הדבר הראשון שאודי גוטשלק עושה כשהוא מגיע לצפות ב"החבדניקים", המחזמר שכתב ואחד הלהיטים הגדולים בתיאטרון היום, זה לספור כיפות באולם. לשמחתו, הקהל הדתי לא נבהל מהעיסוק הנפיץ בשילוב שבין גאווה לבחורי ישיבה, וכל זה על רקע המתיחות בדרום תל-אביב, למרות האזהרה המפורשת שקיבל במהלך התחקיר. "אחד הרבנים שהתייעצתי איתו אמר לי, תקשיב אודי, לקחת שני רימוני רסס - עובדים זרים והומואים דתיים ‑ ועשית איתם ג'אגלינג. עניתי לו, 'נכון, אבל אני דואג שזה יהיה נורא בזהירות'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואיך באמת מגיבים לזה הצופים הדתיים?
"לשמחתי, רובם כבר מספיק פתוחים כדי להכיל את הרגעים האלה ולצחוק גם על עצמם. זו סאטירה על החברה החרדית, אבל סאטירה שלא באה ברע אלא מאהבה. הרבה פעמים הם מחכים לנו בכניסת אמנים אחרי ההצגה עם דמעות בעיניים. במסגרת התחקיר שמעתי סיפורים על דתיים שלא יצאו מהארון. הם גילו את זה לרב שאמר להם, 'תתחתנו, ייוולדו לכם ילדים והכול כבר יסתדר'. ושום דבר לא הסתדר. אחרי שנים מאוד אומללות של זוגיות, ללא מגע, ללא חיבה, הנישואים התפרקו. לכן, כשכתבתי את המחזמר, לא חשבתי מה יגיד על זה הרב, חשבתי על איך אני מציל עוד בחור דתי שנמצא היום בארון. במקום שיקפוץ מאיזה בניין, אני נותן לו אופציה נוספת".
חיזוק מפתיע לאפשרות הנוספת והמלבבת שהוא מציע, מצא גוטשלק גם בפוסט המרגש שבו יצא העיתונאי יאיר שרקי מהארון. "אחרי שקראתי אותו, שלחתי לו הודעה והזמנתי אותו להצגה. אני מאמין שהוא נמצא עכשיו בתקופה עמוסה רגשית, אבל מקווה שזה יעשה לו קצת טוב. אם כן, זה יהיה אושר גדול בשבילי. גם הוא וגם אחד הגיבורים שלי בהצגה אומרים שזה בסדר גם להאמין באלוקים וגם להיות גיי, ובעיניי זה נפלא. בסופו של דבר 'החבדניקים' הוא סיפור אהבה על שני אנשים שהולכים עם הלב ועם האמת שלהם, וזה מה שאני מאחל לכולם לעשות".
שום דבר לא מחבר לכאורה, בין גוטשלק לעולמם של גייז דתיים או לקהילת העובדים הזרים. הוא עצמו גדל בנתניה למשפחה חילונית, נשוי ללאורה ואב לשלושה (עידו בן ה-14, עמית בן ה-13 ומיה בת השבע), ומוכר בעיקר כמחצית הצמד הקומי הוותיק גור ואוח, לצד אביעד בנטוב. "אבל יש לי פינה גדולה וחמה מאוד בלב לדת ולמסורת ולאנשים שממשיכים לשמר אותה בשבילנו, הרבה בזכות סבא וסבתא שלי". למרות זאת, במחזה הראשון שכתב וגם ביים, עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, ואלעד פרץ, שהיה אחראי למוזיקה, בחר להתמקד בסיפורם של צמד תאומים חרדים מכפר חב"ד. האחד גאון בתורה שמאורס לבתו של הרב, ואילו השני לא ממש גאון ובטח שלא בתורה, שמגיעים לשדכנית בשכונה מפוקפקת בשוליים של תל-אביב ומסתבכים עם ראש משפחת פשע.
