זה לא לקח הרבה זמן: שבוע אחרי ההודעה המפתיעה על שילובה של גיבורת-העל הישראלית סברה ב"קפטן אמריקה: סדר עולמי חדש", אחד מהפרויקטים המצופים ביותר של ה-MCU (היקום הקולנועי של מארוול), הגיע חצי-רוורס של מארוול בדמות הודעה על שינויים שייעשו באופן הצגתה של הדמות בסרט, אל מול מקורותיה בחוברות הקומיקס.
זה גם לא היה מפתיע במיוחד – לא הזדעקותם של ארגונים פרו-פלסטיניים לנוכח שילובה של גיבורת-על ישראלית במפעל ה-MCU האולטרה-מצליח, ולא המענה הזריז של מארוול בניסיון להרגיע את הרוחות. באקלים התרבותי הנוכחי, הכרזתה של מארוול על שילובה של סברה ב"קפטן אמריקה" הבא הינה בבחינת גפרור בוער שנזרק על מיכל דלק. ומיכל הדלק - בין אם מדובר בארגונים פרו-פלסטיניים, תנועות שמרניות, גדודי אינסלים, ובתכלס, כמעט כל אחד אחר שאוחז בדעה ומקלדת - בוחר באופן עקבי להגיב, וכמה שיותר קולני, אם אפשר.
בשדה המוקשים הנוכחי של ייצוג תרבותי על המסך הגדול והקטן, כל דבר יכול להוות עילה לפיצוץ, והפיצוצים הללו מתרחשים חדשות לבקרים - גם לנוכח המאמצים הבלתי נגמרים של מארוול ודיסני, חברת-האם המתמודדת עם אתגרים דומים גם במישורים אחרים של פעילותה, לנסות ולמנוע אותם. למעשה, לעיתים קרובות זה קורה בעיקר בגלל הניסיונות הללו, באופן פרדוקסלי.
ואולי הוא לא כל כך פרדוקסלי. בשנים האחרונות בלטו הניסיונות של מארוול להדגים נאורות תרבותית, ייצוג הולם לקבוצות מודרות/מוחלשות ומיעוטים, ובאופן כללי לחתור להיות Woke (בעל מודעות לצדק חברתי) ככל שרק אפשר. אבל בולטותם ובוטותן של חלק גדול מהניסיונות הללו עמדו למארוול לרועץ, ולעיתים הביאו לתוצאה הלא-רצויה של זעם משני הצדדים: הליברלים והפרוגרסיביים התלוננו על ייצוג חלקי או גימיקי ולא מחויב דיו, והשמרנים קוננו על עצם הייצוג עצמו. שדה מוקשים, כבר אמרנו?
גיבורים אמיתיים בעולם אמיתי
עוד מימיה הראשונים נשאה מארוול קומיקס את הנס הפרוגרסיבי. למעשה, קשה להפריד בין החברה ובין האג'נדה החברתית/פוליטית שלה, מאחר והאג'נדה הזו היא שהעניקה למארוול זהות אל מול חלוצת הקומיקס הפופולרי בארה"ב, DC קומיקס, שאחזה בחלק הארי של השוק משנות ה-30 ואילך. זהות, והצלחה כבירה. מארוול, שנוסדה בסוף שנות ה-30 תחת השם "טיימלי הוצאה לאור", דשדשה שנים מול DC וכוכביה הפופולריים (סופרמן, באטמן, גרין לנטרן, הפלאש ועוד) – עד שאחד מכותבי הקומיקס של החברה, טיפוס בשם סטן לי, יצר יחד עם המאייר ג'ק קירבי חבורת גיבורי-על תחת השם "ארבעת המופלאים".
