תארו לכם שאתם קוראים תסריט למותחן קולנועי, שהעלילה שלו הולכת ככה: ארבעה חודשים לפני תחילת משפטו המסוקר של פושע מלחמה מפורסם, נחשפים לפתע תמלילי הקלטות של ראיונות שנערכו עמו - ושמבהירים יותר מכל ספק שהוא אשם. המירוץ מתחיל. התובע, האיש הטוב, מנסה להשיג את ההקלטות המקוריות כדי להשתמש בהן כראייה במשפט, אולי הסיכוי היחיד שלו להוכיח את אשמת הפושע ולהוציא את הצדק לאור. הפושע עומד בכלוב זכוכית בבית המשפט, שומר על פני פוקר ומכחיש בקור רוח מעורר אימה את כל מה שנטען שאמר בהקלטות. המשפט מתארך ומתארך ותוך כדי מגלה התובע שדווקא לגוף ששלח אותו, ושאותו הוא מייצג, יש אינטרסים סמויים מן העין והוא מונע ממנו לחשוף מידע שעשוי לסייע לו לזכות במשפט. האם יצליח התובע להניח את ידיו על ההקלטות המקוריות? מי מחזיק בהקלטות המקוריות ומה בדיוק נאמר בהן? ומדוע מנסים גורמים שונים מאחורי הקלעים לחבל בעבודתו של התובע?
מתוך "אייכמן, ההקלטות האבודות"
(קרדיט: באדיבות כאן)
לפחות חלק מהסיפור הזה, שעומד במרכזה של סדרת הדוקו "אייכמן, ההקלטות האבודות", שעולה הערב (ג') בכאן והוקרן בפסטיבל דוקאביב, אנחנו כבר מכירים. מדינת ישראל הייתה בסך הכל בת 12 שנים כשאדולף אייכמן, פושע המלחמה הנאצי, נלכד והובא לפה למשפט. קו ההגנה שלו דבק בטענה שהוא היה רק פקיד ממלא פקודות, נציג "הבנאליות של הרוע", כפי שהגדירה אותו שורדת השואה, ההיסטוריונית חנה ארדנט.
ארבעה חודשים לפני תחילת משפטו של אייכמן פורסמו במגזין LIFE האמריקני חלקים מתמלולים של ריאיון שערך עם אייכמן העיתונאי ההולנדי, וילם סאסן. הראיון שנערך שלוש שנים קודם לכן, התקיים בארגנטינה, שהפכה מדינת מקלט לנאצים רבים שנמלטו מגרמניה, ותועד בסלילי הקלטה שחלקם גם שרדו. סאסן, נאצי נלהב, ראיין את אייכמן במטרה שיכחיש את המעורבות של היטלר ושל המפלגה הנאצית בהשמדת היהודים בשואה, אבל הופתע לגלות שאייכמן רואה בהשמדת היהודים את ההישג האישי הכביר ביותר שלו, ואין לו שום כוונה להמעיט במשקלו. להפך. כמו שהגדירו את זה כמה מומחי שואה שהתראיינו לסדרה, השואה הייתה הקריירה של אייכמן.
יריב מוזר, היוצר (התסריטאי והבמאי) של "אייכמן, ההקלטות האבודות", התוודע אל קיומן של ההקלטות לפני כמה שנים ולא חשף בהכרח מידע חדש לגביהן, אבל עשה מה שאף ישראלי או עיתונאי אחר עשה לפניו – הוא הצליח לקבל גישה להקלטות, שאופסנו בארכיון הלאומי בגרמניה ונאסרו לפרסום על ידי הבעלים האנונימיים שלהן. מוזר, שבסרטו "בן גוריון – אפילוג" כבר התנסה בחילוץ חומרים ישנים מארכיונים סרבניים, קיבל רשות לשלב את ההקלטות בסדרה שלו והחזיר אותן לחיים באמצעות המחשה ויזואלית של שחקנים, כשעל הסצנות שלהם מולבשות ההקלטות המקוריות, כולל התאמת תנועות השפתיים.
מוזר גם הבין את הציר שאליו צריכה הסדרה שלו להיצמד – הפער העצום בין מה שאייכמן מספר בהקלטות על תפקידו המשמעותי בקבלת ההחלטות ובתכנון מנגנון הגירוש וההשמדה, מול הדברים ההפוכים לחלוטין שטען במשפט. הוא הבין שהסיפור של ההקלטות כרוך בקשר בלתי ניתן להפרדה למשפט שהתרחש בארץ, והצליח לאחוז בהישג ממשי: המחשה מומחזת של חומרי ארכיון שמצליחה לא להיות מביכה או מעושה. אלי גורשטיין בתפקיד אייכמן ורוי מילר בתפקיד סאסן, שניהם דוברי גרמנית, כמו גם צביעת סרטי הארכיון שבמקור צולמו בשחור-לבן, מעניקים חיים למפגשים שבהם הוקלט הראיון ומעצימים את חווית הצפייה.
3 צפייה בגלריה
המחשה מומחזת שמצליחה לא להיות מביכה. מתוך "אייכמן - ההקלטות האבודות"
(צילום: איתיאל ציון, באדיבות כאן 11)
החיבור בין המשפט להקלטות הביא את מזור למסקנות והשערות ברובד עמוק יותר: בן גוריון, ראש הממשלה דאז, ניהל יחסי תן וקח עם גרמניה המערבית של אחרי מלחמת העולם השנייה. גרמניה העניקה לישראל סיוע בידע ובכספים, שבין היתר מימנו שיתוף פעולה בתחום הגרעין. עדויות וחומרים שנחשפו במהלך המשפט היו עלולים לפגוע בשיתוף הפעולה הזה, מה שהניע את בן-גוריון, ובעקבותיו גם את גדעון האוזנר, התובע, להתנהל על הקו הדק שבין סגירת חשבון עם העבר ובין בניית העתיד.
הבחירה בין העתיד לעבר הוכרעה - אם כוחות הביטחון הישראלים היו יכולים לסייע להאוזנר להניח יד על ההקלטות, המדיניות של הדרג הפוליטי העדיפה שלא להוציא מידע שעשוי לחבל ביחסים עם גרמניה או אף לחשוף פרטים מביכים על הממשלה עצמה, כמו אלה שנגעו לישראל קסטנר והקשר שלו לכאורה עם אייכמן. זה לא בהכרח טוב או רע, רק שופך אור על התנהלותה המורכבת של מדינת ישראל בעשור הראשון והשני לקיומה.
במובן מסוים המסקנות האלו של מוזר מרתקות לא פחות מהסיפור על ההקלטות. הדברים שאומר אייכמן בהקלטות ללא ספק מצמררים, ומוזר העניק להם משמעות נוספת כשהקביל אותם לדבריו במשפט, אבל החלק שעוסק באינטרס המדיני מצטרף לסדרות דוקו אחרות שנעשו בעשור האחרון, שחושפות את אחורי הקלעים של הקמת המדינה אל מול יצירת המיתוס וההאדרה שהתרגלנו לצרוך. יש משהו יפה בעובדה ש"אייכמן, ההקלטות האבודות" - סדרה מוקפדת ומושקעת, בעלת ערכי הפקה גבוהים שמספרת באמצעות ההקלטות והראיונות את סיפורו של אייכמן - מנצלת את חרך ההצצה הזה כדי לומר עוד משהו גם על הפער בין הסיפור שמספרת לנו הפוליטיקה הישראלית לבין ההתרחשות האמיתית מאחוריה, אז והיום.
