציור של ספיידרמן עליה.
היי יוחאי, הוא אומר.
היי גבר, אני מזדקף בספה ומזמין אותו לשבת בספה מולי.
איפה אימא ואבא? הוא שואל ונשכב עליה.
לשנייה אני לא בטוח אם ישי ומיכלי החליטו בסוף לשתף את הילדים בקטע של הפונדקאות, או לא. יש לי זיכרון עמום שכן, לפחות את הבכור, ומצד שני הם מהזוגות האלה שמפנים את הצד הסודי של הנפש בעיקר אחד כלפי השני.
הם בבית חולים? התחילה הלידה? הילד פותר לי את הדילמה.
כן, עושה רושם שכן, אני אומר.
הפה שלו מתעקם בחוסר שביעות רצון.
דממה בחוץ. דממה של יום כיפור. אף מכונית לא עוברת. אף משאית זבל לא אוספת פחים. אף פטיש לא הולם מוקדם מדי בבניין ממול שעובר עכשיו תמ"א. יש קצת ציוצים של ציפורים, אבל אפילו הם נשמעים רכים יותר, כאילו הציפורים מהורהרות לרגל החג
אני תוהה אם הוא מרוצה מזה שהולך להיות לו אח חדש. ומקבל את התשובה מהר ולפרצוף.
הם לא יכלו לקנות מכונית עם גג נפתח? הוא אומר — יותר נכון מסנן — או לנסוע להודו? אין פה מקום לתינוק בכלל. אין מספיק חדרים.
הוא בטח יישן איתם בחדר בהתחלה, אני אומר. ולא אומר מילה על מה שיקרה אחרי ההתחלה, כי תכלס, הילד צודק. הדירה די קטנה גם ככה. והם בטח יצטרכו לעבור לדירה אחרת. אולי לעיר אחרת.
אתה רעב? אני שואל כדי להעביר נושא. אמא שלך אמרה שיש פסטה במקרר. מה אתה אומר, נחמם?
הוא מהנהן. אני מוציא את הפסטה מהמקרר ומתכוון להכניס אותה למיקרו, הוא עוקב אחרי התנועות שלי מהסלון ועוצר אותי, לא, לא, במיקרו זה יוצא מגעיל. תן לי.
הוא מגיח למטבח, מרוקן את הפלסטיק עם הפסטה לתוך ווק ומדליק את האש וכשהיא מוכנה הוא מחלק אותה לשתי צלחות ועורך לנו שולחן במרפסת. אני שוקל להציע שנאכל בפנים כדי להתחשב בשכנים שצמים, אבל אז מגיע למסקנה שאין סיכוי שמישהו יהיה ער בשעה כזו.
---
דממה בחוץ. דממה של יום כיפור.
אף מכונית לא עוברת. אף משאית זבל לא אוספת פחים. אף פטיש לא הולם מוקדם מדי בבניין ממול שעובר עכשיו תמ"א.
יש קצת ציוצים של ציפורים, אבל אפילו הם נשמעים רכים יותר, כאילו הציפורים מהורהרות לרגל החג.
אחרי שהבן של ישי ואני מסיימים את הפסטה, אני מביא מהתיק של ישי את התרמוס עם התה המתוק, ואת חבילת הביסקוויטים.
המכסה של התרמוס הוא הכוס היחידה שיש לנו ואנחנו מעבירים אותה מאחד לשני, טובלים בה ביסקוויט אחרי ביסקוויט, בלי לדבר, בעוד החושך מתחלף לו אט-אט באור של לפני זריחה.
מגיע שלב שבו הילדים נעשים לטורח. את רוצה לנצל את מעט הזמן שנשאר לך. בלי לשמוע טענות. בלי לפטם את המקרר. בלי להודיע מתי את הולכת ומתי את חוזרת. את רוצה לדעת שמילאת את חובתך. אבל החופש כמו האופק, מתרחק ככל שאת מתקרבת. ובהפתעה גמורה, המשפחה לא רק שאינה מצטמצמת - היא אפילו מתרחבת
בלב האומללות של חיינו, בלב הכלומיות המדשדשת, צץ לפתע בננו בכניסה למטבח. לגור בביתנו אינו גר כבר מזמן, וממילא רוב הזמן הוא בנסיעות עבודה, אבל מפתח יש לו, והוא פותח ונכנס ככל שירצה. גם את המקרר הוא פותח ומתלונן על מה שיש ועל מה שאין, כמו מתבגר החוזר מבית הספר. אין הוא מתנצל על כניסתו הלא-צפויה. אני היא זאת המתנצלת בפניו ונעלמת בחדר השינה כדי ללבוש חזייה ולהחליף את הסמרטוטים שלבשתי הבוקר. במשך שנים שיננו באוזניו שזה הבית שלו, גם אם אינו גר בו, ובהמשך כבר לא היה אפשר לסגת. מסיבה זו בעלי ואני נאלצים לעמוד על המשמר כל העת, ולהקפיד על התנהגות נאותה בביתנו שלנו.
הבן, כלומר בננו, אינו מגיע בלי סיבה. על פי רוב יש לו בקשה או דרישה. בינתיים, עד שאני מחליפה בגדים, בעלי קושר איתו שיחת גברים לא מחייבת. אומנם בעלי ובני לא משחקים כדורסל, אבל לדבר אפשר. הדיבור על כדורסל משול לדיבור על החיים, והחיים לתפיסתם, כמו המשחק, אינם אלא מסכת של ניצחונות והפסדים.
עם חזרתי למטבח שומט בננו את הכדור ומודיע ללא שהיות כי הוא עומד להתחתן. את הכלה לא נזכה להכיר עד החתונה, הוא ממהר להוסיף. מוטב כך, אני חושבת. האפשרות שאוהב את אשת בננו סבירה כמו האפשרות שאגדל איגואנה. אבל חובה עליי להעמיד פנים. פני אֵם מתעניינת. אם החרדה לרווחתו של בנה.
היא גרה בלוס-אנג'לס, מסביר בננו. במחשבה שנייה, הוא אומר, את הראשונה טרם פירט באוזנינו, לא בטוח שיש צורך שנגיע לחתונה. אבא אחרי התקף לב, הוא מציין באדישות גמורה, יתקשה לעמוד בטיסה ארוכה כל כך. חלפה שנה כמעט מאז הצנתור, אבל מאז ומתמיד הייתה לי נטייה להיטפל לפרטים הקטנים.
