הנושאים שבהם עוסקים סרטי פסטיבל סולידריות, שהמהדורה ה-12 שלו תיפתח מחר (שלישי) בסינמטק תל אביב, נראים רלוונטיים מתמיד בישראל של 2024: דמוקרטיה, גזענות, חופש הביטוי והעיתונות, זכויות נשים והקהילה הלהטב"קית, כיבוש וחוק הלאום. אבל מעבר להיותו אירוע תרבותי שמנכיח את הסוגיות האלה מעצם הגדרתו, הפסטיבל בניהולם של דני וילנסקי וגידי אביבי, מציע גם סרטים מצוינים שמשלבים מחויבות חברתית ופוליטית עם מעשה אמנותי לעיתים יוצא דופן ומאתגר. יותר מכל פסטיבל אחר, סולידריות מכריח את הצופה להישיר מבט אל המציאות, להבין שאמנות היא לא רק תכלית אלא גם ביטוי למוסר ואחריות, ואולי במקרים נדירים אופציה לשינוי. המסגרות השונות בפסטיבל כוללות סרטים ישראליים ובינלאומיים שהמשותף להם הם הנושאים שהוצגו לעיל. הנה כמה סרטים מומלצים מהשפע שמציע הפסטיבל:
"מרפק"
סרט הפתיחה של הפסטיבל, הוא "מרפק" (Ellbogen), שהוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל ברלין. זהו עיבוד לספר מאת פאטמה אידמיר, והגיבורה שלו היא חזאל בת ה-18 (מליה קארה), בת למשפחת מהגרים טורקית המתגוררים בגרמניה. בערב יום הולדתה היא יוצאת עם חברותיה למועדון, אך הסלקטור הגזען מסרב לתת להן להיכנס ("ערב לקבועים" הוא התירוץ). כאשר הן יורדות לרכבת התחתית, הן מותקפות על ידי צעיר גרמני - ותוצאותיה הטרגיות של התקרית מאלצות את חזאל לברוח לאיסטנבול ולמצוא מקלט בדירתו של חבר מקומי.
סרטה של אסלי אוזרסלן, במאית ממוצא תורכי המתגוררת בברלין, עוסק בזרות שחווה הגיבורה שלו, הן כבת למשפחת מהגרים בגרמניה והן באיסטנבול. מין דמות הממוקמת לא פה ולא שם. היא וחברותיה מייצגות דור המנסה להתערות, גם במחיר התנגשות עם הערכים המשפחתיים המסורתיים, ובד בבד נתקלות בגילויי גזענות. דמותה של חזאל מסרבת להיות קורבן - של משפחתה, של התוקף ברכבת, של הרשויות בגרמניה ובתורכיה - וגם אם הסרט מציב סימן שאלה באשר לגורלה, ברור לנו שהיא תנסה לקחת שליטה על חייה. תמונת הסיום שלו היא מחווה יפה לסרטו של פרנסואה טריפו, "400 המלקות", כאשר המבט המפורסם המופנה אל המצלמה כמו תובע מאיתנו להבין שאנחנו לא רק צופים בסיפור אלא גם חלק ממנו.
"רק ניצחון אחד"
במסגרת הסרטים הישראליים בפסטיבל צפיתי ב"רק ניצחון אחד", סרטו של רועי אלון שנעשה בשיתוף ערוץ הספורט ויוקרן כאן בבכורה. ספק כמה יודעים על קיומו של מונדיאל ההומלסים, אבל יש דבר כזה. הראשון נערך באוסטריה בשנת 2003 (והסתיים בניצחונה של נבחרת חסרי הבית המקומית), וסרטו של אלון עוקב אחר הכנותיה של הנבחרת הישראלית, "אריות ירושלים" שמה, שיוצאת למסע של חייה במונדיאל המתקיים הפעם בוויילס. בין חברי הנבחרת אפשר למצוא את המאמן אסף שבנוסף לתפקידו צריך לדאוג גם לביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ ברגע מורט עצבים המתרחש בנמל התעופה בן גוריון; את דיאנה שהייתה מכורה לסמים וילדיה מתכחשים לה; אדם, שנכנס ויוצא מבתי סוהר; ומייק, אלכוהוליסט לשעבר שהגיע מארצות הברית, מתגורר בהוסטל ומשמש כשוער הנבחרת. עבור כולם זהו המונדיאל הראשון בהיסטוריה. גם אם הביצועים על המגרש רחוקים מלהרשים (נבחרתנו סופגת תבוסה מול נבחרת דרי הרחוב של פקיסטן), זהו עדיין המונדיאל הראשון מאז 1970 שישראל משתתפת בו – וסרטו של אלון, אף שאינו יותר מכתבה מגזינית נרחבת, מתבונן בכדורגלנים ובאירוע כולו במבט כן וישיר.
"לוד"
בין הסרטים הנוספים שיוקרנו בפסטיבל ראוי לציין את "לוד" שמביא את סיפורה של העיר לוד וכיבושה בשנת 1948 מפרספקטיבה פלסטינית. הקרנת סרטם התיעודי של רמי יונס ושרה אמה פרידלנד בתיאטרון אלסראיא ביפו נאסרה לפני כחודשיים בהתערבות שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, לכאורה משום שלא קיבל את אישור המועצה לביקורת סרטים ומחזות, להלן הצנזורה (בפועל, סרטים המוקרנים בסינמטקים ולא באופן מסחרי אינם צריכים אישור מעין זה).
"כאן תפוזינה"
"כאן תפוזינה" של דניאל חננאל חורש שצולם בקיץ 2023 ועוקב אחר שש תצפיתניות בגבול רצועת עזה, אחת מהן היא הבמאית עצמה, ששבה אל חוויית השירות שלה בעקבות אירועי 7 באוקטובר.
"מדיחה"
מבין הסרטים הבינלאומיים מומלץ לצפות גם ב"מדיחה" (Mediha), סרטו התיעודי של חסן אוסוולד שמבוסס על יומן מצולם של נערה יזידית שנחטפה בידי דאעש יחד עם אחיה הצעירים והוריה. מדיחה ומשפחתה התגוררו בכפר בצפון עיראק שנכבש על ידי ארגון המדינה האסלאמית, וכמי שנחשבים לכופרים – תושביו נרצחו, נחטפו ונמכרו לצרכי עבדות מין. מדיחה בת ה-15 ושניים מאחיה שוחררו אחרי שלוש שנים בשבי דאעש שבמהלכם היא נמכרה לעבדות, אך אמה ואח נוסף נותרו מאחור. הבמאי נחשף לסיפורה של מדיחה כאשר שהה באיזור לצילומי סרט אחר, והתוודע באמצעות המתורגמנית שלו אל בני הדת היזידית ואל סיפור הטבח שערך בהם דאעש באוגוסט 2014, שבמהלכו נרצחו כ-5000 מהם ובין 7000-5000 נחטפו. במקביל, הסרט עוקב אחר פעולותיו של "משחרר" המנסה לעלות על עקבותיה של האם שנעלמו במחנה דאעש בסוריה אליו נחטפו היזידים. מדיחה, מצדה, מתחילה לטפל בטראומה שלה, לומדת בהדרגה לספר את סיפורה, ואף מסייעת לאתר את אחד משוביה ולהגיש נגדו תביעה.
הנה עוד סיפור קורע לב ומסופר בצורה מרתקת שבזכות פסטיבל סולידריות אנו נחשפים לפניו ולפרטיו, ושבימים אלה מקבל רלוונטיות מצמררת.