את ההשראה, הוא מספר, שאב מכתבה בחדשות על ילד בן שש, שנולד בישראל לאם עובדת זרה מהפיליפינים, ולמועמד לגירוש מהארץ. "ההצגה לא מדברת רק על אהבת גברים, אלא גם על היחס המשפיל של החברה הישראלית לעובדים הזרים ולפליטים. מדובר למעשה בעבדים המודרניים של תקופתנו. ראיתי את הכתבה ואמרתי, זה לא מסתדר עם ההיגיון בכלל. איפה האנושיות שלנו, איפה הלב?"
הוא שילב בה עוד נושא שקרוב מאוד לליבו. הגמגום של אחד האחים בהצגה, שהניע את 'אמב"י', ארגון האנשים שמגמגמים בישראל לשלוח מכתב תלונה לקאמרי, בטענה שההצגה תורמת לסטיגמה שלילית נגדם. גוטשלק טוען שמדובר באי-הבנה מהותית. "גם לי יש בן עם כל מיני קשיים", הוא מספר. "לעידו שלי יש ירידה בשמיעה באחת האוזניים, הוא נעזר במכשיר שמיעה וסובל מהפרעת קשב וריכוז ומחרדות. כשאני כותב על אוכלוסיות שיש להן פגמים, אני רואה לנגד עיניי רק את הכוח שאני יכול להעניק ושאפשר להיבנות ממנו, בטח שאני לא מנסה לצחוק עליהן".
איך גיליתם את הקשיים של עידו?
"כהורים, נחשפנו לכל המיקס הזה כשהוא היה ביסודי. בגלל שהוא מאוד התבייש ולא רצה לחשוף את החולשות שלו, גם הביטחון העצמי שלו ירד. לאט-לאט נעלם הילד שהכרנו ועידו הלך והסתגר בתוך עצמו. מאז העברנו אותו לבית ספר חדש שבו הוא מגשים את עצמו ומתקדם לפי הקצב והיכולות שלו".
הוא גילה את האהבה למשחק בחוג לתיאטרון בבית הספר לאמנויות "הבוסתן". "הייתי כמובן המצחיקן של הכיתה", הוא נזכר. למרות זאת, חלם בכלל על קריירה רפואית. "כבר כילד התנדבתי במד"א ובצבא שירתי ביחידת ההדרכה של חיל רפואה. אחרי השחרור התחלתי בכלל ללמוד סיעוד, אבל בסוף בחרתי במשחק".
הוא פרץ כאמור לצד אביעד בנטוב, בן זוגו הבימתי זה יותר מ-20 שנה, בזכות "גור ואוח", קומדיית מצבים על שני חנונים בבית ספר יסודי, שנולדה כמערכון בערוץ פוקס קידס. מאז כיכבו יחד בפסטיגל, והופיעו בהצגות לילדים ולמבוגרים - האחרונה שבהן "שיפוצים", שכתב ארז דריגס, וזוכה להצלחה בתיאטרון בית ליסין. כיום הוא מוכר לקהל הצופים הצעירים גם בזכות הסדרה הפופולרית "כראמל" ב"כאן חינוכית", שבה הוא מגלם את הטבח הסיני צ'אנג. "כשאני הולך ברחוב, הילדים רוצים ממני סלפי בגלל 'כראמל', וההורים שלהם בגלל שאני גור, מ'גור ואוח'".
הכול התחיל דווקא אחרי שדודו טופז עשה להם גוסטינג. "הוא היה אז עם 'הראשון בבידור' ו-46 אחוזי רייטינג, ואחרי שהגיע לראות אותנו בצוותא 2, החליט שאנחנו הדבר הגדול הבא שלו. הופענו אצלו ארבע־חמש פעמים ופתאום הוא הפסיק להתקשר. פשוט שינה את הקונספט של התוכנית, ולא טרח להודיע לנו כלום. זה גרם לנו למשבר מאוד גדול, שבסופו הבנו שהשפה שלנו היא אחרת מזו שנדרשת כדי להצליח אצל דודו טופז. היינו מחתרתיים. הקדמנו את זמננו, ולכן מטבע הדברים זה נגמר. אבל כמו שזה נגמר דברים אחרים התחילו. בזכותו הבנו שהכוח שלנו הוא היצירה המשותפת והחברות בינינו, והחלטנו להמשיך ללכת על זה בגדול, וצדקנו".