אחרי שתיקה קצרה הוא מוסיף ואומר שממילא מדובר בחתונה קטנה, מאה, אולי מאה וחמישים מוזמנים לכל היותר. מהי חתונה גדולה תהיתי, אבל לשאול לא שאלתי. הבנתי מיד שאין לי מה לעשות עם המידע. תחת זאת גיליתי עניין מזויף במעשיה של כלתי לעתיד, והצעתי לעבור לסלון.
בילדותו היה בננו הילד המתוק ביותר בעולם. הבן של אמא שלו, אמר בעלי והרחיק אותו מעליו במילים האלה. ולא זו בלבד שהרחיק אותו מעליו — הוא השניא אותי עליו בגלל אותן מילים בדיוק. מפה לשם בגיל ההתבגרות נעל בפנינו בננו את דלת חדרו ולא פתח אותה עוד
כלתנו לעתיד היא סוכנת נדל"ן מצליחה. בננו מודד בני אדם לפי הצלחתם המקצועית, ומטביע אותנו במספרים הקשורים להצלחתה. אבל הצלחתה המקצועית לא מעניינת את בעלי. גם אני מתעניינת בפרטים אחרים, אם כי לא מספיק כדי להיכנס לעימות עם בננו.
בעלי רוצה לדעת אם אין כלות בישראל. הניח גם שאינה יהודייה.
לא נהוג לשאול שאלות כאלה, אמר הבן. נקודה לזכותו, חשבתי. ואסר על בעלי — אם וכאשר ייפגשו — לדבר איתה על השתייכותה הדתית או על כל נושא אחר הנוגע לתחום הפרט. הבן פונה אל אביו כאילו היה ילד שיש ללמדו כיצד לדבר. אבא שלך שאל שאלה פשוטה אמרתי, למה אתה לא עונה לו? תחשבי לבד, אמר בננו. הוא שואל כי הוא רוצה שיהיה לךָ קל יותר בחיים. לא משום סיבה אחרת, אמרתי. אחד מהמשפטים הצבועים שהורים כמונו מוציאים מהפה.
אתם גזענים, אמר פתאום. גזענים? שונאי זרים, הוסיף ואמר. יש לזה מילה, אבל שכחתי מהי. קסנופוביה, אמר בעלי. אני גם לא אוהבת מקומיים, אמרתי לבננו במטרה להרגיעו. אני לא אוהבת בני אדם באופן כללי. בעלי לא הרפה. אני לא רוצה שיום בהיר אחד אשתך לעתיד, שאין לך מושג מיהי ומהי, תטיח בך את צמד המילים — יהודי מלוכלך. יש לי מושג מיהי, אמר בננו, ומהי. ואם זה הכיוון אני רוצה להפסיק את השיחה כבר עכשיו. מוטב שתדברו על כדורסל, אני מציעה. תעבירו מסרים עם הכדור. על מה את מדברת, שואל בעלי. ברתחה הוא שואל. ולמעשה הוא אינו שואל על מנת לקבל תשובה. בעלי אוהב שאלות רטוריות.
שיהיה במזל טוב! אני אומרת. העיקר לשים סוף לשיחה הזאת. כל אחד מהצדדים טען את הטענה המרכזית שלו. מכאן והלאה צפויות רק חזרות. היא עצמאית או שכירה, אני שואלת, סתם כדי לגלגל את השיחה הלאה. בננו רוצה לדעת איך היא יכולה להיות מצליחה מאוד אם היא שכירה. גם בננו אוהב שאלות רטוריות. אף כי אין סתירה בשאלתי אני בכל זאת מחרישה.
היא מלוס-אנג'לס במקור? אני מנסה כיוון אחר בניסיון לצנן את השיחה. אבא ואני — אני רותמת את בעלי להתעניינות — נשמח מאוד לשמוע עוד פרטים, אם לא להכיר אותה ממש. אני בתחקיר עכשיו? שואל הבן. מה פתאום תחקיר. זה נשמע כמו תחקיר הוא אומר, והוא צודק. חקירה למטרות היכרות, ובמחשבה שנייה אין זאת חקירה כלל. אני חוזרת בי, מדובר בהתעניינות. בננו לא מתייחס לניסוח המחודש. בשיחה הזאת אני ניצבת, לא יותר. מאביו לעומת זאת הוא דורש להתנצל בפניו. בעלי מסרב להתנצל. בין בעלי ובננו אני מעדיפה את בעלי בשיחה הזאת. ולו רק מפני שאיננו צדקן. אתה לא יכול להתפרץ אלינו הביתה, להנחית עלינו את החתונה שלך בלי שהכרנו אפילו את בת הזוג שלך, בלי שידענו בכלל שיש לך בת זוג ונוסף לכל למנוע מאיתנו לשאול שאלות. למה לא? אומר בננו.
אבא שלך אולי לא יותר חכם ממך, אבל יש לו ניסיון רב יותר. תקשיב לו. את מוכנה לא להתערב? אומר בננו. אין זאת שאלה על אף סימן השאלה שבסוף המשפט. ואחר כך מוסיף ואומר, עכשיו אתם מבינים למה אני לא ממהר להכיר לכם את אשתי לעתיד.
---
בילדותו היה בננו הילד המתוק ביותר בעולם. הבן של אמא שלו, אמר בעלי והרחיק אותו מעליו במילים האלה. ולא זו בלבד שהרחיק אותו מעליו — הוא השניא אותי עליו בגלל אותן מילים בדיוק. מפה לשם בגיל ההתבגרות נעל בפנינו בננו את דלת חדרו ולא פתח אותה עוד.
