איך מותה של הנאנסת משמרת קשור לחוק האזיקונים שקשור לבן גביר כנציגנו הממלכתי? ובכן, הכול קשור
הנאנסת משמרת, יעל גרינברג, מתה השבוע בגיל 49.
היא נרצחה בגיל 14 וחצי.
הרצח התבצע על ידי 11 נערים, שאנסו אותה במשך ארבעה ימים, בזה אחר זה ולפעמים במקביל, בחדרה בקיבוץ, במפעל הרהיטים הקיבוצי, במושב הסמוך ובחוף הים. "הייתי כמו מריונטה", סיפרה כעבור שנים. "בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף".
11 האנסים זוכו מאשמה.
בהמשך נידונו ארבעה מהם, בכל זאת, לכמה חודשי מאסר. ארבעתם, ככל הידוע, חיים בנחת, מגדלים משפחות ומשגשגים עד עצם היום הזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יעל גרינברג מתה השבוע, בתום חיי עוני מלאים בבעיות נפשיות ואחרות.
אם זה לא גורם לכם לזעם נורא, חסר אונים, זעם מהסוג שמאכל אתכם מבפנים ואין לכם מושג לאן להוליך אותו (לעזאזל, איפה הם גרים, הארבעה האלה? למה שלושה מהם עדיין מסוגלים לחיות בנחת בישראל?) - אם זה לא מפוצץ אתכם מרוב כעס ותסכול, כדאי שתמששו לוודא שיש לכם דופק.
יעל גרינברג היא ההוכחה המתה שטראומות מסוג כזה לעולם אינן חולפות או נרפאות באמת. שגזר הדין של האנסים ניתן בטפטופים, ברחמנות ובהתחשבות, אבל גזר דינה שלה ניתן מיד ובמקום, וזה היה גזר דין מוות.
יעל גרינברג היא ההוכחה המתה שלא למדנו כלום. כי אם הממשלה מפילה - סתם ככה, בלי סיבה מלבד שרירות לב - את חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים; ואם ב-2022 נרצחו בישראל 24 נשים, ומתחילת 2023 נרצחו כבר עשר נשים - חמש מהן על ידי בני זוגן; ואם ההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות מתירים, לראשונה, הפרדה מגדרית והדרת נשים על פי חוק; ואם בקווי אוטובוס באשדוד כבר אומרים לנשים ש"זה קו של בנים" ומשאירים אותן בתחנה; ואם הצעת החוק של משה גפני להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים - אוהבי נשים ידועים - כבר אושרה לקריאה טרומית; אם כל זה קורה - וזה קרה, וזה ממשיך לקרות - לא רק שלא למדנו כלום, למדנו ההפך. יעל גרינברג מתה, מעמד האישה מת, השוויון מת, הצדק מת.
וזה לא קרה בישראל של לפני 35 שנה, שבה יעל גרינברג נרצחה. זה קרה בישראל 2023, שבה יעל גרינברג מתה.
ועכשיו - קושמרו היה אומר "בתפנית חדה", אבל זו לא תפנית והיא לא חדה, היא אפילו לא עיקול קטן, תכף תבינו - בואו נדבר על 12 מיליארד השקלים שממשלת ישראל עומדת להקצות, כבר בתקציב הקרוב, להגדלת תקציבי הישיבות. ולמשרד "למשימות לאומיות" של אורית סטרוק. ולרשות ל"זהות יהודית" (תסלחו לי על המירכאות, אין לי דרך לא לשים אותן כאן). ולתוספות שכר למורי החינוך החרדי, ולרשות לקידום המגזר החרדי, ולמשרד המסורת של מאיר פרוש ולעוד שלל מטרות ממש חשובות למגזר שלא תורם לישראל הרבה יותר מתפילות לשלומה העקרוני, אבל תורם כל מה שאפשר לשימור הממשלה.בואו נדבר על זה.
