פסטיבל קאן ה-74 נפתח לפני שבועיים עם רשימה נוצצת של במאים מהוללים ומוערכים ששמותיהם ידועים בפי כל - פרנסואה אוזון, נני מורטי, ווס אנדרסון, שון פן, פול ורהובן, ז'אק אודיאר, ברונו דומון, לאו קראקס ונביל איוש - וכן יוצרים נודעים ששמותיהם בינתיים קצת פחות נוחים ללשון - אפיצ'טפונג ויראסתאקון, אסגאר פרהודי, קיריל סרברנניקוב, ומחמט סלאח-הארון. אבל מי שציפה לקרב ענקים בין האוטרים הוותיקים בטקס הנעילה התבדה, ורק שלושה מהם יצאו מהאירוע עם פרסים, כששניים מהם (ויראסת'אקון ופרהודי) נאלצו לחלוק אותם עם אחרים.
על פניו, פסטיבל קאן השנה מהווה נקודת תפנית בין-דורית כשבמאים צעירים כמו ז'וליה דוקורנו הצרפתייה, יוהו קוסמאנן הפיני, נדב לפיד הישראלי ויואכים טרייר הנורבגי מצטרפים למועדון היוקרתי של הקולנוע הבינלאומי. האם זה מעיד על תהליך אבולוציוני טבעי של התחדשות? זוהי דרך חיובית להתבונן על המצב. הדרך השלילית היא העלאת האפשרות שהתוכנית הרשמית מעוצבת על פי איכות שמותיהם של במאי הסרטים ולא על איכות הסרטים שיצרו. השנה, אולי יותר מתמיד, נחשף הפער בין אלה לאלה.
הריביירה הצרפתית אירחה הקיץ את גדולי המאסטרים, אבל התחרות הרשמית עצמה הייתה דלה ומאכזבת. נדמה שרבים מן הסרטים שהוקרנו כמועמדים לפרס דקל הזהב הסתיימו למעשה מיד אחרי הופעת קרדיט הבמאי בתחילתם. כך במקרה של "בנדטה" השערורייתי-לשם-השערורייה של ורהובן, הסאטירה המבולגנת "צרפת" של דומון, הנפיחה הקולנית "אנט" של קראקס שפתחה את הפסטיבל, וזו הוויזואלית ונטולת הנשמה של אנדרסון ("הכרוניקה הצרפתית") שהייתה אמורה להיות הלהיט ההוליוודי העדכני שיוצא מקאן.
איך אפשר להסביר את התוכנייה המאכזבת שגיבשו המארגנים? הקורונה עדיין פה כדי לשמש כתירוץ. לכל דבר. אבל ככל הנראה מדובר מצד אחד בשאיפה מובנת של הפסטיבל לכנס את מועדון החברים היוקרתי תחתיו, ומצד שני ביטחון עצמי מופרז, עצלנות' ואולי אפילו זלזול של חברי אותו מועדון מכובד שיודעים שהם בפנים יהא אשר יהא. והם אכן בפנים, כך או כך, אבל הכשרונות החדשים מנצחים אותם במגרש הביתי שלהם עם מקוריות ורעננות ונועזות - תכונות שכאילו נשכחו לאחרונה ונדחקו למסגרת המשנית והמוצלחת יותר של מבט מסוים.
רוב סרטי התחרות חלקו מכנה משותף בדמות נטישת התסריט, או לפחות התסריט כפי שאנחנו מכירים ורגילים אליו כמתווה לסטוריטלינג קולנועי. כמובן שכתיבת תסריט מוצלח אינה בהכרח תוצאה של כללים נרטיביים ברורים על פי תבנית קבועה, ונרטיב אינו חייב להיות לינארי או נהיר, אבל נדמה שלא פעם הסיפור הופך למשני וזניח ביצירות קולנועיות שמתמסרות להברקות חזותיות ולמפגני ראווה רדיקליים וניסיוניים, שלא תמיד משתלבים יחדיו לעלילה עם היגיון (ואפילו היגיון פנימי). לעיתים נדמה שהתסריט בסרטים האלה נועד בעיקר כדי ליצור קישורים רופפים, שלא לומר מאולצים, בין סצנות מרהיבות כאלה או אחרות ממוחם הקודח של היוצרים.
