יציאת הספר Meet Me in The Bathroom ב-2017 לא הייתה אירוע רגיל בתעשיית הביוגרפיות והממוארים. ליזי גודמן, עיתונאית שסיקרה מקרוב את התפוצצות הרוקנ'רול של תחילת המאה ה-21, הציגה אוסף מרשים מאוד של ריאיונות כנים להחריד עם גיבורי וגיבורות התקופה, שעדיין פעילים ורובם אפילו באותן הלהקות: הסטרוקס, Yeah Yeah Yeahs, אינטרפול, LCD סאונדסיסטם, הקילרז, קינגז אוף ליאון ועוד יחרשו את הבמות גם הקיץ. אבל אז החברים באותם הרכבים וכל מי שהיה בסביבה נתנו הצצה נדירה להתרחשות שלא הייתה כל כך מזמן: הסקירה של הספר מסתיימת ב-2011, רק שש שנים לפני צאתו. במצב כזה אנשים נוטים להיזהר בלשונם. זה לא מה שקרה, ושורה ארוכה של סיפורים על שורות ארוכות, סקס וטינופים הגיעו לדפוס.
4 צפייה בגלריה
לך תביא את האנשים האלה לספר שוב, מול מצלמה, על כמות הקוקאין שנכנסה להם למוח. מתוך הסרט Meet Me In The Bathroom
(צילום: Courtesy of Universal Pictures Content Group )
התגובות הנסערות לספר הפכו את הידיעה על עיבודו למיני-סדרה למתבקשת ואפילו צפויה. מה יותר כיף מאשר לקחת את רכבת ההרים שעברה על דמויות מגה-כריזמטיות כמו קארן או (הסולנית של יה יה יהז) וג'וליאן קזבלנקס (הסולן של הסטרוקס), לחבר אותן למוזיקה הכי מלאת חיים שיש ולקוות שהילדים יבינו למה אומרים שהיה די שמח רגע לפני שהם נולדו.
זה נגמר בסרט שנמשך קצת פחות משעתיים ומוקרן בימים אלה בישראל במסגרת פסטיבל דוקאביב. מילא: זה מה יש ועם זה צריך לנצח. אלא ש-Meet Me In The Bathroom, שמורכב מההקלטות המקוריות של גודמן (לך תביא את האנשים האלה לספר שוב, מול מצלמה, על כמות הקוקאין שנכנסה להם למוח) ומחומרי ארכיון, הוא לא רק גרסה מקוצרת מאוד של הספר, הוא פשוט וורסיה דהויה, רצינית להחריד ובעיקר רחוקה מהרוח הרוקנ'רולית במסמך של גודמן. זה לא שהבמאים וויל לאבלייס ודילן סאות'רן זרים לסצנה, מדובר בצמד שעמד מאחורי הדוקו על LCD סאונדסיסטם, אלא שהם תופסים את הגל כולו בצורה מצומצמת, שמפספסת חלק ניכר ממה שהיה כל כך מעניין שם.
4 צפייה בגלריה
וויל לאבלייס (מימין) דילן סאות'רן (משמאל), במאי הסרט Meet Me In The Bathroom
(צילום: Ross McLennan )
הסרט מתמקד בארבע להקות הרוק הגדולות של ניו יורק באותו זמן: הסטרוקס, יה יה יהז, אינטרפול ו-LCD סאונדסיסטם, וממש בשוליים מזכיר גם את The Rapture ו-TV On The Radio. להקות אחרות שפעלו באותו זמן בעיר (כגון The Walkman הנהדרים) או שבאו מבחוץ ופרצו במקביל (הווייט סטרייפס שהתחילו קודם ובאו מדטרויט, הקילרז מלאס וגאס וקינגס אוף ליאון מנשוויל) נותרו בחוץ. זאת בחירה לגיטימית, אי אפשר הכול - אלא שהיא מנוצלת לטובת שכתוב קל של ההיסטוריה: מוקד הסצנה היה ניו יורק (בעיקר מנהטן וברוקלין), אבל באותם ימים הרעב לגיטרות הגיע מכל מיני מקומות במדינה וגם מחוצה לה (בריטניה, אוסטרליה וגם שוודיה עם The Hives). דווקא המיינסטרים האמריקאי היה מאוד סקפטי: בספר, למשל, מתוארת התדהמה כשהלהקה האוסטרלית The Vines קיבלה שער במגזין "רולינג סטון" לפני הסטרוקס.