ממשלת ישראל לא מעוניינת לסייע לילדים עם מוגבלויות. היא מעוניינת לייצר כמה שיותר מבוגרים עם מוגבלויות – בעיקר בתחום לימודי הליבה וסיכוייהם להשתלב אי פעם בעולם האמיתי
בואו נדבר על העובדה שבאותו זמן ממש, למחנות הקיץ של תנועת "כנפיים של קרמבו" לשילוב ילדים עם ובלי מוגבלויות לא נמצא, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, תקציב ממשלתי.
במילים אחרות: ממשלת ישראל לא מעוניינת לסייע לילדים עם מוגבלויות. היא מעוניינת לייצר כמה שיותר מבוגרים עם מוגבלויות – בעיקר בתחום לימודי הליבה וסיכוייהם להשתלב אי פעם בעולם האמיתי.
כמו כן, ממשלת ישראל שמחה להעביר השבוע - בלי שום בעיה - כ-32 מיליון שקל לפיתוח הגן הלאומי סבסטיה שבשומרון; כ-50 מיליון שקל לשיפוץ בית ראש הממשלה בירושלים, ובהמשך - צפויים עוד חצי מיליארד שקל לפרויקט גרנדיוזי להקמת מעון חדש לחלוטין עבור ראש הממשלה.
ממשלת ישראל גם תשמח לממן, בכמה מאות מיליוני שקלים, פיילוט לחשמל כשר. בואו נדבר רגע על חשמל כשר. יודעים מה, בואו לא, כי אין דבר כזה יותר מכפי שיש חשמל טבעוני, חשמל נטול לקטוז או מפלצת ספגטי מתחת למיטה. לא, חשמל כשר הוא המצאה שתוכלו, אם תעדיפו, לקרוא לה "טרלול אורתודוקסי", אבל הוא לגמרי אמיתי בדמיונם של מי שדורשים אותו. מדובר בחשמל שנאגר לשבת ולחג, ובקיצור: בפלטת השבת הגדולה והיקרה בעולם, שהמיליארדים שתעלה יתגלגלו לכל חשבונות החשמל בישראל, כולל שלי ושלכם.
ואם כל זה לא ממלא אתכם, שוב, בזעם חסר אונים - כי מה יש לכם לעשות בקשר לזה? אולי רק ללכת למכולת ולשלם אפילו יותר על מוצרי החלב והלחם שהתייקרו - ייתכן שאתם לא לגמרי נושמים.
והזעם המכלה וחסר האונים הזה - שמתנקז לכאורה מעניינים שונים, לא קשורים, נובע, בסופו של דבר, בדיוק מאותו מקור: סדרי עדיפויות.
סדרי עדיפויות ממשלתיים משובשים, מושחתים, מסואבים, לפעמים סתם מרושעים.
סדרי עדיפויות ששכחו את תפקידם - לקיים בני אדם ומדינה - והחליפו אותם בתפקיד חלופי ומצומצם להחריד: לקיים ממשלה.
סדרי עדיפויות שאומרים: כל מה שהומניסטי, ליברלי, שוויוני, מגדרי, רווחתי, ארוך טווח - אאוט. כל מה שדתי, אינטרסנטי, מגזרי, אישי, נקודתי - וולקאם.
סדרי עדיפויות שאומרים לא לנשים, לא לחילונים, לא לאנשים עם מוגבלויות, לא למדינה מתקדמת שרוצה להיות חלק מעתיד עולמי אפשרי של טכנולוגיה, אקולוגיה, כלכלה מתקדמת, חינוך מתקדם וסתם דיפלומטיה מכבדת - כזו שפחות מתחברת לגזענים מוצהרים מסוג בן גביר כנציגי מדינה רשמיים בטקסים בינלאומיים.
אלה סדרי עדיפויות שבאים לאותת לא ימינה, אלא אחורה; לאיזו חזרה בזמן לעידן מקראי שבו שלטון ודרישות הדת מכתיבים למדינה הכול. עידן שבו אנשים, פרטים, אינדיבידואלים, חשובים פחות – אלא אם הם, במקרה, בשלטון כרגע וצריך לדאוג להם לבתים ולמתנות. עידן שבו נשים הן בנות מלך לשימוש גברים, לימוד הוא קודם כל עניין תורני וקִדמה היא שמרנות.