זהו למשל המקרה של "טיטאן", שזכה בפרס דקל הזהב בזכות קונספט אימה יוצא דופן שהגתה הבמאית דוקורנו והדימויים הבוטים שמניעים אותו - לא ברור לאיזה כיוון ולמה. המקרה של "השפעת של פטרוב" של סרברנניקוב הוא קיצוני עוד יותר, והסרט יוצא משליטה כשהוא נישא על גבי האסוציאציות המטורללות של הבמאי. במקרה של "ממוריה" של וויראסתקון, טילדה סווינטון מובילה אותנו בין פריימים סטטיים ומדיטטיביים של הבמאי בהם אפילו משב רוח בחלון הוא אירוע דרמטי. או אולי נפיחה. אין פוטנציאל מסחרי לסרטים המאתגרים הללו, יצירות קולנוע חושניות שאינן אפויות מבחינה תסריטאית אך מגיעות עם ציפוי קצפת, וגם קהל מיטיבי הלכת שיצפה בהם הוא מוגבל. ובכל זאת, יש להם חשיבות ולו הצהרתית, ואין כמו פסטיבל קאן כדי לספק הצהרות אסתטיות וגם פוליטיות.
סקס למיטיבי לכת
מכנה משותף נוסף, חוצה ז'אנרים, לאומים ומסגרות, היה הפתיחות המינית שפרצה למסך הגדול לאורך עשרת ימי הפסטיבל השנה. בניגוד לפוריטניות ההולכת וגדלה בתעשיית הקולנוע האמריקנית, בתעשייה האירופית ישנה חשיפה מוגברת לעירום ולסצנות סקס גרפיות. חלקן נועדו לשמש על תקן אותם מפגני הראווה הנ"ל, ואחרות אמורות להביע דבר מה אחר. כבר בסרט הפתיחה "אנט", הצופים יכלו ליהנות מאדם דרייבר ומריון קוטיאר מתנים אהבים בתנוחות שונות. ורהובן, הידוע בהורמונליות הממזרית שלו, השתעשע בהתעלסויות לסביות של נזירות. ז'אק אודיאר הציג ב"פריז, מחוז 13" סצנות מין בשחור לבן בהשתתפות לוסי ז'אנג ונעמי מרלן (שביימה את עצמה במיטה בבכורת הבימוי שלה Mi Iubita Mon Amour). ההופעה הנפלאה של רנאטה ריינסווה ב"האדם הכי נורא בעולם", עליה זכתה בפרס השחקנית הטובה, כללה רגעים אינטימיים עם שותפים שונים.
המיניות הבוטה על המסך הגיעה אולי לשיא דווקא בסרט הזוכה בדקל הזהב, "טיטאן", של הבמאית ז'וליה דוקורנו. הדמות הראשית היא אישה צעירה בשם אלכסיה, שבראשה הושתלה לוחית טיטניום (זכר לתאונת דרכים שעברה בילדותה). בהמשך מתברר שגם בלב שלה יש מתכת קרה: היא אלימה, מסוכנת וחסרת רחמים. השחקנית אגאתה רוסל מגלמת את הגיבורה המזוויעה כשהיא מתעלסת עם גברים, נשים וגם מכוניות ולאחר מכן טובחת בהם. השילוב הזה של פולחן הגוף, מיזוג בין חומר חי למתכת, אימה מדממת וסקס נטול רסן הוא זה שדחף את הסרט בסופו של דבר לזכייה בפרס הגדול, הודות לחזותיות המרהיבה והאירוטיות החולנית שבו. כנראה שלצוות השיפוט פחות שינתה העובדה שהדמות הראשית נטולת עומק (למעט אולי הפלואידיות המגדרית) ושהסיפור שלה פרום לחלוטין.
מצד אחד קאן, מצד שני אמריקן
ככל שמדובר בקולנוענים האירופאים, כמו גם המארגנים הצרפתים, התכנים האפלים והרדיקלים שמוצגים בקאן נתפסים כמעין התרסה נגד הקולנוע האמריקני המסחרי, התבניתי והשמרני. זה שעדיין מקדש תסריט על פני חוויה צורנית וחושנית. על הרקע הזה התעורר גם השבר בין הפסטיבל לנטפליקס ובשורת הסטרימינג המאיימת שלה, שעדיין עושה פריחה לרבים מיוצרי הקולנוע הבינלאומי. הגאוותנות היהירה הזו, שמרנית בפני עצמה, פוגעת בקבלת הסרטים האמריקאית, ובמקביל, מדי שנה מגיע לריביירה לפחות סרט בולט אחד תוצרת ארצות הברית - וזאת למען היח"צ , התהודה והעניין של קהלים רחבים יותר. השנה היה זה "הכרוניקה הצרפתית" של ווס אנדרסון, שאמור היה לקיים את הבכורה שלו בקאן כבר אשתקד, אך בעקבות ביטול הפסטיבל בשל הקורונה התאזר בסבלנות. האם היה שווה לחכות? אם אתם מעריצים אדוקים של אנדרסון, כנראה שכן. אם קצת נמאס לכם מהשטיק שלו, כנראה שלא.