בנובמבר 1961 יצא לדוכנים הגיליון הראשון בכיכובם של ארבעת המופלאים, והתחיל מהפכה. בניגוד לגיבורים הכמעט-מושלמים של DC, אלו שאחזו באישיות מיטיבה ואידילית התמודדו עם קונפליקטים מהעולמות הפנטסטיים של הקומיקס דאז, גיבוריו של לי חיו בעולם האמיתי (להבדיל ממקומות ממוצאים כמו גות'האם, מטרופוליס וכו') והתמודדו עם בעיות של העולם האמיתי. ובעיקר, הם לא היו חפים מהתכונות שבגדול נעדרו ממקביליהם ב-DC – אגוצנטריות, צרות עין, יוהרה, אמביוולנטיות מוסרית ועוד. כל אותן תכונות אנושיות במפגיע שגיבורי-על, לפחות כפי שהוצגו עד אז, לא אמורים להציג; כל אותן תכונות שהופכות אותם למעוררי-הזדהות.
שנתיים אחרי שהחלו לפרסם את סיפורי ארבעת המופלאים, יצרו לי וקירבי את "אקס מן" – גיבורי-על השייכים למיעוט, המוטאנטים, חריגים ונרדפים בשל שונותם. בשנות ה-60, שעמדו בסימן המאבק לזכויות האזרח בארה"ב, המשמעות הסמלית הייתה ברורה – ולי המשיך להדגיש את האג'נדה בשלל חוברות קומיקס אחרות ששחררה מארוול באותה התקופה, כמו ב"הפנתר השחור" החלוצי, שהציג (לראשונה בקומיקס המיינסטרימי) גיבור-על שחור.
8 צפייה בגלריה
עטיפת הקומיקס "אקס מן"
(Kirk Jarvinen, Paul Smith Andy Kubert, Ron Wagner, Marvel Comics )
המיתולוגיה המודרנית שיצר לי, יחד עם שותפיו כמו קירבי, סטיב דיטקו (ספיידרמן) ובהמשך כריס קליירמונט (הכותב ששכלל את סיפור-הרקע של מגנטו מ"אקס מן" במחנה הריכוז), לא התקיימה בוואקום הפנטסטי של הז'אנר, אלא בעולם האמיתי. לי התיך את הפנטסטי עם המציאותי, במטרה מוצהרת להצביע על עוולות אמיתיות, לאתגר דעות קדומות ולחתור לעבר קיום חברתי נאור יותר. בין היתר, גם עסק בנושאים הללו בטקסטים הקצרים שלו תחת הכותרת Stan's Soapbox שצירף לכל גיליונות הקומיקס של מארוול. במילותיו של לי, כפי שהסביר פעם: "מארוול תמיד הייתה ותמיד תהיה השתקפות של העולם שמחוץ לחלון שלנו". השתקפות עם מטרה.
אבל סוד הצלחתה של מארוול היה טמון בכך שלי סירב להתמקד באג'נדה החברתית נטו, ומיאן להגיש לקוראיו מניפסטים חברתיים פשטניים גרידא, בחסות סיפורים פנטסטיים. המוצלחות שבחוברות הקומיקס של החברה הציעו תמהיל של אקשן קינטי והומור שופע לצד תמות סוציו-פוליטיות, מבלי לוותר על האלמנט הבידורי. כך הפכה החברה לכוח מוביל בתחום, ברמה שהשפיעה עמוקות גם על המתחרה DC, שמשנות ה-70 ואילך החלה לנטוע את גיבוריה בסביבות ריאליסטיות יותר עם קונפליקטים מהחיים האמיתיים.
