מעט מאוד סרטים עסקו בזירות הקרב של מלחמת יום הכיפורים. למעשה, אחד בלבד. "כיפור" של עמוס גיתאי מ-2000 שבו משחזר הבמאי את האירוע הטראומתי של התרסקות מסוקו ברמת הגולן. סרטים אחרים כמו "בצלו של הלם קרב" של יואל שרון מ-1988 או "פלאש" של דורון ערן שהופק שנה קודם לכן, התמקדו בפציעה הגופנית ובהלם הקרב, והחזית נראתה בהם כחלק מהזיותיו של החייל הלוחם. בטלוויזיה המצב מעט שונה: "שעת נעילה" ששודרה בכאן התמקדה בחזית הצפונית דרך סיפוריהן של מספר דמויות, ובנוסף נוצרו שלל סרטים תיעודיים מאז ימי המלחמה ועד היום שגוללו את שהתרחש בחזיתות השונות. עתה, במלאת 50 שנה למלחמה שהפכה על פיו את הדימוי הצה"לי ההרואי, עולים שני סרטים השבים אליה: "גולדה" של גיא נתיב שפתח לאחרונה את פסטיבל הסרטים בירושלים, ו"המזח" של ליאור חפץ שהקרנותיו מתחילות היום (ה').
המזח - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ייאמר מיד: "המזח" הוא סרט מרשים ברמת הביצוע. הפקה, עיצוב, צילום ועריכה. אגב כך, מתבקש להשוות אותו לשני סרטי קרב ישראליים שהציבו סטנדרטים גבוהים בכל הנוגע להיבטים האלה, "בופור" של יוסף סידר ו"תמונת הנצחון" של אבי נשר. כמו הראשון, שהתרחש בימיה האחרונים של מלחמת לבנון, גם "המזח" מתרחש במוצב על גדות התעלה בימים הראשונים של המלחמה, שבו כלואים נלחמים על חייהם חיילים המותקפים על ידי הצבא המצרי השועט. כמו הסרט השני, שהתרחש בימי מלחמת העצמאות, גם הסרט הזה עוסק בסוגיות של כניעה מול לחימה עד הכדור האחרון, ומעמיד למבחן את השיח הצבאי-הרואי.
לביקורות סרטים נוספות:
"המזח" מגולל את סיפורם האמיתי של 42 לוחמי המוצב, הדרומי ביותר בקו בר לב שעל גדות תעלת סואץ, שלחמו מול כוחות קומנדו מצריים עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כוחות ההצלה התמהמהו להגיע, וניסיון חילוץ דרך הים נחל כישלון. כאשר מלאי הנשק והתרופות הלך והתדלדל עלתה ההחלטה להציע כניעה מסודרת למצרים באמצעות הצלב האדום. כדי להגן על שלומם של השבויים והפצועים הוחלט לתעד את מעמד הכניעה על ידי מצלמות טלוויזיה ששידרו את האירוע ברחבי העולם. סרטו של חפץ, שגם כתב את התסריט, מתאר את המאורעות האלה, מרגע הגעתו למוצב של הרופא ד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני), מילואימניק רגע לפני שחרורו שמוצג כמין אאוטסיידר ומורד והופך לדמות מרכזית בכל הנוגע להכרעות הקריטיות, ועד לשחרורם של השבויים עם תום המלחמה.
כיוון שהסרט נערך מסדרת טלוויזיה שעתידה לעלות באוקטובר בכאן, חלקים רבים מהתסריט נותרו מן הסתם בחוץ. כך, למשל, באחת התמונות האחרונות בסרט צץ לפתע שמואל וילוז'ני המגלם את אביו של ורבין. זוהי גיחה ללא טקסט, שרק מעידה על כך שבמקור הייתה התייחסות נרחבת יותר לבני משפחותיהם של הנצורים והשבויים. כך גם עם אשתו ההרה של ורבין (אביב פנקס) שנוכחת בסצנות אגביות. הדברים משמעותיים יותר ככל שמדובר בחמשת השבועות שבהם שהו חיילי המוצב בשבי המצרי - אלה, המצרים זאת אומרת, מתוארים בסרט פחות או יותר כפי שתוארו חיילי צבאות ערב בסרטים הלאומיים-הרואיים שהופקו בארץ אחרי מלחמת ששת הימים ("הפריצה הגדולה", "המטרה טיראן"), כלומר לא-בני אדם בעלי פנים מבשרי רעות ואכזריות יוצאת דופן.