אנדרסון כהרגלו יוצר סביבה סגנונית נקייה ואסתטית להפליא, שגוזלת מעט מהאותנטיות של סרטיו. בדרך כלל הוא מפצה על כך בכתיבת עלילה מלאת תפניות ודמויות מלאות, אך לא במקרה הזה. העטיפה של אנדרסון היא אותה עטיפה צבעונית מפלסטיק - יפה, ללא ספק - אבל נדמה שהתוכן נזנח. הסרט מלווה את הוצאת המהדורה האחרונה של מגזין ותיק לפני סגירה, וכולל שלוש אפיזודות קצרות שמגוללות תחקירים של שלושה כתבים שונים, כל אחד בתחומו. מקוצר זמן או בשל בצורת רעיונית, הפרקים תזזיתיים ומשעשעים לפרקים, אבל אין בהם נשמה. ייתכן שאנדרסון קיווה שהעומק יווצר הודות להופעות האורח של סוללת הכוכבים הבלתי נגמרת שהתגייסה לפרויקט, אך כשכל אחד מהם מגלם דמות רזה עם חיי מסך קצרצרים, הנוכחות של ביל מארי, פרנסס מקדורמנד, טימותי שאלאמה, אליזבת מוס, אוון ווילסון, ג'פרי רייט ואחרים לא מצליחה להציל את הסרט המאכזב הזה.
אל מול האכזבה מ"הכרוניקה הצרפתית" דווקא סרטו החדש של שון פן Flag Day, שאף אחד לא ציפה ממנו להרבה, התגלה כיצירה לא רעה. פן נחשב לשחקן מוצלח ובמאי גרוע, אך הפעם עשה עבודה סבירה לכל הפחות בשני התפקידים. הוא מגלם איש עסקים לא יוצלח בשם ג'ון ווגל שחי על התפר שבין עבריינות לאבהות, מה שמזין את ההרס עצמי שלו ומאיים לפגוע גם בילדיו. הסיפור, המתואר מנקודת מבטה של בתו העיתונאית ג'ניפר, מקבל ערך מוסף מתצוגת המשחק של דילן פן, בתו במציאות מנישואיו לרובין רייט (גם בנם המשותף הופר לוהק לסרט, לתפקיד אחיה של ג'ניפר). סרטו של פן מהדהד טרנד חדש בקולנוע הנשי בארצות הברית שמתמקד ביחסי אבות לא מתפקדים מזן הווייט-טראש עם בנותיהם שנאלצות לתמוך בהם. דבורה גרניק התניעה את הגל הזה עם "קר עד העצם" (בו התגלתה ג'ניפר לורנס) ו"ללא עקבות" (עם טומאסין מקנזי). בהמשך הגיעו "מיקי והדוב" של אנבל אטנסיו ו"הולר" של ניקול ריגל. ובכן, הגל הזה ממשיך אך מנקודת המבט של היוצרים הגברים.
כך גם במקרה של "סטילווטר", המוצלח מבין הסרטים האמריקניים בקאן, שכלל לא נכלל בתחרות הרשמית אך מכוון כבר לאוסקר הבא. טום מקארת'י מביים את מאט דיימון המגלם גבר מאוקלהומה שיוצא למארסיי כדי לבקר את בתו שמרצה עונש מאסר על רצח, ויוצא לחקירה עצמאית לטיהור שמה. המפגש בין הרדנק הלא מתפקד עם התרבות המקומית הזרה לו כל כך מניע את העלילה למקומות מעניינים. יחסיו עם המקומיים - אלו שמקבלים אותו בברכה ואלה שלא - אומרים משהו על ההתנשאות האמריקנית בזירה הבינלאומית. סרט נוסף עם שאיפות לאוסקר הוא Blue Bayou של ג'סטין צ'ון, שהוקרן במסגרת מבט מיוחד ושבו הבמאי עצמו מגלם גבר אמריקני ממוצא קוריאני, שמתנהל כרדנק מלואיזיאנה לשם הגיע בגיל שלוש כילד מאומץ. לקראת לידת בתו הצפויה הוא מחפש פתרונות תעסוקתיים ונקלע לתקרית שגוררת אותו לסחרור בירוקרטי בלתי צפוי שעלול להביא לגירושו מארצות הברית. הסיפור קורע הלב הזה מבטא בעייה אמיתית אך לא מדוברת במדיניות ההגירה האמריקנית, וצ'ון, שמככב בתפקיד הראשי לצד אליסיה ויקנדר, מצליח לרגש ועושה עבודה טובה בהצגת המשבר. כשמדובר ברגש, המוקד הוא הקשר המסובך וקורע הלב של הגיבור עם בתו החורגת והאוהבת.