היא גרושה? שואל בעלי, מונחה על ידי אינטואיציה שלא מאכזבת בדרך כלל. בתהליכים, עונה בננו אחרי שתיקה ארוכה מדי. ובן כמה הילד? הוא ממשיך לשאול כאילו מונח לפניו תסריט כתוב. בננו שותק. נו, אומר בעלי, אל חשש, אני כבר מבין שיש לה ילד. בן חמש אומר בננו. עכשיו הוא רוצה לדעת איך הבין בעלי שיש לה ילד. בגלל התהליכים, אומר בעלי. אבא שלך הוא עורך דין ממולח. אני ממהרת לצדד בבעלי. להגן עליו מפני בננו המוכן למלוק את ראשו ולהדיחו מהשלטון. והאמא? שואל בעלי. כבר אינו מציג אותה כאשתו לעתיד של בננו. אתה מתכוון לג'ול, אומר בננו. יש לה שם. לא ציינת את שמה עד כה, אומר בעלי. קוראים לה ג'ול ריבר. ג'ול שיהיה ג'ול, אומר בעלי. התחייבת בפניה? בעלי כבר כתב בראשו טיוטה לחוזה הגירושים. כלומר לגירושי בננו מאשתו לעתיד. למה אתה מדבר בזלזול כזה? שואל בננו. יש לה שם, ואני מבקש ממך לכבד אותו. שמעתי, אומר בעלי. עכשיו אני שואל אם התחייבת בפניה.
לאן מובילה השיחה הזאת? תובע בננו לדעת. אבא רוצה לדעת אם התחייבת בפני ג'ול. באיזה מובן שואל הבן. כמה מובנים יש לשאלה הזאת, אומר בעלי. פניו אדומות. האם אתם מאורסים? האם הבטחת לה להתחתן איתה? ממשיך ושואל בעלי. כן, אומר בננו, הכול סגור, זה מה שאני מנסה להגיד לכם כבר שעה. אני מתחתן. והסכם ממון? מתעקש בעלי, חתמתם על הסכם? זאת היא שצריכה להחתים אותי, אומר בננו. היא בעלת הרכוש, היא בעלת ההון הגדול. ומה יש לבעלה להגיד על זה? בעלי יורה את שאלותיו בזו אחר זו. הוא באוסטרליה עכשיו. למה שוב אני מרגיש שאני בחקירה? שואל בננו. אמא שלך כבר ענתה לך על השאלה הזאת. אני בסך הכול שואל אותך שאלות שאולי לא שאלת את עצמך, זה הכול. אבא מתעניין בך, אני אומרת, הוא דואג לך. בעלה גולש, משיב בננו. גולש מקצועי. בעלה לשעבר זאת אומרת. כשהוא יחזור הם יטפלו בניירת. בינתיים סגרתי איתו בטלפון על מאתיים וחמישים אלף, הוא מסביר. מאתיים וחמישים אלף מה? אני שואלת. אף כי מדובר בסכום עתק בשני המטבעות. בננו עשה הון לא קטן מאז שהקים את הסטארט-אפ שלו, גם אם לא גדול כמו ההון של אשתו לעתיד. הייתי מוכן לשלם יותר. זאת הייתה העסקה הכי מהירה שסגרתי.
קנית ממנו את אשתו? שואל בעלי. לרגע לא הבנתי אם השאלה הזאת נשאלה ברצינות. מה אתה מנסה להגיד? גם אני התקשיתי להבין. המעגלים סביב הסיפור הלכו והתרחבו. התרחקו מסיפור המקור. אתה לא באמת מצפה לתשובה, אמר בננו. אני דווקא כן מצפה. בעלי לא הבין כיצד צמח מאשכיו סוחר נשים. אבא שלך מגן על קורבנות מסוג זה, אמרתי. על מה את מדברת? אמר בננו.
אחרי שהבן פטר אותנו מחובת הנסיעה לחתונה, ולא נתקל בהתנגדויות נמרצות, לא היה טעם לשאול אותו למה הם לא חוגגים כאן. אכזבנו אותו בהיותו בגיל ההתבגרות. הוא עוד מתאושש. על כך רמז לא פעם, ואף אמר במפורש. גם זאת הייתה שיטה לסחוט אותנו. בלי משים, המשאות והמתנים שניהלנו עם בננו במרוצת השנים הכינו אותו לקראת ניהול עסקים שיש בהם מרמה ושוחד.
הוריי אכזבו אותי כבר בגן חובה אמרתי לא פעם לבננו, שנים אחרי שעזב את הבית. הוא לא צחק. זה ילד שנולד בלי קמטי צחוק. חסרה לו גמישות בשפתיים ובאזור העיניים. עוד קודם לכן, תיקנתי את עצמי. הם אכזבו אותי, כבר בטרום חובה.
תישאר לארוחת צהריים? שאלתי באיחור. האינסטינקט האימהי הזה נחלש מאוד. הכנת אוכל? שאל בננו. שמעתי תוכחה בקולו. לא הכנתי, לא ידעתי שאתה מגיע, התנצלתי מכוח ההרגל, אבל אפשר להזמין משהו. להזמין אני יכול גם בבית, אמר בננו. או שזה מה ששמעתי. עליי להזיע על האוכל שאני מגישה לו. הצעתי להרים כוסית לכל הפחות. לכבוד המאורע. בננו שאל אם יש בירה. בגלל הבירה הסכים להישאר. אילו היה רק יין, היה הולך.
מגיע שלב שבו הילדים נעשים לטורח. את רוצה לנצל את מעט הזמן שנשאר לך. בלי לשמוע טענות. בלי לפטם את המקרר. בלי להודיע מתי את הולכת ומתי את חוזרת. את רוצה לדעת שמילאת את חובתך, שעשית מעל ומעבר, את רוצה שיגידו לך תודה. אבל החופש כמו האופק, מתרחק ככל שאת מתקרבת. ובהפתעה גמורה, המשפחה לא רק שאינה מצטמצמת - היא אפילו מתרחבת.
---
פרסתי את קצה הסלמי שנשאר. חתכתי עגבניות, מלפפונים וצנוניות. בעבי המקרר מצאתי גבינת קצ'קבל. הסרתי את העובש בטיפול כירורגי והגשתי גם אותה. אך להפתעתנו, בזמן שהיינו עסוקים בשיקום הלב של בעלי, בננו שהיה צמחוני נהפך לטבעוני. למעט מעט ירקות לא טעם דבר. לעשות מילואים הוא עוד עושה. משום מה. טרם נפטר מהאמונה בצדקת דרכנו. יוצא שפה ושם הוא הורג מישהו, ערבי מטבע הדברים, אומנם לא על בסיס קבוע, רק במהלך המילואים, חודש בשנה, משהו כזה, ואף על פי כן. הֶרג סתם, אני חושבת, את הערבי לא ניתן לאכול אפילו. תנאי הגידול של הערבי אינם טובים מתנאי הגידול של בעלי החיים. צפיפות גדולה, חופש תנועה מוגבל, תזונה ירודה, מכות ובעיטות, והוצאה להורג.
