גם כשהכול כבר היה אבוד, ליאורה ברונשטיין סירבה להאמין שבתה היחידה רויטל איננה. "כשהגעתי למכון לרפואה משפטית באבו כביר ונכנסתי לראות אותה, רויטל שלי נראתה כמו בובה מפורצלן, קטנה ומתוקה, לבנה וקרה, בלי טיפת דם, כאילו היא רק ישנה ועוד מעט תתעורר", היא מספרת, עוצרת בכל כוחה את הדמעות. "אמרתי להם, 'אולי יש לה דופק, אולי היא עוד נושמת, תנסו להחיות אותה'. אבל הם אמרו לי שכבר מאוחר. חיבקתי אותה, נישקתי אותה, וביקשתי, 'טלי, תקומי, תתעוררי'. אבל כלום - טלי, הבת היחידה שלי, נרצחה בפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ביפו".
12 שעות קודם לכן, ביום שלישי, 1 באוקטובר אחר הצהריים, כשהאזעקות מילאו את האוויר ומכשיר הסלולרי של רויטל - אמנית קומיקס מופלאה בת 24, שהפכה סיפורים לציורים נהדרים - לא ענה, הדאגות הציפו את אמא שלה. "מיד הרגשתי שקרה לה משהו מאחר והיא תמיד דיווחה לי איפה היא נמצאת", היא מספרת. "התקשרתי למד"א, אבל הם אמרו שהם לא נותנים מידע. 'תסעי לבית חולים וולפסון, תסעי לאיכילוב ותבדקי שם', אמרו. בוולפסון לא ידעו מכלום והתקשרו לאיכילוב, אבל גם שם אף אחד לא ידע.
"חזרתי הביתה, לדירה שלנו בבית ים. אמרתי, 'מי יודע, אולי טלי חזרה הביתה'. אבל הדירה הייתה ריקה. הודעתי למשטרה. התחלתי לחפש באמצעות תוכנה איפה הטלפון שלה נמצא, וגיליתי שהוא נמצא במשטרת סלמה. במשטרה אמרו שפתחו את התיק שלה, ומצאו בו את הטלפון. התחלתי לבכות. בשלוש בלילה שכנים הקפיצו אותי לתחנת המשטרה. קצין משטרה בכיר, שלקח ממני פרטים, אמר לי: 'תיכף ניסע לאבו כביר'. וזהו, הכול נגמר".
את יודעת מה בדיוק קרה בתחנת הרכבת הקלה?
"התיק שלה נשאר ברכבת. כנראה שהיא ניסתה לברוח, ואז הרוצח הזה, שאני אפילו יכולה לקרוא לו חיה, פגע בה בגב והרג אותה. כשראיתי במכון באבו כביר את הפנים שלה, לא היה בהן שום סבל, שום פחד, כלום. לפחות היא לא סבלה".
מאות אנשים, בהם חבריה לקהילת הקומיקס שמכירים אותה בכינוי "נייבי בירד", ראש עיריית בת ים צביקה ברוט, שכנים וגם אנשים שלא הכירו אותה, ליוו את רויטל למנוחות בחלקת "חרבות ברזל" בבית העלמין חולון-בת ים. אביה אלכס, שאיתו לא הייתה בקשר, אמר קדיש. "כשילדתי אותה היא הייתה קרן של שמש, הייתי מאושרת 24 שנים", נפרדה ממנה אמה, כשהיא אוחזת בידה את אחת מחוברות הקומיקס של בתה.
הכול מוטל עכשיו על כתפיה של ליאורה. זמן קצר לפני שנפגשנו בחרה מצבה לבתה, בצבע קוניאק, שאפיין כמה מאיורים שלה. "אתה שואל מאיפה יש לי כוח להמשיך?", היא אומרת. "כשאתה מגדל ילדה לבד במשך 24 שנים, בלי עזרה, אתה איכשהו מחזיק מעמד. עכשיו אני צריכה לדאוג לה למצבה. מה יהיה אחרי זה, באמת שכבר לא אכפת לי. הסיבה היחידה שלי לחיות כבר איננה".
מאז אותו יום ליאורה מתקשה לישון. "כשאני נרדמת, אני לוקחת את האייפד שלה, את מכשיר הטלפון ואת הפורטרט שלה שפיסלה, שמה אותם על המיטה שלי, מחבקת אותם, מדברת איתה, בוכה ונרדמת לשעתיים. כשאני מתעוררת, אני רואה קצת טלוויזיה וישנה עוד שעה-שעתיים. בלי חלומות בכלל. אין לי זמן לחלום".
