האואזיסמאניה ששוטפת את בריטניה בחודש האחרון (והגיחה גם בפיד של לא מעט ישראלים ברשתות החברתיות, בדוגמת כמה מעריצי בני מזל שהצליחו להשיג כרטיסים) היא הזדמנות טובה לחזור לתור הזהב של הבריטפופ. הז'אנר שהגיע לשיאו באמצע הניינטיז, היה בריטי למדי, אך דווקא לא מאוד פופי. הזרם המאוד מגוון הזה הוליד עשרות הרכבים ולא מעט אלבומים גדולים, שיצאו על פני פחות מעשור, והיו חלק מהפעם האחרונה שבה הבשורה המוזיקלית הגדולה ביותר – בוודאי בתחום הרוק - הגיעה מהאיים הבריטיים, ולא מהעבר השני של האוקיינוס האטלנטי.
שני האלבומים הראשונים של אואזיס - Definitely Maybe, שחגג ממש לאחרונה יום הולדת 30 וקצת נבלע בביקוש ההיסטרי לכרטיסים למופעי האיחוד של האחים לבית גלאגר, ו-(What's the Story) Morning Glory?, שיצא שנה לאחר מכן, ב-1995, ונמכר במספרים אפילו יותר מרשימים מאלו של הראשון, הם בהחלט השניים שצריך להאזין להם - רצוי ברצף, ומוטב יותר מפעם אחת, בכדי להבין את המהפכה המוזיקלית-תרבותית שבריטניה עברה אז.
אבל אואזיס ממש לא היו לבד אז. לצידם פעלו הרכבים ויוצרים שחלקם החלו את דרכם עוד בשנות ה-70 וה-80. רבים מהם התפיידו אחרי אלבום אחד או גג שניים ועוררו הד זעום - אם בכלל - מחוץ לבריטניה. אבל יש כמה מהם שידעו לשרוד בשלום את הניינטיז, והם נותרו הרכבים שמעניינים את חובבי הרוק –אבל ממש לא רק - עד היום.
בלר – Parklife (1994)
בלר, היריבה הגדולה של אואזיס על תואר "להקת הבריטפופ החשובה והמצליחה ביותר", עדיין בחיים. דיימון אלברן, הסולן שלה, לא כל כך אוהב אותנו, אבל אלבומה האחרון והמשובח, The Ballad of Darren, שיצא בשנה שעברה, הוא עדיין תענוג. כמעט 30 שנה אחרי הפריצה שלהם הוכיחו בו אלברן וחבריו, הגיטריסט גרהאם קוקסון, הבסיסט אלכס ג'יימס והמתופף דייב רוונטרי, שהם הצליחו להתפתח מעבר למשבצת המצמצמת ההיא מהניינטיז. אבל ב-1994 הם היו עדיין הרכב צעיר ורעב שחיפש את מקומו. אחרי שני אלבומים (Leisure מ-1991 ו-Modern Life Is Rubbish מ-1993) שלא עוררו עניין עצום בממלכה, ובטח מחוץ לה, הגיע השלישי שלהם – Parklife וסימן את הכיוון שלהם, למעלה.
(Blur, Parklife, Food Records)
אלברן כתב את שירי האלבום במהירות, ועם צאתו סיפר ל-NME, מגזין המוזיקה הבריטי, ש- Parklife הוא "כמו אלבום קונספט רופף שמערב כל מיני סיפורים שונים. זה מסעו של שתיין מיסטי, שרואה את מה שקורה בעולם ומעיר הערות על זה". נדמה שהגדרה "קונספט רופף" מיטיבה לתאר את שלל ההשפעות המוזיקליות שאפשר לאתר לאורך האלבום הנהדר הזה. מ-Girls And Boys, הלהיט הכיפי שפתח את האלבום והושפע מסינת'פופ (ונוגן יפה גם במועדוני הרוק של ישראל אז) , דרך הוואלס האינסטרומנטלי הקצר של The Debt Collector, עבור בפאנק-רוק של Bank Holiday וב-Far Out שזרק לפסיכדליה של סיד בראט ול-Trouble in the Message Centre הניו-וויבי.