מה סוד הזוגיות הממושכת שלכם?
"אנחנו קודם כל חברים קרובים, ולמרות שהקריירות שלנו שזורות יחד, כל אחד מאיתנו יודע גם לתת לשני את המקום להתפתח בנפרד. אביעד הוא קומיקאי ענק ושחקן מטורף וגם נורא מצליח, שמשתתף היום בכמה הפקות. כשעבדתי על 'החבדניקים' נשאבתי לתוך עולם חדש במשך שמונה חודשים, מבוקר עד לילה, והוא ממש דאג לבריאות שלי. מצד שני, אני דאגתי שהזוגיות שלנו, הכיף שלנו, לא ילכו לאיבוד".
"סבתא שלי ישנה מתחת למיטה של אמא שלי במעברה, כי היו שמועות שחוטפים ילדים. היא וסבא שלי הצליחו למרות שהאשכנזים ניהלו פה את העניינים. אבל כל סיפור ישראל הראשונה מול השנייה, כבר פס מהעולם. השד העדתי הוא עוד מנגנון שנתניהו משתמש בו כדי לפלג בינינו, כי זה מה שהוא יודע לעשות"
אין ביניכם קנאה, ההצלחה של "החבדניקים" לא איימה על העבודה המשותפת שלכם?
"זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עלינו. הוא רצה להיות שחקן ואני רציתי להיות גם שחקן, גם מחזאי וגם במאי".
אתם לא רבים לפעמים?
"ברור. איך גדלים? גדלים מוויכוחים, מריבים. אבל אלה לא ריבים שקשורים למהויות, אלא ריבים על רקע מקצועי - של איזה פאנץ' יעבוד יותר טוב ואיך להגיש אותו. אני לא קם בבוקר אחרי שהתווכחתי עם אביעד ואומר, יאללה, בוא נפרק את הזוגיות. אני גם לא מרגיש שאפשר לפרק אותה. הזוגיות שלנו לא יושבת רק על עבודה. אין מבחינתי פרטנר יותר טוב מאביעד, וגם לא יהיה. זאת כימיה שאי-אפשר להסביר. אני גם מכיר אותו יותר זמן מאשר את אשתי. האם נמשיך להופיע יחד כל חיינו? אני לא יודע. האם נישאר חברים כל החיים? לחלוטין כן".
בניגוד למערכת היחסים שלו עם בנטוב, יש דברים שגוטשלק פחות אופטימי לגביהם. למשל, עתיד המדינה. "אני מקווה שמשהו ישתנה פה ושנצליח להתרומם מהמקום המאוד-קשה שאנחנו נמצאים בו. אני פריק של שינויים, אני כן חושב שמערכות גדולות צריכות לעצור רגע ולעשות ריסטרט ולבחון איפה הן עומדות והאם הן מתאימות עדיין למציאות. אבל זה בכלל לא האישיו כאן. האישיו הוא האנשים שעושים את הרפורמה הזאת".
מה הבעיה איתם?
"הבעיה מתחילה מביבי. יש פה ראש ממשלה עם כתבי אישום ושר שישב בכלא, וכל העסק הזה לא מריח טוב. כל הערכים של מדינת ישראל היו מבוססים על הדוגמה והמופת שהאנשים למעלה היו אמורים להוות לאזרחי המדינה. לצערי, אנחנו שבויים היום בממשלה מאוד אלימה ומאוד משיחית, ומקבלים הצצה ל-2040 שעליה דיבר רובי ריבלין כשנשא את 'נאום השבטים'".
ומה צריך לעשות?