יש כסף ב-WOKE. הרבה ממנו
למרות עליות וירידות בכל הנוגע לפופולריות של התוכן שלה במהלך השנים (בעיקר במחצית שנות ה-90, כשהחברה החלה בהליכים לפשיטת רגל), מארוול נותרה אותו כוח מוביל בתחום עד לרכישתה בידי תאגיד דיסני ב-2009 בסכום של ארבעה מיליארד דולר. אלא שדיסני, לפחות ברמת הזהות התאגידית שלה, לא בדיוק נראתה כמו האכסנייה האידיאלית לליבה הנאור של מארוול. במהלך עשרות שנות קיומה ענקית המדיה האמריקנית קיבעה את עצמה כמעוז של בידור משפחתי/שמרני. היצירות שיצאו את שעריה, רבי-דמיון ככל שהיו, תיווכו לקהל הצופים מעשיות-מוסר פשטניות מנקודת מבט תרבותית צרה וספציפית מאוד, קרי: הטרונורמטיבית, בינארית לחלוטין ולבנה להחריד. בסרטי דיסני הסטריאוטיפים חגגו לצד ניכוס תרבותי דורסני, גם ביצירות מאוחרות יותר כמו "אלאדין" האוריינטליסטי שיצא ב-1992 - שנים רבות אחרי הגזענות הבוטה של סרטים כמו "דמבו" (1941) ו"שירת הדרום" (1946). איך בדיוק תתמודד מארוול עם האג'נדה המגבילה והמיושנת של החברה-האם החדשה שלה?
ובכן, כפי שהסתבר, מארוול מצאה את עצמה תחת חסותה של דיסני בדיוק בתקופה שבה דיסני עצמה החלה להשתנות. חודשיים וחצי אחרי ההודעה על רכישתה המתוכננת של מארוול, עלה על האקרנים "הנסיכה והצפרדע", סרט ה"נסיכות" הראשון של אולפני האנימציה של דיסני בכיכובה של נסיכה שחורה. בשנים הבאות המגמה רק התחזקה, עם דוגמאות בדמות סרטים כמו "לשבור את הקרח" עם הגיבורות הנשיות החזקות שלו שלא זקוקות לזכר הרואי שיגאל אותן, "שישה גיבורים" והמבחר הרב-תרבותי של גיבוריו, "זוטרופוליס" שהיה משל אנטי-גזעני ברור, "מואנה" שחגג את התרבות הפולינזית, "מלכה שחורה" מ-2016 שבויים על ידי אישה ממוצא הודי (מירה נאיר) וכלל קאסט מגוון-אתנית, ועוד. ב-2017, כשהתפוצצה פרשת הארווי וויינשטיין ותנועת #MeToo נוצרה וזכתה להד בינלאומי עז, מגמת השינוי בדיסני התעצמה - והפכה לצו השעה.
באקלים החדש הזה, גם התוכן של חברות-הבת של דיסני עבר מטמורפוזה חברתית/תרבותית. "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" (2016) של לוקאספילם, למשל, כלל גם הוא קאסט עם דגש ניכר על רבגוניות אתנית, וב-2018 מארוול הפציצה עם "הפנתר השחור" – סרט גיבורי-על בהובלת קאסט שחור, ובבימויו של במאי אפרו-אמריקני (ראיין קוגלר). הסרט גרף יותר מ-1.3 מיליארד דולר בקופות, הוגדר כריאקציה לפוליטיקה המפלה והרגרסיבית שהנהיג נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ, והפך לתופעה חברתית. "הפנתר השחור" הוכיח לדיסני, ולמארוול וליתר העולם, שלבד מהתיקון החברתי החשוב שמבשרים ומחזקים פרויקטים שכאלה, הם גם יכולים להרוויח כסף. תועפות ממנו, למעשה, כפי שהוכיח גם "קפטן מארוול" - סרט נוסף במפעל ה-MCU שיצא קצת יותר משנה אחרי "הפנתר השחור", היה בסימן נשי מובהק ומודגש, וכמותו, עקף את נקודת מיליארד הדולר ברווחים. בהמשך הגיע גם "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות" (2021), בכיכובו של צוות כל-אסייתי, ואפילו לאור משבר הקורונה שטרף את הקלפים, הצליח להכניס סכום נאה למדי. הנאורות, כך הפנימו בדיסני/מארוול, יכולה להיות רווחית, אפילו מאוד.
היי, תראו, הנה זוג חד-מיני!