הערב (א'), החל מ-18:00, יקדישו לזכרה של רויטל פאנל בפסטיבל אייקון לחובבי המדע הבדיוני והפנטזיה, שמתקיים בסינימטק תל אביב, בתיכון עירוני א' ובאשכול פיס. הפאנל שבו הייתה אמורה להשתתף. האם ליאורה תישא דברים, והקהל יוכל להתבונן בתערוכה שהוקמה לזכרה, בה יוצג מבחר מהקוספליי (תחפושות האנימציה – י"ב) שעיצבה, חוברות הקומיקס שיצרה וציורים מקוריים שלה. לאורך שלושת ימי הפסטיבל תעמוד פינת זיכרון ובה מבחר מיצירותיה.
האם והבת היו ישות בלתי נפרדת. ליאורה ברונשטיין (65), שעלתה בגיל 27 מאוקראינה, ועבדה עד שיצאה לפנסיה בחברת צ'ק פוינט, גידלה את בתה לבד מאז מלאו לה שלושה חודשים. "לא התחתנתי עם אבא של רויטל. גרנו כמו זוג", היא מספרת. "נפרדנו כשהיא הייתה בת שלושה חודשים. אמא שלי טיפלה בה במשך שבע שנים עד שהיא נפטרה".
רויטל החלה לצייר כשמלאו לה 11. "בהתחלה ישבנו יחד וציירנו בצבעי מים", מספרת ליאורה. "אחר כך היא המשיכה לצייר בעצמה בטכניקות שונות. בגיל 15 קניתי לה אייפד כדי שיהיה לה יותר נוח לצייר. מאז היא לא עזבה את האייפד וציירה הרבה קומיקס. כשהיא נרדמה איתו, הייתי לוקחת לה אותו ומניחה אותו בצד. היא עבדה כמו דבורה, יום ולילה. היא שמעה את הקומיקסאי והסופר הבריטי ניל גיימן אומר שכל יום צריך לכתוב פרק, זה נכנס לה לראש וככה היא עשתה. היא למדה באוניברסיטת בר אילן לתואר שני במחשבים ועבדה שם בספריה, ובכל רגע פנוי, היה לה רק קומיקס בראש".
איזו ילדה היא הייתה?
"ילדה ביישנית. היא לא סיפרה לי על דברים אישיים. כשהיא הייתה עצובה, היא אמרה, 'לא חשוב, זה יעבור', ומספרת לי בקטנה. אני מאוד פתוחה, והיא הייתה מאוד מופנמת. היינו חברות, בן אדם אחד. היא הייתה מקשיבה לכל הבקשות שלי, וכל ערב באה לשאול איך אני מרגישה. אי אפשר לתאר כמה היא הייתה טובה אליי. כשרציתי לקנות לה נעליים, בגד חדש, היא אמרה, 'לא צריך, יש לי מספיק. לא צריך לבזבז כסף'.
"תיכון היא למדה במקווה ישראל. המורים אמרו לי שהם לא זוכרים תלמידה כמו הבת שלי. היא הייתה לא רק טובה בלימודים, אלא חלקה את הידע שלה עם כל מי שדרש את העזרה שלה. 'בכולנו יש חלק של רויטל. היא עזרה לכולם', הם אמרו".
שאלת אותה מה תעשה כשתסיים ללמוד?
"שכנעתי אותה ללכת ללמוד מחשבים. אמרתי לה שזה מקצוע שיאפשר לה להיות חופשייה, שיעזור לה להסתדר, ויכול להיות שטעיתי, שהיא הייתה צריכה ללמוד בשנקר או ללמוד אמנות. הסברתי לה שזה עניין מעשי. זה רק שתינו פה בארץ, אני לא צעירה, והיא צריכה רווחה בחיים. לא היה אכפת לי שברגע שתצליח בעולם, עם הקומיקס, תעזוב את המקצוע.
"היא אמרה לי שהיא לא רוצה ללכת לחברות הייטק, שהיא רוצה להישאר באוניברסיטה, להיות פרופסורית. היא אמרה שמה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בחיים זה להרצות. היא עשתה כמה פעמים הרצאות, בהצלחה גדולה. שם כל הביישנות שלה נעלמה".
התחברת לעולם הקומיקס?
"היא כל הזמן רצתה שאני אהיה בעולם שלה. הייתי חייבת להסתכל בסרטים שהיא אהבה, לקרוא את הספרים שהיא אהבה וכתבה. כל העולם כותב לי עליה. כולם אמרו שהיא הייתה רק שנתיים בקבוצה של הקומיקס, אבל נראה שהיא הייתה שם לפחות חמש או עשר שנים. החלום שלה היה להיות מפורסמת בכל העולם, כמו ג'יי.קיי רולינג, רק בתחום שלה, בקומיקס".
