פסטיבל דוקאביב 2024 יתפרש על פני עשרה ימים – מה-23 במאי עד 1 ביוני - וכרגיל, הוא מציע מבחר מלהיב של סרטים. קצרים וארוכים, סרטי סטודנטים וסרטים של במאים עטורי-פרסים. בעודנו חיים את המציאות הלא-פשוטה של ישראל, הפסטיבל מציע אפשרויות רבות לקהל בעל צרכים ותחומי עניין שונים: מסרטים אופטימיים ומנחמים (למשל, הסרט המקסים "בילי ומולי: סיפור אהבה אחר", על קשר בין גבר שחי בכפר סקוטי נידח ולוטרה ידידותית להפליא), בחינה מורכבת של מציאויות אחרות במקומות אחרים ("שלג שחור", המותחן האקולוגי המתרחש בעיירה בסיביר), או סרטים שנעשו כאן ומחייבים את הצופים להישיר מבט למציאות הישראלית (כמו "דגל שחור" של אילת הלר שעוסק בטבח כפר קאסם). להלן כמה המלצות על סרטים שנצפו מתוך סרטי הפסטיבל:
דוקאביב 2024 – טריילר
(קרדיט: באדיבות פסטיבל דוקאביב)
KIX
היכולת של הקולנוע התיעודי ללכוד חיים, בעיקר בתקופה הקריטית שבין ילדות לבגרות, נושאת אפקט מטלטל בסרטם של שני הבמאים ההונגרים בלינט ריוויס ודייויד מיקולן. גיבור הסרט הוא סאני, ילד בן שמונה מבודפשט, שהסרט עוקב אחריו במשך 12 שנים: מהרגע שבו הבמאי מיקולן, אז רק בן 21, יוצר קשר עם סאני ואחיו הגדול ויקטור ברחוב (הבסיס לתקשורת הוא שכולם סקייטרים), ועד המקום שאליו מגיעים חייו של הגבר הצעיר בגמר צילומי הסרט; משעשועי ילדות של חיים פרועים שחלק גדול מהם מתרחש ברחוב, עם שני ילדים שיש להם פה מלוכלך ופוזה של פושעים קטנים, אל המציאות של חייהם ומשפחתם החיה בדירה קטנטנה ובעוני שממנו קשה להיחלץ; בקפיצה לגיל 15, ולחיים שאליהם מתווספת בדיקת הגבולות של גיל ההתבגרות, והרגע שבו גבולות נחצים בדרך שמשנה את החיים, ואז משם לגיל 20.
המפגש הראשון עם סאני מתרחש בשנה הראשונה לכהונתו של הדיקטטור ויקטור אורבן, ונדמה כי בלתי נמנע לחשוב גם על הקשר בין חיים קטנים אלו והאופן שבו הונגריה עוצבה מחדש בתקופת שלטון זו.
מהמראה האחורית
סרטו של הבמאי הפולני מאצ'ק המלה צולם במשך כמה חודשים החל מפברואר 2022, בתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה. האמלה נוהג בוואן שכור (עם ארבעה צלמים מתחלפים) ובו הוא מסיע אזרחים אוקראינים מתחלפים (רובם נשים וילדים) שנמלטים מהאזורים שהרוסים מפציצים, לעבר מערב אוקראינה והגבול עם פולין. הכול נעשה בסרט בפשטות מוחלטת: אופן הצילום, גישת "הזבוב על הקיר", המגבלה הבסיסית על האופן שבו מוצגת המלחמה מבעד לחלונות הוואן.
ההחלטה של מסגרת התיעוד פשוטה, אך היא חושפת באופן אפקטיבי את האימפקט של המלחמה על האנשים שחייהם טולטלו. הסיטואציה של נסיעה שקודמת לה הפרדה בין בני משפחה שאין להם מקום על הרכב, או נסיעה בחברת אנשים שמנסים לשמור על אופטימיות נוכח עתיד לא ידוע. זהו קולנוע תיעודי שנעשה תוך סיכון עצמי של הבמאי והצלמים, שעושים את זה כדי לשמר את נקודת המבט (והפעולה) ההומניסטית בזמן מלחמה.
פרידה
סרטה של קרלה גוטיירז מציג את סיפור חייה של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו, באמצעות שימוש במילותיה שלה כפי שהם נכתבו ביומניה ובמכתביה. סקירת חיי קאלו, שמזוהה עם אוטו-פורטרטים רוויי סמליות, מאפשרת לנוע באופן חופשי בין המילים ובין הדימויים בציורים עצמם. אלו זוכים להנכחה דינמית באמצעות אנימציה המדגישה את הקשר בין החיים והאומנות (דבר שעשוי לא למצוא חן בעיני הצופים שיעדיפו שהציורים יוצגו תוך התערבות מינימלית).