סווייד- Suede (1993)
זהו לא רק אחד מהאלבומים הכי טובים ברשימה הזו, אלא גם זה שהתברך בעטיפה היפה ביותר – עם הזוג המתנשק המונצח עליה, שאז עורר לא מעט שאלות ודיונים. אך זו תהיה טעות לסכם את סווייד רק עם אלבום הבכורה שלה, ובטח שרק עם שני השירים שפתחו והובילו אותו - So Young ו-Animal Nitrate - בטח כשבהמשך הלא פחות יפה המתינו בין היתר Metal Micky, Sleeping Pills ו-The Next Life.
על פניו, סווייד לא המציאו דבר. אלבום הבכורה הענק שלהם שיצא ב-1993 הציע שילוב שחיבר בין הסאונד של הסמית'ס, הגלאם של דיוויד בואי ורוקסי מיוזיק, בתוספת השפעות פוסט-פאנק. אבל השירים שברט אנדרסון הסולן כתב, עבודת הגיטרה של ברנרד באטלר (שחתך משם די במהירות), הפכו אותם ללהקה הכי מבטיחה (וגם לזו שמצליחה לקיים) בבריטניה באותה השנה.
סווייד שלאחר אלבום הבכורה כבר הייתה להקה אחרת. באטלר עזב, ואלבומה השני - Dog Man Star זכה אמנם לביקורות חיוביות, אבל הוא גם היה קצת מוזר מדי עבור הקהל הרחב. השלישי שלה, Coming Up - שחזר לסאונד פופי יותר, כבר התקבל בתשואות. שנה אחרי, כשהבריטפופ החל לאבד גובה, גם סווייד קצת איבדה את הכיוון. בעשור הקודם היא חזרה בכוחות מחודשים (וגם ביקרה פה יותר מפעם אחת), ועם כמה אלבומים שמצדיקים האזנה, ובראשם Night Thoughts המאוד מומלץ מ-2016 שלאורכו הדגים אנדרסון שהקול החד-פעמי שלו עדיין נוסק לגבהים.
פאלפ - Different Class (1995)
לפלאפ יש לפחות עוד שני אלבומים שהיו יכולים להיכנס לרשימה הזו - His ‘N’ Hers מ-1994 ו- This Is Hardcore הקודר מ-1998. אבל באלבומם Different Class, ג'ארוויס קוקר וחבריו, סיפקו תצוגת תכלית נהדרת, שהפכה אותם לאחד מההרכבים שהגדירו מהו בריטפופ. קוקר ייסד את פאלפ ב-1978, עוד כשלמד בתיכון בשפילד, אבל שינויים סגנוניים ופרסונליים (הוא היחיד שנותר לאורך כל גלגולי ההרכב), לא העידו על אופק או על יציבות.
בתחילת הניינטיז ההרכב הוציא אלבום שהושפע מאסיד-האוס בשם Separations, והצלחתו המפתיעה (יחסית, כן?) שכנעה את החבורה ששווה להמשיך ביחד. ב-1994 הם כבר זכו לעניין רחב יותר, ואז הגיע הפיצוץ האטומי בדמות Common People הסוחף ו-Disco 2000 המקפיץ שהעיפו את אלבום המופת הזה. אצל פאלפ, אנשים לא רק רקדו, אלא גם הקשיבו לטקסטים הציניים שקוקר כתב על היחסים בין המעמדות בבריטניה.