"אני חושב שחייבים לקחת את הרגע הזה ולהבין איך יוצרים חוזה חדש, למאה השנים הבאות, בין האזרחים והמדינה, אחרת ישראל תהפוך לדיקטטורה או שתתפרק. כשאתה נותן לקיצונים לשלוט, קורה מה שקרה בחווארה. זה נורא. אין לי כבר מילים כדי לנסות לתאר את הבוקה ומבולקה שאנחנו נמצאים בתוכה. אנחנו על סף אנרכיה. אם יש משהו שמפחיד אותי זו האופציה של מלחמת אחים, האפשרות שיישפך פה דם. אנחנו כבר לא כל כך רחוקים משם".
פוטנציאל הפירוק מגיע לדבריו גם מהניסיון לתדלק את המתח העדתי, שהוא נושא גם בתוכו. "אבא שלי זכרו לברכה היה יקה ואמא שלי היא תימנייה. כילד, הייתי מבלה הרבה בקיבוץ רמת רחל האשכנזי שבו גדל אבא שלי, לצד מושב נחם ליד בית-שמש, עם החצי התימני, החם, האוהב, המחבק, עם האוכל הטעים. סבא וסבתא התימנים שלי היו דתיים, לכן עליתי לתורה בתימנית. זה היה מעמד אדיר מבחינתי. הרבה מאוד דברים, גם מהצד הדתי המזרחי, וגם היקי החילוני, נטמעו בי, כך שאני יכול להסתכל על הכול היום בראייה מאוד רחבה".
ובראייה הרחבה שלך אתה מתחבר לחלוקה בין ישראל הראשונה והשנייה?
"גדלתי על הסיפור שסבתא שלי הייתה צריכה לישון מתחת למיטה של אמא שלי במעברה, כדי שלא ייקחו לה אותה, כי היו שמועות שחוטפים ילדים. הסבא והסבתא התימנים שלי הצליחו למרות שהאשכנזים שלטו וניהלו פה את העניינים. הם עבדו נורא קשה, הקימו משפחה לתפארת והצליחו להתעלות על הקושי. אבל היום כל זה לא קיים יותר. כל סיפור ישראל הראשונה מול השנייה, המזרחים מול האשכנזים, כבר פס מהעולם. השד העדתי הוא סתם עוד מנגנון שנתניהו ואחרים משתמשים בו כדי לייצר פילוג בינינו, כי זה מה שהם יודעים לעשות. יש היום שפע של אנשים שיורים חיצי רעל לכל החולשות הרגשיות שיש לאנשים כאן, כדי לחמם את האווירה".
הנושא הטעון, שלא יורד מסדר היום הישראלי, יעמוד גם במרכזו של המחזמר החדש שגוטשלק כבר עובד עליו, "סוף העולם שמאלה", שמבוסס על סרטו של אבי נשר, ויעלה ב"תיאטרון ארצי". "ההצגה עוסקת במיעוטים ובתרבויות שמתנגשות, זו של העולים מהודו וזו של העולים ממרוקו - ואיך מגשרים על הפערים ביניהם, בדרך שבה החברה יכולה להתגבר על החולשה הזאת, על הפצע הזה".
הפצע של גוטשלק נפתח דווקא בעקבות ההצלחה הטרייה שלו כבמאי. "אבא שלי נפטר לפני 16 שנים, אבל אני חושב עליו כל הזמן. כשהודעתי להורים השמרנים שלי שאני עוזב את לימודי הסיעוד לטובת המשחק, התגובה הראשונה של אבא שלי הייתה, השתגעת? זה אמנם לא הזיק ליחסים שלנו, אבל תמיד ריחף מעל החשש של איך אסתדר בחיים. מאוד חבל לי שהוא לא חווה את ההצלחה הגדולה שלי. היה נחמד לדעת מה הוא חושב על 'החבדניקים'. אני מאמין שהוא היה גאה בי".
פורסם לראשונה: 06:39, 21.04.23
