איך חוזרים לקולנוע? איך כותבים על קולנוע? האם ניתן בכלל ללכת היום לקולנוע במטרה לשכוח את המציאות ואת החוויה הטראומטית של השבעה באוקטובר? אני מניח שלא מעט מבקרי וצופי סרטים אמריקאים שאלו את עצמם את אותה שאלה ממש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, והמחשבה על קולנוע כבידור אסקפיסטי או הנאה אינטלקטואלית נראית לנו היום כבלתי מוסרית כמעט, בדיוק כפי שנראתה אז לאמריקאים. בתי קולנוע לב, שכמו אולמות אחרים פתחו את מתחמיהם באופן מוגבל, נדרשים לסוגיה הזו דרך הקרנת סרטו הקצר של יהב וינר ז"ל, "הילד", בהקרנות מיוחדות שההכנסות מהן מיועדות לתמיכה במשפחתו של יהב, אלמנתו שי-לי עטרי (שערכה את הסרט) והתינוקת שייה.
מתוך "הילד" – סרטו של יהב וינר ז"ל
(צילום: באדיבות Go2Films)
וינר, בוגר בית הספר מנשר, ביים את "הילד" כפרויקט הגמר שלו אשתקד. מאז הספיק לצלם סרט באורך מלא, אך לא זכה להשלימו. בשבעה באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס פשטו על כפר עזה, הוא הספיק להציל את חייהן של שי-לי ושייה בטרם נרצח. משך 27 שעות הסתתרו האישה והתינוקת המורעבת בת החודש עד שחולצו. הסיפור הטרגי הזה, אחד מאלפים, רודף את הצפייה בסרט (שעולה במקביל גם בסלקום טיוי), ומנכיח את הטראומה אותה כולנו חווינו וחווים גם בתוככי אולם הקולנוע. המציאות והבדיון משתלבים באופן שטרם נראה כמותו - כפר עזה שבו צולם הסרט נמחה, כמה מהאנשים המשתתפים בו אולי אינם עוד בין החיים או נחטפו, התראות צבע אדום שנשמעות במהלכו מקבלות עתה משמעות מצמררת, ומעל לכל מרחפת רוחו של הבמאי-תסריטאי המת. מהטעמים האלה, זהו סרט שקשה לצפות בו - אבל כדאי מאוד.
3 צפייה בגלריה
התנועה הזו בין קשיחותו של האב ונוקשותו של הבן ובין חיבוק וליטוף שהם מעניקים זה לזה מתבצעת בצורה עדינה ומשכנעת. מתוך "הילד"
(צילום: בן פלד)
"הילד" נפתח בשוט מרשים מאוד - צילום מרחוק של שדות חיטה משתרעים למרחק שכביש צר חוצה אותם. באופק נראים בתיה של רצועת עזה, והשעה היא שעת עלות השחר. מואזין קורא ברקע ואז, כמעט מבלי משים, נראה גם כתם לבן עולה מאחד השדות - כתם שהולך וגדל בהדרגה עד שהופך לזרם מים הניתז בעוצמה אל השמיים. פס הקול מתערבל ברעש המים, והנוף נעטף בתחושה מאיימת, על טבעית אפילו, שנמשכת משך מה שנדמה כנצח. ישנם מעט מאוד סרטים שהשוט הפותח אותם מעיד על הכישרון הגדול של יוצריהם, ו"הילד" הוא אחד מהם.
מכאן עובר סרטו של וינר לתאר את מערכת היחסים של אב (יורם טולדנו) ובנו, ברק (נמרוד פלג). השניים מתקנים את הצינור שהתפוצץ בשדה, כאשר ברגע כלשהו נעלם ברק ומתגלה על ידי אביו כשהוא צופה במשקפת אל עבר הרצועה. מכאן והלאה מתפתחת דרמה הקשורה בפוסט-טראומה שממנה סובל ברק, ומגיעה לשיאה בתקרית על גדר הגבול עם עזה - אתר שהדי היריות וקולות הנפץ הנשמעים מעברו האחר מתקשרים עתה לזיכרון הטראומטי הקולקטיבי של אותה שבת שחורה. יש משהו מאוד אישי בסרט, והעובדה שהוא מוקדש לג'ימי קדושים שנהרג בכפר עזה מפגיעת פצמ"ר שנורה מהרצועה בעת שעבד בגינת ביתו, הופכת אותו ליצירה שתודעת המוות מלווה אותה מראשיתה.
3 צפייה בגלריה
מעט מאוד סרטים שהשוט הפותח אותם מעיד על הכישרון הגדול של יוצריהם, ו"הילד" הוא אחד מהם. מתוך "הילד"
(צילום: בן פלד)
כאשר צפיתי בסרט שהוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב, שם אף זכה בפרס הצילום (בן פלד), לא יכולתי שלא לתהות על ההבטחה שהייתה גלומה בו. איך היו נראים סרטיו הבאים של וינר? מה יעלה בגורל הסרט באורך מלא שצילם, "הגדת קיבוץ"? וכאשר יושלם, איך ניתן יהיה לצפות בסרט שנושא עמו את הטראומה והאובדן בצורה מוחשית כל כך? ובאופן כללי יותר - איך יראה מעתה הקולנוע הישראלי? באיזה אופן הוא יישא את הצלקות הפיזיות והנפשיות של השבת השחורה והמלחמה שבעקבותיה.
20 שנה חלפו עד שנעשה סרט ישראלי שהתייחס ישירות לרצח רבין ("רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי מ-2015), והסרט הזה - חשוב, מעניין וראוי - נעלם במהירות מהמסכים. הטראומה של הרצח מצאה את אותותיה, באופן עקיף, בסרטים שהופקו במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית ועסקו בהסתלקותה הפתאומית של דמות האב או בקריסתה ("כנפיים שבורות", "מדורת השבט", "איים אבודים"). באופן מצמרר, הנה שוב המילה הזו, הטראומה שעתידה להתרחש מרחפת מעל 25 דקותיו של "הילד" ומציפה אותנו בזמן הצפייה בו.
סרטו של וינר, כאמור, עוסק בפוסט-טראומה, אבל ישנם בו רגעים יפים כל כך של רוך. התנועה הזו בין קשיחותו של האב ונוקשותו של הבן ובין חיבוק וליטוף שהם מעניקים זה לזה מתבצעת בצורה עדינה ומשכנעת. לעיתים נדמה שמערכת היחסים ביניהם (ישנם גם אח ואם שתפקידם שולי למדיי) היא שיקוף של המקום הספציפי שבו מתרחש הסרט - אימה קיומית המעוטרת ביופיים של השדות. כך גם האינטימיות שבין האב והבן מאופיינת במתח המאיים להתפרץ ואפילו אלימות שבתורה מתחלפת במגוננות.
נסיבות הקרנתו של "הילד" נובעות מהסיטואציה הטרגית. ספק אם אחרת הוא היה עולה לאקרנים מסחריים. על כן גם הצפייה בו היא בגדר ניסיון ראשון להתמודד עם הטראומה והדימויים הנלווים אליה. הקולנוע הישראלי איבד את מי שעשוי היה להיות אחד מבמאי העתיד שלו, וגם הכתיבה כאן על הסרט היא בבחינת תהייה על עתידו של הקולנוע הישראלי שאחרי השבעה באוקטובר.