אני לא מבין איך אתם ממשיכים לאכול את הכולסטרול הזה אחרי התקף הלב של אבא, אומר בננו. זה אפילו לא קשור לפשע שאתם מבצעים נגד בעלי החיים. אושוויץ, אמר לנו לא פעם, נמצא אצלנו במקרר.
מילא נקניק אומר בעלי, נקניק אני עוד מסוגל להבין, אבל מה לא בסדר בגבינה? אתה מבין שאתה לוקח את החלב שמיועד לעגל ומכין ממנו גבינה? זאת גבינת עזים, אני מתקנת אותו. עגל הוא הבן של הפרה. הבן מאבד סבלנות וגם אני.
היה יום ארוך, אמרתי לבעלי כשנכנסנו סוף כל סוף למיטה. לפני שנרדמנו שאלתי אותו אם הוויזות שלנו לארצות-הברית עדיין בתוקף.
יום כיפור מגיע. זו תהיה הפעם הראשונה שאצטרך לשבור את הצום ולקחת את הכדורים. שלוש פעמים, ערב – בוקר – ערב. הידיים שלי רועדות כשאני מרימה את הכוס לשפתיי ומול פניי מבזיקות תמונות של קפה ממי ברז ופריכיות מתמוססות
1.
זה מלון אירופי בינוני עם ארוחת בוקר בינונית, אבל אני לא אזכה לטעום ממנה. תשעה באב היום ואני צמה.
לפחות זה מה שחיים, האמרגן שלי, חושב.
2.
לא סתם נבחרתי להרצות בתאריך הזה.
בין שלל המרצים-להשכרה, מזדהרת מבין כולם המרצה הדתיה הצמה שלו. לפעמים אני מרגישה כחלק מקרקס נודד בעולם. לכל אחד מהמרצים של חיים יש את תחום המומחיות שלו. זה שולט בהיסטוריית ימי הביניים, זו מרצה על מדע פופולרי, ואני? הדתיה, או במקרים מיוחדים מאוד: הדתיה הצמה.
חיים פיתח פרוטוקול מסודר בנושא: הוא מציג אותי לפני הקהל בחרדת קודש: "המרצה הבאה שלכם, היא דתיה וצמה היום בגלל חורבן ירושלים, ההרצאה הזו לא פשוטה עבורה, אבל היא מתעקשת לעבוד דווקא ביום הקשה הזה כדי להראות את הקשר שבין ירושלים החרבה של אז לבין העיר המשגשגת של היום..." ואז הוא מעלה אותי לדוכן, לקולות לחשושי ההתפעלות של הקהל.
לעיתים נדמה לי שככל שאראה יותר חלשה וחיוורת ואכולת רעב – כך יגבר הסיכוי שאקבל בונוס.
בשנתיים האחרונות גם לי יש פרוטוקול משלי: אני מכינה מראש בקבוק מים קטן בתיק, ולפני תחילת ההרצאה, בלי שאף אחד ישים לב, אני חומקת לשירותים ושותה כמו גמל.
3.
אני לא גאה בזה: לפני שנתיים הפסקתי לצום בתשעה באב.
זה הלך ונשמט ממני לאט-לאט, שהרי למה לנו להתאבל על חורבן ירושלים, כשהיא מונחת פה לפנינו, יפה, פורחת ועמוסת פקקים? לא מדובר ביום כיפור הנצחי, שאליו אני ניגשת בחילים ורעדות.
אחרי אין ספור לבטים והתחבטויות הגעתי לפשרה עצמית: בערב תשעה באב, אני אצום לזכר העבר, ועם בוקר, אני אוכל ואשתה כהרגלי בהווה.
יש לא מעט מאיתנו, הצמים למחצה, אבל לא רבים מאיתנו יודו בזה. לי למשל, זה לא ישתלם. חיים יהפוך נקמני, ואני אפסיד הרצאות מכניסות.
כבר אמרתי לכם, אני לא גאה בזה.
4.
ויש גם סיכונים. בתשעה באב לפני שנה כמעט וקרה אסון באיטליה.
כמה דקות לפני תחילת ההרצאה, בזמן שהייתי נעולה בתא השירותים, שותה בלגימות ענק מבקבוק מים מינרלים, שמעתי פתאום קול קורא בעברית, "מי שם?"
קפאתי במקום עם הבקבוק תקוע לי בתוך הלוע, לא מעזה לזוז.
זו הייתה ברכה, יד ימינו של חיים, זו ששונאת אותי באופן מיוחד. "מי בשירותים?" היא שאלה שוב, ואני ידעתי שהיא לא תרפה, אלוהים, האישה הזו לא תרפה. אבל אז הגיע חיים, כמלאך משמיים (כנראה שבאמת יש אלוהים. באותה שנה שקלתי לחזור ולצום) וגרר אותה לעזור לו לפתור איזו בעיה.
5.
גם עכשיו אני בבעיה.
מאחר ומדובר במלון בינוני, אין בחדר מכונת קפה. בלילת ברירה, אני מכניסה את שקיק הקפה שהחבאתי מאתמול לכוס חד פעמית, שופכת לתוכה מים חמים מהברז שבאמבטיה ומערבבת הכל במברשת שיניים. הטעם דוחה בדיוק כמו שציפיתי. לפריכיות האורז, לעומת זאת, טעם סולידי מנצח. בשנתיים האחרונות למדתי שהן מעולות לצומות. הן מתמוססות בפה ללא ריח וללא עקבות.
כמעט כמו הדתיות שלי.
6.
אני נותנת הצצה אחרונה במראה, בודקת אם אני נראית חלשה ומורעבת באופן מספק ומצטרפת לאפרים החגיגי שלוקח אותי לקהל הבלגי שממתין באולם.
אני זוכרת שאמרתי להם, "לא אומר לכם 'שלום', כי חלק ממנהגי האבלות של היום הוא שלא נוהגים לומר 'שלום'". ואני גם זוכרת הנהונים (פתאום מבליחה מולי דמותה של מישהי בהירת שיער שישבה בשורה הראשונה, היא לא הנהנה עם שאר הקהל ותהיתי אם היא רואה את הקפה והפריכיות שהשתקשקו בתוכי).
