צליל הפריטה על מיתרי הגיטרה החשמלית בוקעים מהרמקולים באולפן ההקלטות, וכמעט אפשר להתבלבל ולחשוב שזו הופעה חיה. מירב, אימו של עוז דניאל ז״ל, מוחה דמעה. אמיר, אביו, נושם נשימה עמוקה. החברים שמקיפים אותם, מביטים אליהם בעיניים נוצצות, מקווים שהצליחו להנכיח את עוז עבורם, בדרך שהכי אפיינה אותו בחייו – המוזיקה. לצפייה בכתבה:
הוריו של עוז דניאל מאזינים לשיר לזכרו
(צילום: עידו ארז)
כבר בגיל תשע התחיל סיפור האהבה בין עוז לגיטרה. ההורים רשמו אותו ואת הדר, אחותו התאומה, ללימוד נגינה על גיטרה קלאסית. תחילה, ההורים משתפים בכנות, בנם לא הצטיין בשיעורים. אבל בכיתה ו׳ הוא הגיע לחנות כלי נגינה עם אביו, ולקח לידיו את הגיטרה החשמלית.
״העיניים שלו בהקו״, נזכר אביו. ״הוא לקח אליו את דגם פנדר והתחיל לפרוט. אנשים מסביב התקשו להאמין שזה ביצוע של ילד בגיל בי״ס יסודי״. מאותו יום, עוז והגיטרה היו בלתי ניתנים להפרדה. ״זה היה כל עולמו. הוא היה נגן טוטאלי, חזר על אותו המקטע במשך שעות – עד שיצא מושלם. גם אם אצבעותיו כבר דיממו״, מספרת אימו. בכיתה י׳ הוא נרשם למגמת מוזיקה בתיכון גלילי בכפר סבא והשלים בהצטיינות 10 יחידות בגרות במוזיקה ורסיטל. ״בכל דרך שהלך היה חדור מטרה לעשות את הטוב ביותר, טוטאלי והישגי. לצד הפן הרציני, תמיד הייתה בו רוח שטות, שמחת חיים והוקרת הטוב״, משתפים ההורים.
לקראת המיונים לשירות הצבאי, עוז התלבט לגבי מסלול מוזיקאי מצטיין. אימו זוכרת היטב את הרגע בו התקבעה החלטתו: ״הוא חזר מטקס יום הזיכרון בכיתה י״א ואמר לי במילים האלו בדיוק - ׳אמא, החלטתי. אני רוצה לעשות שירות משמעותי. המוזיקה תחכה לי׳. זו הייתה הצהרה חד משמעית, שלא משתמעת לשתי פנים. הוא בחר בשירות קרבי״. עוז התגייס לגדוד 77 בחטיבה 7, לתפקידו כטען-קשר. הוא כבר הציב לעצמו למטרה להגיע לבה״ד 1, אחרי שיסיים את קורס מפקדי הטנקים שאמור היה להתחיל ארבעה ימים בלבד אחרי השבת השחורה.
בבוקר 7 באוקטובר הוא היה במוצב ״הבית הלבן״, בטנק יחד עם הצוות שלו – עומר נאוטרה, מפקד הטנק; נמרוד כהן, התותחן; שקד דהן ז״ל, נהג הטנק. בני המשפחה התעוררו עם הישמע האזעקות במרכז הארץ. ״שמור על קור רוח, אוהבת אותך״, כתבה אימו בהודעה האחרונה שלה אליו, אבל כבר לא התקבלה תגובה. מאוחר יותר, המשפחה נחשפה לסרטון המטלטל שתיעד את רגע חטיפתו של בנם. ״הטנק עלה באש, הם היו חייבים לנטוש אותו. ראינו את עוז יוצא בחיים, זיהינו אותו מיד״, משתפים ההורים. 10 ימים לאחר מכן הם קיבלו את ההודעה הרשמית על חטיפתו לרצועת עזה. איתו נחטפו גם שלושת חבריו לטנק. ״רווח לנו. הבנו שלפחות הוא בחיים. היינו מלאים באמונה ותקווה שהוא חוזר הביתה. ביקשנו מכל הסובבים לשלוח לו כוחות לשרוד את השבי. דמיינו אותו יושב במנהרות ומפנטז שפורט על הגיטרה שלו. לא העלינו על דעתנו שיהיה סוף אחר״, מספרת האם.