אלא שלכל שבת יש מוצאי שבת, ואת המוצ"ש שלה מארוול פגשה כששחררה לאקרנים בנובמבר 2021 את "נצחיים" – הסרט ה-26 של ה-MCU, ניסיון ברור לפתוח דף חדש ומבטיח אחרי שהסתיימה "סאגת האינסוף" של הזיכיון, וסרט שנאורות תרבותית ותפיסת ה-Woke בראש מעייניו. אחת מנקודות המפתח במסע השיווקי של "נצחיים" הייתה הקאסט המגוון-אתנית שלוהק לו, עם שחקנים ושחקניות ממוצא הונג-קונגי, פקיסטני, לבן, אפרו-אמריקני, קוריאני, הודי, מקסיקני ולבנוני. נקודה נוספת הייתה עובדת ליהוקה של שחקנית חירשת (לורן רידלוף), כמו הקו העלילתי שעסק בזוג החד-מיני הראשון בתולדות הזיכיון הקולנועי של מארוול – וסרטי גיבורי-העל בכלל - בגילומם של בראיין טיירי הנרי וחאז סליימן.
אבל כל אלו לא התגלו כיתרונות, בדיעבד, מאחר ו"נצחיים" כשל בקופות (באופן יחסי לסרטי מארוול) וזכה לביקורות השליליות ביותר בתולדות סרטי הזיכיון, כשהוא קובר הלכה למעשה כל ניסיון לפתח את סיפורו ודמויותיו בסרטי מארוול העתידיים. עד כמה קשורות לכישלונו היו החלטות הליהוק והבחירות התסריטאיות של הסרט? ובכן, כפי שהגדיר מבקר הקולנוע שלנו, מדובר ב"חנופה לתרבות הפוליטית העכשווית בארה"ב... הניסיון להנדס את הסרט 'המושלם' 'הנכון ביותר' ו'המתקדם ביותר' לקהל צרכנים/צופים הגלובלי מסתכם בצורה וולגרית של קולוניאליזם תרבותי יהיר".
"נצחיים" – טריילר
במילים אחרות: הניסיון של מארוול לייצר סרט שימקסם את הגישה הנאורה החדשה של חברת-האם דיסני, התהפך עליה. מארוול קומיקס הרי תמיד היו שם, אך כאמור, מארוול קומיקס מעולם לא כפתה על עצמה את האג'נדות השונות שלה, שכן אלו היו חלק אורגני מזהותה. אך מאמצי אולפן הסרטים מארוול, עם זאת, נראים בעיקר כמתאמצים; ניסיונות מלאכותיים, חנפניים, לקסום לקהל גדול ככל האפשר. לאו דווקא מהסיבות הנכונות, האידיאולוגיות, שאפיינו את מארוול קומיקס, אלא מתוך אינטרסים כלכליים. מדובר בסוג של פרוגרסיביות קפיטליסטית, אם תרצו – אבל כנראה שלא רציתם, מאחר ו"נצחיים" נכשל, כאמור. כמה מהכישלון הזה ניתן לייחס לאיכותו המפוקפקת של הסרט, וכמה לתחושת הזיוף שעלתה ממנו? לכו תדעו. באמת שקשה להפריד בין השניים. "כשיש אנשים מרקעים ומינים שונים", חלק נשיא אולפני מארוול קווין פייגי בריאיון עם מגזין "וראייטי". "הסיפורים הופכים טובים יותר". ובכן, לא בהכרח.
אך גם אחרי נקודת השפל של "נצחיים", מארוול ממשיכה בשלה – ובאותו אופן מיוזע שפשוט זועק מלאכותיות, שמעניק את התחושה שהאג'נדה הליברלית, המתקדמת והידידותית למיעוטים ולקהילת הלהט"ב נדונה בקפידה בוועדה של אנשים שאין להם באמת דבר או חצי דבר עם האג'נדה הזו, אלא רק תפיסה קרה וצינית של פלח השוק שאליו הם מכוונים. גם אם הרכב החדר ההוא שעליו דיבר פייג מגוון מבעבר, בסופו של דבר המנטליות התאגידית, המכוונת לקהל גלובלי וחוששת מפני מהפכה גדולה מדי שמתרחשת מהר מדי, היא שמנצחת. ב"תור: אהבה ורעם" שיצא מוקדם יותר השנה, למשל, תמצאו כמה רגעים "מרעננים" של התייחסות למערכות יחסים חד-מיניות. ואלקירי (טסה תומפסון), גיבורת-על שהביסקסואליות שלה נרמזה בעבר, זוכה לרגע של פלירטוט עם אחת מנשותיו של זאוס (ראסל קרואו). אבל הרגע הזה הוא כל מה שהיא זוכה לו, ואל מול זמן המסך הנכבד שהדמות מקבלת בסרט, ההחלטה להעניק לה רק איזה רגע קצרצר ולא מתחייב שמדגים שהיא בעניין של נשים (ואלקירי נושקת לכף ידה של האישה, ולא חלילה על השפתיים), נראה יותר כמו התחמקות ממחויבות לייצוג הולם על המסך.