7.
וזהו, דוקטור. זה כל מה שאני זוכרת.
8.
וזה מה שספרו לי כשהתעוררתי בבית החולים:
לקראת סוף ההרצאה איבדתי את ההכרה, נפלתי מהבמה, שברתי את ארובת העין, והבהלתי את כל יושבי האולם.
הצוות הרפואי לא הצליח להבין את הגורם להתעלפות וערך לי בדיקות אינסופיות. חיים, שלא עזב את מיטתי לשנייה, חזר ואמר, "מה השאלה בכלל? זה ברור כשמש, נאווה הייתה חלשה מהצום!"
המילים האלו הספיקו כדי להחזיר אותי להכרה צ'יק צ'אק. הראיה שלי התחדדה ומול פני ראיתי רופא צעיר (אני זוכרת את מגע הידיים שלו בזמן שבדק אותי, מגע עדין וגברי גם יחד, וכששמתי לב לכך שאני שמה לב לזה, ידעתי שאהיה בסדר) הרופא לא אמר מילה, אבל עיניו פגשו את עיני, ואני תהיתי אם המדדים של גופי, המלחים והנוזלים, חשפו משהו אחר.
הוא לא הסגיר אותי.
9.
למחרת אני מסתובבת עם פנס ענקי שמשתרע לי על חצי פרצוף. כולם נועצים עיניים ואז מפנים במהירות את המבט, כאילו איני קיימת בעולמם.
היחידי שנותן לי תחושה של אדם ממשי הוא דווקא מוכר צעיר וכחוש בבית קפה.
"מה תרצי?" הוא שואל בענייניות, עיניים מול עיניים. אני רוצה שכולם יביטו בי כמוך, אני חושבת.
(כשאחזור לארץ, תהיה גם הקופאית ההיא בסופרפארם, שתראה את שאריות השוליים הסגלגליםצהבהבים של החבורה, ותשאל, "זה מההזרקות? כי יש לנו משחה מעולה בשביל זה", יחלפו כמה שניות עד שאבין שהיא חושבת שהזרקתי בוטוקס או חומצות והיא תמתין בסבלנות בזמן שאגמגם משהו על נפילה וחבלה ואז תאחז בידי ותלחש, "תרגישי טוב". רק כשאצא משם אבין, שעם כל הגמגומים האלו שלי, היא חשבה שניסיתי להסתיר את העובדה שבעלי החטיף לי).
10.
במטוס, בדרך חזרה לארץ, אני אומרת לחיים שהפסקתי לצום. הוא עונה לי שהוא יודע.
"אז למה אתה ממשיך במשחק הזה?" אני שואלת.
"כי רציתי שתגידי לי בעצמך".
"לפני יום כיפור אתקשר לבקש סליחה", אני מחייכת עד כמה שהפנס מאפשר לי.
אני מופתעת שהוא לא מחייך אליי בחזרה. אחר כך יגיד לי שכבר שנים הרגיש איך זה הולך ונשמט ממני ואני לא מעזה לשאול אותו אם התכוון לצום או לדתיות שלי.
11.
האבחנה של הרופאים בארץ חותכת: אפילפסיה. מחלת הנפילה.
אני מנסה להתמרד. להתמקח. הרי כל חיי סבלתי ממיגרנות, אז אולי מדובר במיגרנה שיצאה משליטה? אולי התעלפות כתוצאה ממתח? מהסתרות? ואולי משקרים?
והייתה נקודה רפואית אחת שלא הובהרה לגמרי, ואני נאחזתי בה בתקווה.
האם הפרכוסים החלו לפני שנפלתי וחבטתי את הראש ברצפה, או שהם נגרמו בעקבות חבלת הראש? זו הנקודה המכרעת שהייתה יכולה להבהיר באופן סופי אם אכן מדובר באפילפסיה. אבל הבלגים המבוהלים שצפו בדרמה לא היו עדים אמינים במיוחד. אלוהים, איזה מופע נתתי להם שם. חיים היה צריך לגבות מהם מחיר כפול.
12.
אני לא מפסיקה לחשוב על כך שהתעלפתי בזמן שהעמדתי פנים שאני צמה ואני תוהה אם זה עונש ממרומים, או שאולי מדובר בענישה עצמית.
אני לא מצליחה להחליט איזו מבין האפשרויות עדיפה.
אחרי תפילת נעילה אני שואלת את אמא, "למה כל כך חשוב לך שאהיה דתיה?". "אני רוצה שזה יהיה חשוב ל ך", היא עונה. "זה חשוב לי". "אז שיהיה חשוב לך עוד יותר", זה נשמע כמו התחלה של שיחה שאין לי כוח נפשי לקיים ושאין לי מושג מה אומר בה
13.
מסתבר שההתעלפות הייתה רק ההתחלה ואני מתעלפת פעמיים נוספות. אין ספק, מדובר באפילפסיה.
רק המילה עצמה מפחידה אותי והמשמעות היא שעליי להתחיל לקחת כדורים על בסיס יומיומי. אני חוזרת לגור עם ההורים עד שאתאזן, חוזרת לחדר הילדות שלי ומרפדת את כולו במזרונים. אמא מתבוננת בי בחמלה ואומרת, "אנחנו נקנה עוד ונרפד את כל הדירה".
אני מתאמצת שלא לבכות.
14.
היא אומרת פתאום, "למה שלא תנסי להיות קצת יותר דתיה?"
הדמעות מתייבשות לי בעיניים.
15.
אמצע הלילה. אני רוצה לכבות את האור הקטן במסדרון, אבל נזכרת שאמא ביקשה שיישאר דלוק, כדי שאם תקום, היא לא תיתקל במשהו ותיפול. מעניין שעכשיו, דווקא היא היציבה מבין שתינו.
אני שומעת אותה מתהפכת מצד לצד, רגליים נחבטות בשמיכה.
מאז שחזרתי הביתה, השינה שלה קלה מאוד, כמו ממתינה לאסון. אני רוצה לומר לה, אל תדאגי אמא, את יכולה לישון בשקט.
אבל אמהות אף פעם לא יכולות לישון בשקט.