אחרי 141 ימים של מאבק לשובו של עוז הביתה, הרב הצבאי הראשי קבע את מותו על בסיס ממצאים מודיעיניים ותיעודיים שנאספו. ״בדיעבד אנחנו יודעים שלסרטון אליו נחשפנו יש המשך, שבו עוז נאבק במחבלים והם יורים בו למוות״, שיתפו השניים בכאב. ״קיבלנו את הבשורה הקשה מכל. אני מוכן להתחלף עם כל אחד שיש לו עוד תקווה לקבל את היקר שלו בחזרה. לפחות אנחנו יודעים שלא סבל, הוא נהרג כגיבור ישראל. מבחינתנו המערכה נמשכת, אנחנו עדיין חלק ממשפחות החטופים. נאבקים לקבורה ראויה עבור עוז ולשובם של כולם הביתה עכשיו. אין להם זמן״, שיתף האב. ״אנחנו עדיין לא מעכלים את זה שהוא לא יחזור אלינו, לא חושבת שאי פעם נכיל את העובדה הזו. אבל מחזיקה אותי הציפייה שלו מאיתנו, הוא היה רוצה שנמשיך לחיות״, הוסיפה האם.
ובחייהם, זוג ההורים מבקשים להצליח להגשים את חלומו של בנם – לנגן על במות. ״בכיתה י״ב המורה חילק להם פתק עליו כתב כל תלמיד תשובה לשאלה – איפה תהיה עוד 5 שנים? עוז כתב – ׳מפוצץ במות בארץ ובחו״ל׳. את הפתק הביא לנו המורה כשהגיע לבקר בשבעה, ועכשיו זו המטרה שלנו - להגשים לו את החלום״, סיפרו ההורים בהתרגשות.
במסגרת מיזם של מחלקת הדיגיטל בגל״צ, בהובלתה של רומי מורסיאנו שלמדה במגמת המוזיקה עם עוז, נולד החידוש לשיר האהוב עליו - Don't Cry של להקת גאנז אנד רוזס. ליצירה נרתמו שלומי ברכה, גיטריסט להקת משינה וחבריו המוזיקאים של עוז - שלי רבני, רועי אררייך, ארז קנר, בעז לבנון, טל חזן, רוני זיו, אלה שי, שחר מילוא ואוראל קסטנברג. בחמישי האחרון הוזמנו הוריו לאולפן ההקלטות, להשמעה ראשונה של השיר וצפייה בקליפ.
״עם עוז הפלייליסט תמיד היה משתנה למוזיקת רוק. הוא חי את להקת גנז אנד רוזס, הולך עם החולצות שלהם ושרשרת מפרט גיטרה״, מספר ארז, נגן הסקסופון ולוחם תותחנים לשעבר. עוז והוא היו מנגנים יחד והפכו חברים הכי טובים. הוא הספיק להקליט את החלק שלו בקליפ רגע לפני שהפציעה שלו טרום המלחמה החמירה ונאלץ לעבור ניתוח. ארז גם הספיק לנגן יחד עם רועי בלוויה של עוז, שיר של הלהקה האובה.
״בלוויה ובשבעה המקום של המוזיקה בחייו של עוז הורגשה מאוד״, מספרת רומי. היא משתפת שהרעיון ליצירה נולד מתוך הרצון להמיר את הכאב שבאובדן לעשייה. ״גיבשתי את הרעיון עם החברים מהמגמה ופניתי להורים ברגישות. אולפן ההקלטות Phantom Studio אירח אותנו ושלומי ברכה ליווה את התהליך. נוצר בין כולנו חיבור מדהים״, הוסיפה. ״בזכות המיזם יצרנו מרחב בין אנשים שמתמודדים עם הצער שבאובדן של עוז. אנחנו עוזרים אחד לשני להקל על התחושות שנהיות קשה מיום ליום״, מספר ארז. ״עוז היה מושלם, לא היו חברים כמוהו. טוב לב ומלא ברגישות״, מספרת אלה, הזמרת בביצוע. ״הראשון שהתנדב להופיע בכל הזדמנות, לקחת חלק בכל פרויקט. פרפקציוניסט ששם לב לכל פרט, סחף אחריו את כל המוזיקאים״, מוסיפה רומי.
בסיום הצפייה הקליפ, שמשלב קטע נגינה של עוז עצמו שהושתל בצורה מושלמת – הוריו מתקשים להצליח לדבר. ״עם הקושי שלנו ושלכם – היוזמה מרגשת אותנו ומשמעותית עבורנו. אנחנו רואים בכם את עוז, כמי שליוו אותו בדרכו. עוז נמצא איתנו ברגעים האלו, בוחר להיות פה. אוהבים אתכם״, אמר אמיר. ״הפרויקט המדהים והמושקע הזה מחמם את הלב. נמשיך להנכיח את עוז, בעיקר על במות. נגשים לו את החלום״, סיכמה אימו.