עוד בדוקאביב:
ההתכנסות לתוך ניו יורק סייעה למקם את פיגועי ה-11 בספטמבר כגורם מזרז של ההתפוצצות: כל כך הרבה מוות, צער ואבל הוליד רעב אדיר ליצירה ולעשייה. זה נכון, אבל האלבום המכונן של אותה התקופה, Is This It של הסטרוקס, כבר יצא בעולם (אך לא בארצות הברית) לפני 11 בספטמבר, ולכן גם הוא כלל בתוכו את השיר הביקורתי New York City Cops, שהוצא משם אחרי קריסת מגדלי התאומים.
4 צפייה בגלריה
השיר הביקורתי New York City Cops, שהוצא משם אחרי קריסת מגדלי התאומים. עטיפת האלבום Is This It של הסטרוקס בגרסתו הבינלאומית
נקודת החוזקה של הסרט הוא השימוש המרשים בחומרים מהארכיון הפרטי של הלהקות, ושילובו בצורה אסתטית עם הטון הרטרוספקטיבי שעולה מהראיונות. קארן או לדוגמה, שוב מתגלה כאישה חכמה ועמוקה, שזיהתה לא רק את התהום שהיא נופלת אליה בהופעות פרועות ואורח חיים משולח רסן, אלא גם את הסקסיזם שהיה טבוע עמוק גם במילייה הליברלי-היפסטרי של אותם הזמנים. הסרט גם מיטיב לגולל את שלב ההתמודדות של כולם עם התהילה: המתח, העומס הרגשי, ההתעסקות בכסף, הציפיות. אחד הסיפורים המדהימים בספר הוא הטענה שהגיטריסט של הסטרוקס, אלברט האמונד ג'וניור, התמכר להרואין בגלל ריאן אדמס (הוא מכחיש), ואותו הסיפור משוחזר בסרט בצורה יפה.
אולם היוצרים גם עושים הנחות. כלפי ג'יימס מרפי (LCD סאונדסיסטם) למשל, שמצטייר בספר כאדם לא פשוט בלשון המעטה. אנקדוטות רלוונטיות, כגון זו לפיה הוא הכריח את כל סביבתו ללכת לפסיכולוג שלו, לא מצאו את מקומן בסרט. גם נושאים אחרים שראויים לדיון, למשל היחס לנשים או זה ש-98 אחוז מהלהקות היו לבנות לגמרי - לא זוכים לטיפול.
4 צפייה בגלריה
אישה חכמה שזיהתה את הסקסיזם שהיה טבוע עמוק גם במילייה הליברלי-היפסטרי של אותם הזמנים. קארן או, סולנית היה יה יהז בהופעה ב-2007
(צילום: AP)
במקום כל אלה הסרט מאוהב בפואטיקה של עצמו, ככל הנראה מתוך רצון להנציח את התקופה בתור משהו קצת יותר קאנוני מהתפרצות בריאה של יצירתיות ויצריות. אלא שזה היה כל הקסם, חבורת אנשים בגיל המתאים ועם האטיטיוד הנכון באו לטרוף הכול ואז לבקש עוד. זה לא היה מסובך או נשגב, אלא מלהיב, מרגש, סוער ובמקרים רבים גם מחרמן. ליזי גודמן הבינה את זה מצוין ולכן הספר שלה הוא חובת קריאה לכל מי שרוצה להבין למה שירים כמו The Modern Age של הסטרוקס או All My Friends של LCD סאונדסיסטם לועגים למבחן הזמן. הסרט, לעומת זאת, הוא קצת כמו האלבומים המאוחרים של חלק מהלהקות הגדולות של אז: צל של מה שהיה פעם גוף אמיתי.