הנה, היא התעוררה. אני שומעת את הדשדוש המוכר, את סחיבת הרגליים הזו שהייתי מזהה גם בעוד אלף שנה. שתינו נעמדות זו מול זו במסדרון הצר, פרצוף מול פרצוף. היא נראית ערנית, סוקרת את פני, בולשת אחר העקבות.
"את בסדר, נאווה?
"כן, אמא, אני בסדר".
16.
בבוקר, כשאני יוצאת מהאמבטיה, אני חולפת על פניה.
היא יושבת בסלון, עם העיתון. ואז אני נזכרת, חוזרת במהירות לאמבטיה ונוטלת ידיים, ספלאש – ספלאש – ספלאש! המים מכים בכוח בכיור הישן, ספלאש – ספלאש – ספלאש! שומעת אמא? זה בשבילך.
כשאחלוף על פניה שוב היא תשאל, "לקחת את התרופות שלך?" אבל מבעד למילים אני שומעת שאלה אחרת.
17.
יום כיפור מגיע.
זו תהיה הפעם הראשונה שאצטרך לשבור את הצום ולקחת את הכדורים. שלוש פעמים, ערב – בוקר – ערב. הידיים שלי רועדות כשאני מרימה את הכוס לשפתיי ומול פניי מבזיקות תמונות של קפה ממי ברז ופריכיות מתמוססות.
18.
אחרי תפילת נעילה אני שואלת את אמא, "למה כל כך חשוב לך שאהיה דתיה?"
"אני רוצה שזה יהיה חשוב ל ך", היא עונה.
"זה חשוב לי".
"אז שיהיה חשוב לך עוד יותר", זה נשמע כמו התחלה של שיחה שאין לי כוח נפשי לקיים ושאין לי מושג מה אומר בה. ופתאום מכה בי ההכרה שאני יכולה לומר היום דבר אחד ומחר דבר אחר לגמרי.
במוצאי הצום אני מבינה שכבר מזמן לא התעלפתי והכדורים כנראה פועלים את פעולתם. אמא ואני אוספות את המזרונים מהרצפה.
"גמר חתימה טובה", היא אומרת.
בשבוע השני של ספטמבר ולקראת ראש השנה, כשהיה ברור שאין סיכוי שהממשלה תתחלף, או ראש הממשלה יוחלף, או שראש הממשלה יסולק לאלתר, לפחות לא בזמן הנראה לעין, ובטח שלא עד ערב ראש השנה, יונה לא הייתה בטוחה איך תפעל, כמה זמן עוד תוכל להמשיך ככה, בנתק הכפוי מהוריה. היא לא ידעה מה התוכניות שלהם לערב החג, ובכל מקרה לא הצטרפה אליהם בכל שנה
ביום שהממשלה תתחלף תדבר איתם, או ביום שראש הממשלה יוחלף, אז תדבר איתם. אולי אם יסולק לאלתר, אז בוודאות תדבר איתם. או שתחכה כמה שבועות, אולי קצת יותר, שיירגעו, יגמלו מההרגל, היא וגם הם.
יונה לא הייתה בטוחה אם תמצא את המילים גם אז, זמן רב מדי התרגלו לתת לדעותיהם לחצוץ ביניהם, הקימו חומת שתיקה. שנים ארוכות הקפידה שלא לדבר איתם בשום פנים על פוליטיקה, או על הממשלה, אבל בקיץ האחרון אי-אפשר היה למנוע מהדברים להיכנס פנימה, לחתור תחת הסכם ההבנות שבשתיקתם, למוסס אותו לאט, מבפנים.
בלילות המחניקים של אוגוסט הדליקה יונה את המאוורר שמעל למיטתה, הוא טירטר כל הלילה, אבל אוויר לא היה, לא כזה שאפשר לנשום. היא לא דיברה איתם שלושה חודשים, מלבד בחלומותיה. וכשהתעוררה בבוקר אותו יום, נזכרה במילים הקשות שהטיחה בהם בחלומה. הם עמדו מולה שותקים, הסתכלו עליה כמי שנכנס בה שד.
באחד מימי הבוקר של סוף אוגוסט החם, כשהיא עוד אפופה במחשבות על חלומה המעיק, ראתה את אביה חוצה את הכיכר הגדולה, היא זיהתה את הליכתו הזריזה, הקלה כאיילה, יונה זינקה באינסטינקט וקראה אליו: אבא! אבל הוא לא שמע, מזל. ומה יש לו לחפש שם בכלל, חשבה, ובשעה כזו.
היא המשיכה בדרכה אל בית הקפה. מאז הריב הגדול ביום ההולדת של אמה לא דיברו זה עם זה. לא טלפון וגם לא הודעה. היה את הלילה ההוא אחרי שחזרה ממשמרת, כמה שבועות לפני כן, הייתה לה שיחה שלא נענתה מאביה, אבל אחרי רגע חשבה שוודאי נלחץ לו בטעות. זה קרה לפעמים עם אבא שלה, שנלחץ לו בטעות, וכשענתה הייתה שומעת את הצעדים שלו מבעד לכיס מכנסיו. לפעמים הייתה נשארת על הקו ומקשיבה לצעדים, הולכת איתו קצת ואחרי כמה זמן מנתקת.
שעות הבוקר, לפני שנפתח הקפה, היו השעות הטובות ביום. רק היא ועובד המטבח הגיעו מוקדם, בסביבות שש, יתר העובדות והמנהל הגיעו רק לקראת תשע. היא נהנתה מהשקט, מהאור הבהיר ששטף את חלל בית הקפה והבר, את הרחוב הריק שנראה מבעד זגוגית החלון הגדולה. דבר ראשון היה עליה להפעיל את מכונת הקפה, להוציא את הכוסות עם המים והלימון מהסטימרים, להעביר מטלית ולהכין את הכוסות הנקיות מעל המכונה, למלא את מכל הפולים. אחר כך טיאטאה את הרצפה, סידרה את השולחנות, ומילאה כל מה שחסר, סוכר, סוכרזית, מפיות. בית הקפה נפתח בשעה שמונה בכל בוקר, אבל יונה הקדימה כמעט תמיד, ובשעה שבע וחצי נכנסו הלקוחות הראשונים.