גם קורג, החייזר החביב בדיבובו של במאי הסרט טאיקה וואיטיטי, זוכה ב"אהבה ורעם" לרגע הלהט"בי שלו. ושוב, מדובר ברגע אחד, שמגיע בסוף הסרט, ובעיקר מהווה עילה לבדיחה: קורג מגלה שגם הוא זכה להאפי אנד שלו, ומצא בן זוג בשם דוויין, חייזר כמותו, וקריקטורה של גיי גברי שנראה כאילו ברח מהווילג' פיפל. וגם ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", עוד סרט של מארוול שיצא בעת האחרונה, תמצאו "רגע להט"בי" מהזן שפוטר את מארוול/דיסני בקלות, מבלי שיידרשו להתחייב באמת ובתמים לקו עלילתי משמעותי שעוסק במערכת יחסים חד-מינית: אנו זוכים בהצצה לעברה של אמריקה צ'אבז (סוצ'יל גומז), הצעירה בעלת כוחות-העל, וחוזים לרגע בצמד האימהות שלה. אבל גם הן נעלמות מהפריים תוך פחות מדקה, כי ככה זה במארוול כרגע – מסמנים, כדי שיהיה אפשר לטעון לפרוגרסיביות, ליברליות, Wokeness ושאר ירקות שנשמעים טוב על הדף, וכפי שמקווים בדיסני, ספציפית בדפים שכוללים מאזנים פיננסיים. יותר מזה ואפשר להסתבך, כפי שמוכיחה אנקדוטה אחת: ב"שנות אור", סרטה של פיקסאר/דיסני שיצא ביוני האחרון, נכלל זוג חד-מיני, שתי נשים במערכת יחסים ארוכה, והדבר נעשה באופן אורגני וטבעי. אלא שסצנת נשיקה בין השתיים קוצצה מהסרט, ורק לאחר מחאת עובדים של פיקסאר/דיסני מקהילת הלהט"ב, זו הוחזרה. ללמדכם שהתאגיד מעדיף שלא ללכת עד הסוף עם כוונותיו הפרוגרסיביות, אלא אם מישהו מתמרד נגד זה, ואז בלית ברירה חייבים.
הנורמלי החדש או הנורמלי המלאכותי?
וכן, ניתן לטעון שהמטרה פה היא לא לעסוק אקסקלוסיבית במערכות יחסים חד-מיניות, או בגיוון אתני, אלא להפך – לנרמל אותם באמצעות שיבוץ שכזה, שלא מושך לעצמו תשומת לב. אבל הבעיה היא ששיבוץ אגבי מסוג זה כן מושך לעצמו תשומת לב, דווקא בגלל היותו אגבי - או ליתר דיוק, בגלל המאמץ שהושקע באגביותו. לעיתים קרובות, הרגעים הללו בסרטי מארוול נראים כמו סימון זריז של "וי" במשבצת הנדרשת, ויאללה, אפשר להמשיך.