אור בנדל, יוצר וחוקר קומיקס, ומי שהקים את קי"ק, קבוצה של יוצרי קומיקס שברונשטיין הייתה חברה בה, מלא הערכה לכישרונה. "ביום שבו היא נרצחה, שלחתי את הקומיקס שלה להוצאה לאור. היו לה פרסומים באסופות שונות, בפרויקטים משותפים שלנו, ובזמן האחרון היא עבדה על ספר חדש. היא השתתפה גם באסופות של קבוצת הקומיקס הלונדונית COMICS WIP. נשארו המון סקיצות וחומרים כמעט גמורים, שעכשיו אנחנו נדאג להוציא אותם".
עד כמה היא הייתה פעילה בקבוצה?
"אנחנו נפגשים כל שבוע. במפגשים האלה היא הייתה מראה דברים. היא הייתה כל כך פרודוקטיבית, רצתה להפיץ את העבודות שלה לכל מקום שאפשר. היא הייתה עובדת על פרויקט אחד וכבר היו לה סקיצות לפרויקט שני. אבל זו לא רק תנופה של עשייה אישית. היה לה ידע עצום שאותו היא רצתה לחלוק עם כולם. היא הכינה לנו, המדריכים, רשימות של ספרים בתחום שהיא אוהבת, וכתבה סקירות על נושאים שונים".
מה מייחד את היצירות שלה?
"רואים שהיא קראה הרבה, ראתה הרבה ושמעה הרבה, ושהיה לה דימיון מפותח. בכל עבודה שלה הייתה הרבה מחשבה. כשביקרנו אצלה בבית אחרי שנרצחה ראינו כמה מחברות יש לה עם רישומים ורשימות, ופתקים עליהם כתובים דברים שרצתה ותכננה לעשות. היא אהבה לעזור לכולם. כשהיינו מעבירים ביקורות על העבודות שלה היא הייתה מקשיבה בפתיחות, לוקחת את הביקורת ומיישמת אותה.
"בקריאת הקומיקסים שיצרה, משתקפת ההיכרות הרחבה של נייבי עם המגוון הגדול של עולמות הספרות, המיתולוגיות, כמובן גם מדע בדיוני ופנטזיה, ומנעד רחב של השפעות קומיקס, מקלאסי ועד אינדי. לפעמים הייתה מבססת את היצירה שלה על סיפורים מוכרים. הקומיקס שלה 'ארלקינו ופיירו' מבוסס על הליצן השמח והליצן העצוב, ועוסק במערכת יחסים רעילה. לפעמים הקומיקס שלה היה תגובה למשהו, כמו סדרת קומיקס קצרה שיצרנו על המצב השנה, שבה כתבה על מישהי שטובעת ולא מאמינים לה. למה דווקא על מישהי שטובעת? כדי להמחיש את חוסר האמון שחווינו בתגובות מחו"ל על הטבח הנורא שקרה בעוטף עזה. עזרתי לה למצוא מישהו שיעזור לה להוציא אותו לאור, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב".
איך גיליתם על מה שקרה לה?
"באותו בוקר עדיין שלחתי את ספר הקומיקס שלה להוצאות לאור. הייתי באמצע הכנת ברכה משותפת שאנחנו עושים כל שנה, ומאחר והייתי עסוק לא הסתכלתי בחדשות. פתאום מישהו שלח לי מייל: 'שמעתי על רויטל', וישר הלב שלי קפץ. מיד בדקתי באתרי החדשות וראיתי שזה נכון, ומיד כתבתי המום לכל החברים בקבוצה. זה נורא עצוב. פשוט סיוט. היא הייתה יוצרת מלאת כישרון ויזמות. מישהי שבכל קו, צורה וצבע מראה אהבה לדמיון ולאפשרויות הבלתי נגמרות של העולם. זה כמובן לא הסוף. לנייבי היו תוכניות, ואנחנו נדאג שהעולם יכיר את האומנות שלה ושהסיפורים שלה יגיעו הכי רחוק שאפשר. הכינוי שלה היה 'נייבי בירד', והיא באמת הייתה ציפור נהדרת, שנמצאת רגע לפני שהיא עפה הכי גבוה שאפשר".
ליאורה ברונשטיין, שנשארה לבד, בלי משפחה, מקווה שתאסוף כוחות להמשיך הלאה ולהנציח את בתה. "בינתיים זה נראה כמעט בלתי אפשרי לאסוף כוח", היא אומרת. "נראה לי שהחיים נגמרו לי. העצבים שלי מתוחים כמו מיתרים של גיטרה. לא נכנס לי עכשיו לראש מה לעשות. הלוואי והייתי יכולה לאמץ ילד. חוץ מזה, בהייטק לא יעסיקו אנשים בגיל שלי. בינתיים החברים שלה ואני רוצים להקים קרן על שמה ולחלק מלגות לקומיקסאים צעירים ומוכשרים".