"הפוך קטן, מפורק, רותח, על סויה, חלש, אבל רותח ממש, רותח כוויה!", על פי רוב יונה סלדה מלקוחות שנתנו לה יותר משתי הוראות להכנת הקפה שלהם, אבל את ההוראות של הבחור הקבוע עם הסיגריה המגולגלת, מילאה באדיקות ובחיבה. הוא היה מין טיפוס של סדרת בלש, אבל כזו שמתרחשת כמה עשורים אחורה, רק כובע קסקט חום היה חסר כדי להשלים את המראה. הוא הזמין את הקפה תוך הישענות על הבר וגלגול שתי סיגריות, את הראשונה מיקם מעל אוזן ימין, את השנייה סיים בדיוק כשהקפה המפורק, חלש, על סויה וממש רותח הוגש על הבר, ואז תחב אותה לפיו ויצא החוצה לעשן.
אחרי שיצא הבלש מהאייטיז החוצה, ניסתה ולא הצליחה להיזכר מה הצית את הוויכוח האיום ביום ההולדת של אמא שלה. אמה דיברה על משהו ששמעה בחדשות, אבל עכשיו לא הצליחה להיזכר מה הייתה ידיעת המריבה. ויונה, שכבר הבינה לאן זה הולך, שאלה את אמה, איפה שמעת את זה? בטון חסר סבלנות ורווי בעוקצנות. ואז משהו פקע, בשלושתם. הם הטיחו זה בזה "שטופי מוח", היא מהעיתון, הוא מהערוץ, והיא מהתקשורת, ומהחברים השמאלנים בתל-אביב והם מהעיוורון והפחד. עכשיו כשחשבה עליהם ועל מה שהיה, שיחזרה את אותה שיחה רעה, הבינה שהקלקול לא שייך להם, או לה, הקלקול פשוט כבר היה.
קצת לפני שמונה זיהתה מבעד לזגוגית את חסר הבית הקבוע של שעות הבוקר, הוא התקדם בהליכה מזגזגת אבל נחושה לכיוון הקפה, היה ניכר שהוא דלוק חזק על איזה חומר, היא התפללה שלא ייכנס לקפה, שיסלח לה אלוהים. פעם אחת, היה כל כך גמור, הוא נכנס לקפה באמצע המשמרת שלה ועמד בין השולחנות, בין הלקוחות, בין כוסות הקפה והלפטופים הדביקים-מתקתקים, וצרח עליה שהוא המנהל של המקום, שהיא מפוטרת ושתעוף משם. לקח כמה זמן אבל לבסוף מנהל בית הקפה הצליח להרגיע אותו וללוות אותו החוצה בלי מהומה נוספת.
אבל היו גם תקופות שבהן נעלם ואז לא ראתה אותו במשך שבועות, ולא התהלך ברחוב או נכנס לקפה לבקש כסף מאנשים. לבסוף, כשחזר בתום תקופות ההיעלמות שלו, נראה יציב בהליכתו, אבל זמן קצר אחר כך שוב דעך תחת השפעת החומרים הרעים, ושוב התהלך בין יושבי הקפה הנרתעים אחורנית אל מחשביהם ותקתוקיהם וכוסות הקפה המתקררות שבהן נאחזו, כפי שאנשים יודעים להיאחז.
---
בשבוע הראשון של ספטמבר הורגשה הקלה בעומס החום. בשעות הערב, נשבה רוח נעימה, לרגעים אפשר היה לשכוח מהקיץ הלוהט והאיום שהכה ללא רחם, ולנשום את האוויר פנימה אל הריאות מבלי לחשוב על דבר.
בשבוע השני של ספטמבר ולקראת ראש השנה, כשהיה ברור שאין סיכוי שהממשלה תתחלף, או ראש הממשלה יוחלף, או שראש הממשלה יסולק לאלתר, לפחות לא בזמן הנראה לעין, ובטח שלא עד ערב ראש השנה, יונה לא הייתה בטוחה איך תפעל, כמה זמן עוד תוכל להמשיך ככה, בנתק הכפוי מהוריה. היא לא ידעה מה התוכניות שלהם לערב החג, ובכל מקרה לא הצטרפה אליהם בכל שנה. בית הקפה נסגר לכל ימי החג, ויונה החליטה להיעתר להזמנה של גולי, חבר טוב שלה, שעשה החלפת דירות בחיפה.
הדירה היפה על הכרמל צפתה אל ואדי ירוק, ומהחצר נראתה במרחק פיסה קטנה של ים. בערב החג, מיד אחרי ארוחת הערב שהכינו יחד, הם ישבו בחצר, דיברו ושתו קצת יין. גולי נכנס אל הדירה וכשחזר אמר שהביא איתו הפתעה קטנה, הוא שאל אם היא רוצה לנסות. יונה בדרך כלל נמנעה מחומרים, אבל הפעם נעתרה, היא רצתה להשתחרר מהמועקה, מאבן המריבה שישבה עליה והעיקה.
בהתחלה לא הרגישה דבר. אחר כך, תחושת רוגע החלה להציף אותה. הם דיברו עוד ועוד עד שהרגישה את המילים כמו אוכל טעים-טעים שאוכלים לאט, שמתענגים עליו בכל ביס וביס. הם קמו ורקדו, לפעמים קרובים, מחובקים כמו גוף אחד ולפעמים בקושי נוגעים זה בזה, ובכל זאת מתנועעים כמו יחידה אחת, איטית, הרמונית. הוא סיפר לה דברים, והיא סיפרה לו דברים, וכשסיפרה על הריב הגדול עם הוריה, סיפרה הכול, מה אמרה אמה, ואיך ענתה לה, לפתע זכרה את כל הפרטים, אבל הם לא היו חשובים עוד.
בזמן שדיברה הרגישה תחושת הקלה מתפשטת, וגולי שהקשיב טוב-טוב, אמר לבסוף, בסדר, אבל את תשלימי אתם בקרוב נכון? לפני כיפור? והיא אמרה, כיפור? אני חושבת שכן. כן, בטח שכן, אסור להחזיק בבטן בכיפור, סיכם גולי. אחר כך השתתקו והיא שקעה אל הכורסה שבחצר, גולי המשיך לרקוד, התחבק עם עצמו, התעטף בשמיכה נעימה, דמיונית. יונה נשכבה על הדשא ובהתה אל השמיים, לפתע ראתה בהם את אביה, כמו בפעם ההיא בכיכר הגדולה, והפעם קראה לו בקול, אבא!!!!!!!!!! אבא!!!!!!!!! גולי לא שמע, בזווית העין ראתה את תנועותיו האיטיות והמעוגלות, ממשיך בריקודו הנעים. היא קראה שוב, אבא!!!!!! והפעם הסתובב אליה, הסב את פניו, אבל פניו היו פנים של איש אחר, מוכרים לה לעייפה, אלה שהופיעו מדי יום בעיתונים. אבא שלה לבש את פני ראש הממשלה. הוא החל להתקרב אליה, אבא ראש הממשלה, ומה שבתחילה נראה כמו החיוך הקבוע והזחוח המרוח על פניו של ראש הממשלה, הפך לאט להבעת הפנים החמוצה, העצבנית-עצובה של אביה ביום המריבה. מיש מש אבא וראש הממשלה.