האם לא אחראי יותר, אפקטיבי יותר ומתאמץ פחות יהיה לפתח גיבורים וקווי עלילה משמעותיים שיתווכו את הכוונות הפרוגרסיביות הללו באופן טבעי, מתוקף היותם? לתת לואלקירי בת זוג ב"תור: אהבה ורעם", מבלי לעשות מזה סיפור? לתת לקורג לנהל מערכת יחסים שאיננה עם קריקטורה הומואית? לכתוב לתוך הסיפור זוג אמהות לסביות שאשכרה מקבלות יותר משורה וחצי של דיאלוג, בטרם הן נבלעות לתוך פורטל בין-ממדי? או לאפשר נשיקה שלהן גם בלי שמחאה במסדרונות החברה תגרום לזה לקרות?
הרי ב"מיס מארוול", סדרה שעוסקת בגיבורת-העל המוסלמית הראשונה (שהפציעה בחוברות הקומיקס של מארוול ב-2014), מארוול הוכיחה שהיא מסוגלת לזה; שהיא יכולה לשווק, ובהצלחה, תוכן שעוסק אקסקלוסיבית בגיבורה שהיא בת-מיעוטים. אלא שסיפורה של קמאלה קאן/מיס מארוול (אימאן ולאני) מוקדש לחוויה שלה כבת-מיעוטים, ממשפחה של מהגרים, באמריקה הלבנה. זו הנקודה העיקרית של "מיס מארוול", וכאן עולה השאלה: מתי נראה ממארוול תוכן שבו גיבורת-העל המוסלמית הראשונה היא הגיבורה מבלי ש"המוסלמית" ו"הראשונה" יהיו עניין? שם טמונה הנורמליזציה הסופית, הלא כן?
"מיס מארוול" – טריילר
ייתכן שאלו חבלי לידה בדרך לייצוג אמיתי, אורגני ומשכנע יותר על המסך; ניסיונותיו המגושמים של זיכיון מדיה ענקי להתיישר לפי רוח הזמנים. אבל בנקודת הזמן זאת, הניסיונות הללו של מארוול נראים בעיקר ציניים, ונופלים כפרי בשל לידיהם של השמרנים ובעלי הדעות הקדומות שנוהגים לאוורר את תסכוליהם ברשת, ובשנים האחרונות מטווחים באופן אינטנסיבי את הניסיונות של דיסני וגרורותיה לגוון את התכנים שלהם ולדאוג לייצוג שוויוני. אבל זו בדיוק הבעיה עם פוליטיקת הזהויות: המילה "פוליטיקה" מוטמעת בה, ולכל מה שפוליטי מתלווה קונפליקט. דרכו של עולם.
עוד חזון למועד בכל הנוגע לדמותה של סברה ואופן הצגתה ב"קפטן אמריקה" הבא. עד כה, מארוול הדגימה רצון בולט לקדם תפיסת עולם ליברלית ופרוגרסיבית, אג'נדה שתואמת את מקורותיו של מותג מארוול, כפי שקבע אותם סטן לי ז"ל - והרעיון של גיבורת-על ציונית לוחמת נראה על פניו כמו חומר נפץ, בהקשר הזה. בדיוק מסוג הדברים שמהם מארוול המודרנית, הממוקדת בסרטי קולנוע שמיועדים לקהל הגלובלי, נוהגת להתרחק כמו מאש. כרגע, היא מוצאת את עצמה בסוג של מלכוד: אם ייגנזו התוכניות לשלב את דמותה של סברה ב-MCU, תואשם בכניעה ללחץ של הארגונים הפרו-פלסטיניים, ואם סברה תזכה להפציע בסופו של דבר, כמעט מובטח שתלווה אותה מחאה נרחבת. אל תתפלאו אם ברוח החלטותיה האחרונות של מארוול בכל הנוגע לייצוג על המסך, לצד סברה יפציע גם גיבור-על חדש ממוצא פלסטיני, לצורך האיזון. זה נשמע מגוחך, כן, אבל כפי שהוכיחו בעבר מארוול וחברת-האם שלה דיסני, הן יעשו הכל כדי לשמח את כולם במידת האפשר. וכפי שהוכח בעבר, באף שלב לא יהיה מצב שבו כולם ישמחו.