גם ב-Red Rocket, סרטו החדש של שון בייקר ("פרויקט פלורידה") מהתחרות, ישנה זווית של יחסי אב ובת, למרות עיסוקו בשחקן פורנו ששיאו מאחוריו והחיים הקשיים לפניו. כשהוא חוזר לעיירה הטקסנית בה גדל ומתנחל בבית אשתו לשעבר הוא מבטיח להשתנות ולהיות בן אדם, אלא שהאגו העצום שלו, שמגובה באבר מין גדול לא פחות (כפי שאפשר לראות בלא מעט סצנות), מפמפם בו ביטחון עצמי מופרז, ופנטזיות מופרכות שפוגעות בכולם סביבו ולא ממש עוזרות לו. כשהגבר-ילד הזה (בגילומו של סיימון רקס, שחקן פורנו בדימוס) פוגש במקרה נערה תמימה למראה, הפנטזיות נראות לרגע ברות מימוש, עד שהן מתנפצות בגדול. זהו סרט צנוע, משעשע ויפה שמתנגד לתקינות הפוליטית של מולדתו, ומביא חושניות אינפנטילית ואינטימית למסך.
שואה
יש מי שנרתע מסרט האנימציה החדש של ארי פולמן, "איפה אנה פרנק", בשל הזיקה שהוא יוצר בין סיפורה של הנערה היהודייה לבין היחס לפליטים באירופה של היום. מי שמתקשים לשאת את ההקבלה הזו, ימצאו בוודאי נחמה בדרמה A Radiant Girl של הבמאית הצרפתייה סנדרין קיברליין, שמלווה נערה יהודייה שאפתנית בצרפת של 1942 עם חלומות גדולים להפוך לשחקנית תיאטרון. אבל בהתאם לכל כללי סיפורת השואה (ויומן אנה פרנק שתרם לעיצובם) התמימות מתנפצת כשהנאצים סוגרים עליה.
סרט שואה נוסף, מורכב ושונה יותר, הוא "אבולוציה" של הבמאי ההונגרי העולה קורנל מודרוצ'ו, שיצר אותו עם רעייתו היהודייה קארה וובר. לאורך שלושת חלקי הסרט מזדקרות הטראומות המתמשכות, הכמעט תורשתיות, של ניצולי השואה כפי שהן באות לידי ביטוי לאורך שלושה דורות. מהסבתא שחולצה כתינוקת ממחבוא אפל, לימיה כאישה מזדקנת המשוחחת עם בתה היהודייה הונגריה על עתידה (כולל אפשרות של לישראל) וכלה בהתמודדות של הנכד, נער שאינו חווה את מוצאו היהודי באופן יומיומי אך סובל מהתעללות על הרקע זה. "אבולוציה" הוא חוויה נוגעת ללב, לעיניים ולראש, למרות שמדובר בדרמה חסכנית ודלת תקציב, בה ההיסטוריה מתחוללת בחללים סגורים.
בניגוד לפולמן ומונדרוצ'ו, הדוקו החדש של הבמאי הבלארוסי סרגיי לוז'ניצה, "באבי יאר - קונטקסט", לא מתיימר ליצור הקשרים בין אז לעכשיו. עם זאת, היומרה הגדולה לא פחות של הסרט היא ליצור קשר אותנטי בין שלל האירועים שהתרחשו באוקראינה לפני, אחרי ותוך כדי טבח באבי יאר בספטמבר 1942. חומרי הארכיון מאותם ימים נאספו ונערכו יחד כהמחשה לרציפות האירוע. את הפרשנות הבמאי מותיר לנו הצופים. האם אחרי הצפייה בזוועות הדוממות הללו אנחנו יכולים לחבר סוף כל סוף בין כל הנקודות ולשרטט באופן מספק קווים ברורים לדמותה של השואה? כנראה שלא, אבל מדובר בסרט עוכר שלווה ומרחיב אופקים.