בשעות הארוכות עד שהלכו ודעכו התחושות השונות, והנעימות יותר או פחות, ניהלה שיחות ארוכות עם אביה או עם ראש הממשלה, היא כבר לא הייתה בטוחה מי הוא מי. בכולן קיבלה את הרושם שהממשלה כבר נפלה, והוא יצא לפנסיה, או פרש מהחיים הפוליטיים, או סולק, לא אבא שלה, ראש הממשלה, משהו בה נרגע.
היא פתחה את אפליקציית החדשות שלה, וקראה ידיעה על משבר קואליציוני חריף, הכותרות צעקו: "יום כיפור השנייה", ובאתר אחר: "קריסת הממשלה קרובה". היא הרגישה מרוקנת ומותשת, וכבר החלה לחוש את מועקת השתיקה שתעיב בוודאי על הארוחה המפסקת אצל הוריה
יום למחרת בשעת צהריים תפסו אוטובוס לוואדי ניסנאס. הם היו רעבים והסתובבו שם שעות, אכלו הרבה מכל וכל. בנסיעת האוטובוס, כשירדו מההר אל העיר התחתית, גולי עבר על המלצות שמצא ברשת. בשוק הוליך אותה אל כל המסעדות והדוכנים שהם "חייבים" לאכול בהם.
באותו לילה ישנה יונה שינה חזקה ונטולת חלומות. שינה עמוקה וארוכה, וכשהתעוררה ממנה חשה נקייה מתחושת המועקה שליוותה אותה זמן רב כל כך. אחרי החג חזרה לעבודה, העיר הייתה ריקה מבדרך כלל, הרבה אנשים לקחו חופשות ארוכות, נסעו לסיני, או ליוון, או לאיזה מקום אחר שהייתה רוצה לנסוע אליו גם, מתישהו. הים בכל מקומות החופשה האלה היה הים הכי כחול שראתה אי פעם, כחלחל וצלול, ונקי, או לפחות הצטלם ככה בתמונות שהתפרסמו ברשתות החברתיות.
לקראת סוף השבוע תחושת הביטחון שהרגישה החלה להתפוגג. ובערב יום חמישי, אחרי שחזרה הביתה, צילצל הטלפון שלה. כשהסתכלה על הצג ראתה את השם "אבא", וחשבה שלא תענה, בטח נלחץ לו בטעות, סיננה בשקט לעצמה. אבל אז החליקה את אצבעה על המסך וענתה, אבא? זה אתה? ורצתה לומר, נו, מה אתה אומר, עכשיו אפשר לדבר כמו בני אדם כשהממשלה נפלה? אבל לא אמרה.
מן העבר השני הייתה שתיקה, ואז "הלו, הלו, מי זה? אתה התקשרת אליי?" שמעה את קולו של אביה.
אבא זו אני יונה. אמרה.
"אה יונה", השיב לה, "סוף-סוף ירדת מהעץ. נו, את מוכנה כבר להתקשר לאמא שלך ולבקש ממנה סליחה? אין לך מושג איך היא סובלת מהשטויות האלה שיש לך בראש".
יונה השתתקה, כבר לא היה לה כוח להחזיק את כעסה, את צדקתה, ולבסוף שאלה: מה קורה איתכם בכיפור? שאבוא לארוחה המפסקת? ואביה אמר שכן, "אבל קודם תתקשרי לאמא שלך נשמה שלי, היא מחכה".
---
בשישי בבוקר הגיעה לבית הקפה מוקדם כהרגלה, ובשעה שבע וחצי פתחה את הקפה. היא הכינה לעצמה הפוך, הכי רגיל שיש בלי שום הוראות מיוחדת. היא יצאה החוצה וישבה באחד השולחנות שבחוץ, ברחוב החלה איזו תנועה. היא פתחה את אפליקציית החדשות שלה, וקראה ידיעה על משבר קואליציוני חריף, הכותרות צעקו: "יום כיפור השנייה", ובאתר אחר: "קריסת הממשלה קרובה". היא הרגישה מרוקנת ומותשת, וכבר החלה לחוש את מועקת השתיקה שתעיב בוודאי על הארוחה המפסקת אצל הוריה. עכשיו הביטה אל מעלה הרחוב, וראתה איש מתקרב, חצי הולך חצי צולע, מנפנף בידיו, וככל שהתקרב שמעה את קולו המוזר, הוא חזר על מנטרה במילים שלא הבינה, אולי הוא מדבר בשפה אחרת, חשבה. הוא המשיך ללכת בכיוון הקפה אך חצה את הכביש אל המדרכה שממול, בגדיו היו מרופטים ומטונפים ושיערו פרוע. היא לא זיהתה אותו, כנראה הסתובב באזורים אחרים בעיר, ולא היה ממבקרי הקפה הקבועים, או כפי שקראה להם בינה לבין עצמה, "הקולגות שלה". גם הם הגיעו ליום עבודה כפי שהגיעה היא, כולם היו חלק מהמכונה המשומנת שהיא העיר הזו, האיומה והנפלאה, היקרה והמטונפת. האיש המשיך בצליעתו המוזרה תוך נפנוף הידיים אל השמיים וכשקרב עוד ועבר ממש מולה, שמעה את קריאתו בבירור, "אני ראש הממשלה!!!!!", "אני ראש הממשלה!!!!!". הוא זעק. האיש המשיך והתרחק, וקריאותיו הלכו והתפוגגו. יונה המשיכה ללוות אותו במבטה, עד שנעלם במורד הרחוב, אחר כך סיימה את הקפה שלה וחזרה פנימה, חיכתה.