סופרגראס - I Should Coco (1995)
מבין כל ההרכבים שכאן, סופרגראס ניגנו את המוזיקה הכי מהירה. זה די הגיוני כשחושבים לרגע על ההשפעות שהעניקו לגאז קומבס (גיטרה ושירה), דני גופי (תופים וקולות) ומיק קווין (בס וקולות) את ההשראה ליצור מוזיקה. בין אלו אפשר לציין הרכבי פוסט-פאנק בריטיים דוגמת הג'אם של פול וולר, הבאזקוקס, וגם את אבותיהם הרוחניים מהסיקסטיז - המי והקינקס. המוזיקה של קומבס וחבריו (ובחבריו הכוונה גם לאחיו רוב, שניגן על קלידים, אך משום מה לא זכה לקרדיט וגם לא לתמונה על העטיפה), לא הייתה רק מהירה - אלא גם כיפית. באלבום הבכורה שלהם I Should Coco, הם היטיבו לנסח את מהפכת השמחה שלהם, דרך להיטים כמו Alright, Mansize Rooster ו-Caught by the Fuzz, סינגל הבכורה הפאנקי שלהם. קצת אחרי, הם שינו טיפה את הסגנון והפכו לאפלים יותר – אך ללא פחות טובים, דוגמאות תקבלו לאורך האלבום השווה שלהם,In It for the Money מ-1997.
אושן קולור סין - Moseley Shoals (1996)
במהלך ההאזנה לאלבום השני של אושן קולור סין היה ניתן לחשוב שחזרתם לרגע לסיקסטיז, ולא שאתם נמצאים באמצע הניינטיז. הרביעיה הזו מברמינגהם (סטיב קרדוק בשירה, גיטרה, פסנתר ועוד מלא כלים ובהם אף עוגב, סימון פאולר בגיטרה אקוסטית ומפוחית, אוסקר הריסון בתופים ופסנתר ודיימון מינכלה בבס), ידעה להתכתב עם המוזיקה של המי והקינקס (נגד ב-40 Past Midnight או ב-You've Got It Bad), וגם עם הפן האקוסטי של וולר של ראשית קריירת הסולו (ע"ע) כמו למשל ב-Fleeting Mind. לגבי האחרון זה לא מפתיע, שכן קרדוק ופאולר הוזמנו לנגן באלבום של האחרון, שיצא שלוש שנים לפני Moseley Shoals, וסוגר את הרשימה הזו.
לאש – Lovelife (1996)
להרכב האינדי לאש שנוסד בלונדון ב-1987, לקח כמעט חצי עשור, ועוד שני אלבומים, עד שחבריו הצליחו לצאת לרגע מביצת השוגייז המעניינת, ולכבוש את המצעדים בבריטניה. זה קרה בזכות האלבום הכיפיLovelife שהגיע ב-1996. למרות שלאש הייתה אחת מהלהקות הראשונות שהוגדרו כ"שוגייז" (להקות שניגנו רוק מהיר ורזה יחסית וחבריהם נהגו להביט בנעליהם במקום בקהל ששילם כסף כדי לראות אותם), הודות לשירים כ- Ladykillersשפתח את האלבום ול-500 - הרוק המלודי שלהם שהתכתב קצת עם הפיקסיז (טוב, הם היו חתומים באותו הלייבל), הפך לרגע וחצי לנחלת הכלל, אז הם גם נכנסו את הכנפיים הרחבות של הבריטפופ.
הוורב - Urban Hymns (1997)
גם הוורב החלו את דרכם כלהקת שוגייז אלטרנטיבית, ורק בהמשך מצאו את עצמם בתוך קלחת הבריטפופ. זה קרה לריצ'ארד אשקרופט הסולן ולחבריו, דווקא כשהז'אנר החל לגסוס, החל מהמחצית השנייה של שנות ה-90. האלבום השלישי שלהם, Urban Hymns, הביא את החבורה המוכשרת הזו שנוסדה בעיר ויגן שבמחוז מנצ'סטר, לכמעט כל בית בממלכה. וגם מעבר לה.
זה קרה בעיקר הודות לקליפ לשיר Bitter Sweet Symphony, שבו רואים את אשקרופט הולך ברחוב ומתנגש באנשים בלי לעצור ולבקש מהם סליחה, כשברקע חטיבת המיתרים (ההשראה הגיעה מ- The Last Time של הרולינג סטונס), ויחידת הקצב מדרבנות אותו להמשיך. גם בתקופה האחרונה השיר עוד עושה חיל כשהפך ללהיט טיקטוק בזכות המלודיה הבלתי-נשכחת, אבל היו עוד שירים טובים באלבום הבאמת יפה הזה של הוורב, כמו The Drugs Don't Work ו-Lucky Man שבהחלט הושפע מאואזיס, ולא רק בגלל פאות הלחיים והפוני הפרוע והארוך של אשקרופט. כעשור אחרי שיאם, וורב חזרו עם אלבום משובח שהגיע למעטים מדי - Forth.