במילותיה של קאלו (ובקולה של פרננדה אצ'ווירייה דל ריוורו) הסרט עובר על ילדותה, תאונת החשמלית שהותירה חותם בלתי נמחה על גופה ועל האמנות העתידית שלה, ויחסיה המורכבים עם הצייר דייגו ריברה. בתוך זאת נכללים גם האלמנטים של תשוקה ומיניות ויחסיה של קאלו עם שני המינים. הסרט לא יחדש יותר מדי למעריציה ומעריצותיה המושבעים של הציירת, אבל הוא בהחלט יספק שוחרי אמנות שרוצים להכיר טוב יותר את הקשר בין החיים והיצירה של קאלו.
בוץ
הסרט הקצר (50 דק') של הבמאי הרוסי איליה פובולוצקי מוקרן במסגרת תחרות "עומק שדה", המוקדשת לסרטים שמאתגרים את ההגדרות המקובלות של קולנוע תיעודי. הכללתו של הסרט בפסטיבל הקולנוע התיעודי החשוב IDFA עוררה דיון: האם ייתכן היום סרט תיעודי רוסי "עצמאי" (כפי ש"בוץ" מציג עצמו), או שכל סרט תיעודי רוסי כפוף בהכרח לדיקטטורה הפוטיניסטית ולכן פסול בהכרח להקרנה? קשה ומסוכן לעשות קולנוע תיעודי-ביקורתי ברוסיה של ההווה, ויש להעריך את "בוץ" על האופן שבו הוא מצליח לעשות זאת.
הסרט, שצולם באוקטובר 2022, שבעה חודשים לאחר תחילת הפלישה הרוסית, מתבונן באתר מרחצאות מרפא בהרי הקווקז - מקום שנראה כבועה של עולם אחר וזמן אחר (ומצולם, כראוי, בשחור-לבן). מגיעים אליו חולים ופגועי-גוף (בהם גם חיילים של המלחמה הנוכחית) כדי שהבוץ השחור והסמיך שיימרח עליהם יחטא וירפא את גופם. הבוץ מתפקד כענבר שלוכד בתוכו בועה של רוסיה הסובייטית שבה הטכנולוגיה המודרנית - והרפואה המודרנית - לא נודעו. קולות עמומים של המלחמה חודרים פנימה, בדברי התלהמות לאומנית בערוצים הרוסיים. בהתבוננות נטולת דיבור למצלמה, או קול של מתעד, נוצר כאן דימוי ביקורתי של רוסיה העכשווית כעולם סגור שקפא על שמריו.
טרואגרו - הנאות קטנות
בכל רשימה מצומצמת של גדולי הדוקומנטריסטים לא ייפקד מקומו של פרדריק וייזמן. מזה 57 שנים, ובקצב של כסרט בשנה, הוא בוחן בהקפדה וסבלנות עילאיים מוסדות חברתיים שונים. באורך ממוצע של כ-3.5 שעות לסרט, הוא מציע כניסה לתוך המערכות של המוסד שבו הוא בוחר להתמקד, בחינה של נהלי העבודה והפעולה של האנשים הנמצאים בו, וחשיפה של עולם ערכים המגולם בהם. כמה מהפרויקטים שלו הכניסו אותנו לנבכי מוסדות שקשה לשאת את ההתבוננות בהם (הידוע שבהם הוא "טיטיקט פוליז" מ-1967, על כלא לאסירים לוקים בנפשם), אבל בשנים האחרונות היו לו גם פרויקטים על מוסדות תרבות ובידור (מועדון "הקרייזי הורס") או מוסדות מרוממי-נפש (הספרייה העירונית בניו יורק).
לפרויקט הנוכחי וייזמן בן ה-94 בחר את La Colline du Colombier, מסעדת מישלן ששוכנת בחיק הכפר הפסטורלי של צרפת, ושנוסדה בשנה שבה הוא נולד. וייזמן מציג בחינה באורך של ארבע שעות של כל היבטי הרכש והליקוט, הארגון והתדרוך, הבישול וההגשה. בלי דרמות היסטריות של לחץ במטבח (נוסח "הדוב"), בלי תחרויות ריאליטי עם שף עצבני, ואפילו בלי התרפקות אסתטית מהממת-חושים על האוכל וכוריאוגרפיית ההכנה שלו (בנוסח הסרט "הקדירה"). לפודיז ולאנשי עולם המסעדנות זו בגדר צפיית חובה. רק תעשו לעצמכם טובה ותזמינו מראש מקום במסעדה באמת מוצלחת.