גם המבנה, לפחות בגרסה הקולנועית, לוקה. סיפור המסגרת הוא חקירה שנערכת לוורבין בחודשים שאחרי סיום המלחמה באשמת בגידה. מכאן עובר הסרט לתיאור האירועים שקדמו לחקירה, והם-הם ההתרחשויות הדרמטיות מבחינה צבאית ואתית במוצב המזח. סיפור המסגרת מעצב קונטקסט ברור: הדברים מובאים מנקודת מבטו של ורבין (שעל הבלוג שלו, "האופציה של הדוקטור", מבוסס התסריט), והסרט מבקש להימנע מהצגה חד-ממדית של הפיקוד הבכיר במוצב ושל ורבין כמי שבחרו בהכרח באפשרות הנכונה. הבעיה היא, שכל המוטיבציה לחקירה אינה לגמרי ברורה. שני החוקרים, אחד במדים ואחד באזרחי, שמולם יושב ורבין מזכירים קצת חוקרי קג"ב בסרט ישן על המלחמה הקרה, וסצנות החקירה הן כה קצרות עד שלא לגמרי מובן על מה מבוססות ההאשמות ומה היו בדיוק מהלכי החקירה. שוב, משהו שמן הסתם יובהר בגרסה הטלוויזיונית.
מצד שני, ומשמעותי, "המזח" מצליח לשמור על מתח בכל הקשור להתנהלות בתוך המוצב ובסביבה שמחוץ לו. בין היתר בזכות הדינמיקה המצוינת שבין ורבין ומפקד המוצב, שלמה ארדינסט (דניאל גד) שעל כתפיו הצעירות מונחת ההחלטה אם להמשיך להילחם או להיכנע. הסצנות הדרמטיות האלה בהחלט ממקמות את הסרט בהקשר עכשווי: נטישת המוצב ב"בופור" (שאמנם מקבלת בסרטו של סידר ממדים ספקטקולריים ואפילו סנטימנטליים) והמוות חסר התוחלת של לוחמים צעירים המקריבים את חייהם במקום להיכנע ב"תמונת הנצחון". לזכותו של חפץ ייאמר, שהשיח המתנהל בסרט סביב הכניעה נמנע מדידקטיות או מסנטימנטליות, והופך להיות דיון בעל משמעות שהיא בראש ובראשונה אנושית והסירוב להפוך לסמל מת. ורבין אכן מוצג כמי שהניע את התהליך, בעיקר בגלל מצב הפצועים והמחסור בתרופות, ומערכת הפיקוד העליונה נחשפת בכישלונה לסייע. בסרט, נדמה אפילו שהיא מפקירה את החיילים במוצב לגורלם.
לעיתים נדמה שהסרט קצת מכיר מדי בחשיבותו כעוד יצירה הנדרשת אל הסיפור ההיסטורי הטראומתי של מלחמת יום כיפור. נאמנותו לפרטים באה על חשבון העמקה ומורכבות של הדמויות הסובבות את ורבין וארדינסט. כאלה הם אביחיל פלד (אמיר טסלר), חייל שירותי דת שנפצע וחייו ניצלו בזכות ניתוח חירום שביצע ורבין, או קשר המוצב, עמוס סגל, המכונה בשם הקישוני "שולטהייס" (דניאל מורשת), שדמויותיהם מתפוגגות זמן לא רב לאחר תום הצפייה בסרט. שוב, סביר להניח שעם שידורה של הסדרה גם הדמויות האלה ואחרות יזכו לעיבוי מסוים.
הצפייה ב"מזח" מעניינת, בין היתר בזכות מקומו בשיח על המלחמה בקולנוע הישראלי ועל ייצוגם של חיילי צה"ל, שמעורר פעמים רבות ויכוחים סביב הצגתם כקורבנות מול ה"דה-לגיטימציה" שמייצר הדימוי שלהם. מבחינה זו, "המזח" הוא כמעט סרט ממלכתי, מודע להיותו אירוע. חפץ, שב-2019 ביים את הסרט לכל המשפחה "הרפתקה בשחקים", שאף הוא התייחס בדרכו להיסטוריה המלחמתית של ישראל דרך סיפור שיפוצו של מטוס קרב ישן של חיל האוויר, מעצב סצנות קרב מרשימות, במיוחד זו המתארת את חציית הכוחות המצריים את התעלה, והוא עושה זאת בין היתר בעזרתם של הצלם רם שווקי והעורכים עמית גינתון, דניאל אביצור, נוי ברק וזהר סלע. לעומת זאת, הדמויות נותרות שטוחות, השיח ביניהן פונקציונלי, והסגירות שלהן במוצב, מנותקות ממה שמתרחש בחזיתות האחרות ובעורף, מבליטה זאת. "המזח" הוא סרט שעתיד לעורר דיון וויכוח סביב ההתרחשות ההיסטורית, ועם הקרנתה של הסדרה אולי ניחשף להיבטים האחרים שחסרים בו.