אלסטיקה – Elastica (1995)
למרות שהבריטפופ נתפס כז'אנר גברי, פעלו בו גם נשים, כמו למשל בלהקת אלסטיקה (ג'סטין אלינור פרישמן הסולנית, אנני הולנד הבסיסטית והגיטריסטית דונה מתיוס. מאוחרי התופים דווקא ישב בחור בשם ג'סטין וולש). אלבום הבכורה של הלהקה שילב בין השפעות פוסט-פאנק וניו-ווייב, ונמכר יפה מאוד גם באמריקה, לא עניין של מה בכך להרכב בריטפופ. אלסטיקה לא הייתה התחנה המוזיקלית הראשונה של פרישמן. בתחילת הניינטיז היא עזבה את סווייד (והייתה גם בת הזוג של הסולן ברט אנדרסון), כדי להקים להקה שתתאים יותר לאופי המוזיקלי הסוער שלה. מגזיני המוזיקה בבריטניה התלהבו מהאלבום של פרישמן ולהקתה. הצהובונים בממלכה עסקו יותר במערכת היחסים שהיא ניהלה אז עם דיימון אלברן, מנהיג בלר.
רדיוהד - The Bends (1995)
ב-1997, כשהבריטפופ החל בצלילתו המהירה למטה, טום יורק וחבריו הוציאו את האלבום שבישר על העידן הבא ברוק - OK Computer. האלבום ההוא יהפוך אותם ללהקה החשובה בעולם, ויוביל את הדרך שלהם להגדרה מחדש מהו רוק ומה יהיה מקומו בעולם מכאן והלאה (רמז? לא במיינסטרים). שנתיים לפני, ההרכב ממחוז אוקסופרדשייר נשמע אחרת לגמרי, ואת The Bends הנהדר שלהם, בהחלט אפשר לכול בכל רשימה שתבקש לציין את גדולי אלבומי הבריטפופ, ואפילו במקום גבוה.
מעריצי הלהקה – וכנראה גם חבריה – אולי יזעמו עם שיוך הלהקה לז'אנר, ואפשר להבין אותם. אבל גם רדיוהד הושפעה ממנו רק במעט (ויש לאורך האלבום כמה דוגמאות, ולא רק בשיר הנושא, כמו למשל ב-High and Dry או ב-Fake Plastic Trees), והשפיעה עליו ובעיקר על ההרכבים המתנחמדים דוגמת קולדפליי וטראביס, שקמו לאחר שהז'אנר מת בשלהי העשור.
פול וולר – Wild Wood (1993)
לפול וולר, המוזיקאי המבוגר ביותר ברשימה זו, הייתה קריירה מרשימה עוד לפני שמישהו בכלל חשב שניתן לחבר בין ה"בריט" ל"פופ". בשלהי הסבנטיז הוא הוביל את הג'אם, הרכב הפוסט-פאנק שהוציא אלבומים אדירים כ-All Mod Cons (1978) ו-Setting Sons (1979). באייטיז הייתה לו פאזה קצרה, שונה (וקצת פחות מוצלחת) עם The Style Council. וולר, שהשפיע על לא מעט הרכבי בריטיים באייטיז, ובהם הסמית'ס, שימש בין היתר כאב רוחני גם לאחים גלאגר מאואזיס, וללא מעט הרכבי בריטפופ נוספים שביקשו להחזיר עטרה מוזיקלית בריטית ליושנה. בראשית הניינטיז הוא יצא לקריית סולו מעניינת שנמשכת עד היום. האלבום היפיפה שלו מ-1993, Wild Wood, הפך בדיעבד לאחד ממבשרי הז'אנר שתיכף יטלטל את בריטניה. הבריטפופ ימות תוך שלוש שנים בערך, וולר עדיין מוציא אלבומים יפים, גם 31 שנה אחרי.
