מאיר שלו, שהלך לעולמו אתמול (ג'), היה לא רק אחד הסופרים הבולטים והחשובים בישראל, אלא גם דובר פוליטי בולט שהזדהה עם השמאל הציוני, מי שביקר לעיתים תכופות את הממשלה והיה חרד לשלום המדינה. למעשה, קשה להפריד את מפעל חייו של שלו מעמדתו הפוליטית כפי שהופיעה בספריו, בראיונות לאורך השנים, וכמובן - בטור שכתב במשך עשרות שנים עבור "ידיעות אחרונות".
הוא נולד במושב נהלל ואת הרומן הראשון שלו, "רומן רוסי", פרסם בגיל 40. בהמשך הוציא שמונה רומנים נוספים (האחרון בשנה שעברה) והפך לאחד מהסופרים הישראלים המוכרים, המצליחים והמוערכים ביותר. החיבור שלו למקום, לישראל שבה נולד ושאת אמונתו בה מעולם לא איבד, נוכח ביצירתו כולה.
מאיר שלו הלך לעולמו, סיקור נרחב:
אולם שלו לא נמנע ממבט ביקורתי על מכורתו. ביצירותיו, לצד המבט הנוסטלגי המתרפק לעיתים, קיים גם העוקץ, קיימת המרירות על השבר המסתמן באותה הבטחה מוקדמת שנשאה עמה הציונות. גוף היצירה של שלו כולל לעיתים תכופות ייצוג של מתיחות המתקיים בין תושבי היישוב היהודי ואלו הסובבים אותם, כמו גם יחסים מורכבים בין חברי היישוב לבין עצמם. על רבים מכתביו, גם באלו השייכים לפרוזה וגם בגוף העבודה שלו כעיתונאי ופובליציסט, מרחפת נקודת השבר הזו שבין האידיאליזם הציוני-התיישבותי לבין המחיר שתבעה ההתיישבות הזו - ברמת הפלסטינים וברמת כובד משקלה על הציבור הישראלי.
חוויותיו האישיות כבן למשפחת מתיישבים שורשית ולמודת-קרבות (אביו היה איש אצ"ל ואמו באה ממשפחת אנשי הגנה ופלמ"ח), וכחייל באחת מהתקופות הכי סוערות והרות-גורל שידעה המדינה, הם שעיצבו את זהותו הפוליטית. כבר ב-1969, כשהיה בן 21, לוחם גולני שנפצע ושוחרר, פרסם שלו בעיתון "מעריב" את השיר האנטי-מלחמתי "על דעת הנערים". "הוי ללוחמי הכורסאות, ולחילי הנייר והעט", כתב בארס ובזעם השמורים למי שראה לחימה אמיתית, למי ששרד אותה. "ולשוכבי מארב במיטה החמה, ולכובשי יעדים על שולחן כתיבתם, ולזועקי 'עלי קרב' העוטפים בחלוק".
"אני לא אוהב ספרות דידקטית. אני לא רוצה שהספרים שלי יהפכו למנשר פוליטי", אמר שלו בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2009. "סופר צריך להיות שגריר של הספרים שלו, של השפה שלו, של התרבות שלו. א"ב יהושע אמר לי פעם: 'סופר אמור להכיר את העולם כפי שהוא נראה דרך עיני הזולת'. מכיוון שאנחנו מתארים גיבורים שאינם אנחנו, זה מקנה לנו כביכול אפשרות לראות את העולם דרך עיניו של הפלסטיני". ושלו ביכר לראות את העולם כך, גם בעוד הלך הרוח במדינה שכה אהב הלך ונטה למרכז ולימין הפוליטיים, ומעולם לא שתק כשהרגיש שעל דעתו להישמע. לעיתים, גם אם אדם לאו דווקא רוצה שספריו יהפכו למנשר פוליטי, לעולם יש דרך להפוך אותו עצמו למנשר שכזה.
תמיד היה ברור בדבריו, בדעתו, בלהטו. האג'נדה הפוליטית שלו הייתה חלק מזהותו היצירתית - כמו גם חלק מהפרסונה הציבורית שלו. גם, אולי בעיקר, כשדבריו היו חריפים במיוחד. "תפיסת העולם של החלוצים הייתה הפוכה משל המתנחלים", אמר באותו ריאיון ל"ידיעות אחרונות", "הם לא חיכו למשיח, אלא קמו ומרדו בו, ועשו את הדברים בעצמם. החילוניות שלהם הייתה דבר עמוק. הם לא חשבו שהם פועלים בשם אלוהים ומממשים את רצונו בעולם. גם הצד האלים של המתנחלים לא היה קיים בהם. לא היית מוצא אצל החלוצים מקרים כמו כריתת כרמי זיתים. רק אתמול ראיתי בטלוויזיה כמה פראי אדם מונעים מהחקלאים הפלסטינים לגשת לשדות שלהם. החלוצים גם לא נפלו על כתפי היישוב כמו שאלה נופלים היום על כתפי המדינה. הרי מאחורי כל ההתפרעויות האלה עומד צבא שמאפשר את זה – דבר שלא היה קיים אז. המתנחלים מאוד אוהבים להשוות את עצמם לאנשי חומה ומגדל, אבל אין בהם התמימות של אנשי העלייה השנייה".
בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" נהג שלו להביע את עמדותיו הפוליטיות באופן מעט מעודן יותר, בדרכו ההומוריסטית והאנקדוטיאלית, ומעבר לכך עסק בין היתר גם בנושאי חינוך, טבע ודת - סוגיות שריתקו אותו והותירו חותם משמעותי גם על הפרוזה שלו. בשנת 2012 קיבל שלו את פרס היצירה בתחום הציונות בעקבות המחזה "יונה ונער" (תיאטרון גשר), המתבסס על ספרו בשם זה.
"צריך להדגיש שלא הספר 'יונה ונער' זכה בפרס, אלא הבמאי יבגני אריה והשחקנית אפרת בן צור, שעשו עבודה נהדרת", אמר בריאיון ל"גלובס". "הייתי שמח אם הם היו מקבלים פרס אמנותי ולא פוליטי. זה פרס מטעם הממשלה, שחייב להיות קשור לראיית הציונות בעיני הממשלה. כציוני אני חרד למצבה של המדינה ולדרך שבה הממשלה הולכת".
בשנת 2019 קיבל מטעם האוניברסיטה העברית את התואר ד"ר לשם כבוד, כשגם במעמד הטקס לא ויתר שלו על ההזדמנות להתייחס למתיחות הפוליטית של התקופה: "מי שנוהרים להר הבית הם קנאים וקיצונים, ודבר אלוהים שהם לומדים אינו חזון השלום, אלא מלחמות דת והזיות".
שלו לא היה איקונוקלסט (מתנגד לדת) קלאסי, ותשוקתו העמוקה למקורות ולמקרא, שגובתה בידענות יוצאת דופן וסקרנות אין קץ, צבעה רבות מיצירותיו וכתביו השונים. אולם ראיית העולם ההומניסטית שלו, שכמו החיבור לשורשיותו הישראלית שרתה מעל יצירתו כולה, היא שבסופו של דבר תמיד הרימה ראש, גם מבעד לעמדתו הפוליטית המובהקת, גם מבעד לזעמו על הכיוון והדרך המסתמנים של ארצו אהובתו. אהבת האדם של שלו היא צוואתו האמיתית. "לא האמונה הדתית קדושה בעיניי ולא הזכות להפגין קדושה בעיניי", הסביר באחד מהראיונות האחרונים שלו, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" בספטמבר 2020, "הדבר הקדוש היחיד זה חיי אדם".