וסדרי העדיפויות המשובשים מהיסוד האלה - סימן ההיכר הבסיסי של הממשלה הנוכחית - הם המקור לכל תחושות הזעם חסר האונים שאולי פקדו השבוע גם אתכם.
וסדרי העדיפויות האלה הם הסיבה הגדולה באמת לצאת לרחובות. כן, אני יודע; מאשימים את המחאה שזו מטרתה הסמויה - להעביר את הממשלה הזו מהעולם - ומטה המחאה אפילו טורח לענות: לא, אנחנו פה כדי לחסום את העברת חוקי הדיקטטורה ולכונן חוזה חברתי חדש לישראל - וזה בסדר גמור, גם אני פה בשביל זה; אבל זו לא המטרה האחרונה מבחינתי. המטרה האחרונה היא, נכון, לראות כאן ממשלה אחרת. ממשלה שתכונן סדרי עדיפויות חדשים, הגיוניים, אנושיים. סדרי עדיפויות שרואים את טובת כלל הציבור והמדינה. סדרי עדיפויות של בני אדם וצורכיהם, תקוותיהם ועתידם. סדרי עדיפויות במידת אדם.
יהיו עוד ימי זעם רבים בדרך לשם. יהיו עוד עוולות בוטות מסוג התקציב המוצע, מסוג הפלת חוק האיזוק האלקטרוני. אבל סדר העדיפויות שלנו צריך להיות חד-משמעי: קודם כל, שינוי סדרי העדיפויות. קודם כל תעדיפו אותנו, אזרחי ואזרחיות ישראל הנושאים בנטל.
אחד צילם, שני צייץ, השר ריטווט, והופ: חרם על מאפיית אנג'ל. עוד שבוע, עוד הוכחה כמה השיח כאן לא אפוי
בסוף הטור אמליץ לכם על ספר חדש ומרתק, אבל לפני כן בואו נתבונן על משהו נחמד שקרה בשבוע שעבר. כלומר, משהו עצוב, אבל הוא גם נחמד, כי הוא עוזר לי כבעל טור להדגיש נקודה. זה בכלל דבר שכדאי לדעת על בעלי טורים: כשקורים במדינה או להם דברים מבאסים, הם קודם כל שמחים שיש להם נושא לטור, ורק לאחר מכן מתבאסים מהאירוע. אם אתם תחטפו מחר שלבקת חוגרת אתם תתבאסו מאוד; אם אני אחטוף שלבקת חוגרת, אני קודם כל אומר לעצמי: אחלה, אני סגור לטור השבת. ורק אחרי זה אתפנה להתאונן.
חזרה לעניין הנחמד והעצוב: בשבוע שעבר ישראל שיחררה גופות מחבלים. עם זה ספציפית אין לי בעיה, כלומר אני לא בעד או נגד, לא מתעניין בגופות, יש לי חיים מספיק מלאים גם בלעדיהן. אבל לאחר שישראל שיחררה אותן, קרה דבר נפלא. זה יישמע קצת כמו שאלה בפסיכומטרי, אבל תזרמו: פוליטיקאים מהאופוזיציה הראו לפוליטיקאים מהקואליציה, שכאשר הם היו באופוזיציה והם היו בקואליציה, כלומר הפוך מהיום, גם שיחררו גופות מחבלים. אלא שאז, הפוליטיקאים שהיום בקואליציה הראו לאלה שהיו אז בקואליציה, שגם הם התבטאו בעבר, כשהיו בעבר באופוזיציה, נגד שחרור מחבלים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא מדובר במקרה קלאסי של פוליטיקאי שעושה משהו שהבטיח שלא יעשה. לפנינו אירוע אחר. פה מדובר בפוליטיקאי שהפר הבטחה מפורשת בעבר וירדו עליו, אז כעת, כשאלה שירדו עליו מפירים גם הם הבטחה, הוא לא פונה אליהם בשאלה המתבקשת - למה אתם מפירים הבטחה? - אלא מזכיר מיוזמתו שגם הוא שיקר בעבר, ופשוט מתלונן שהם בזמנו אמרו לו שהוא אפס כשהפר הבטחה. זה ניואנס עדין ונדיר כמו רולאפס, אבל יש פה נקודה, תתרכזו: בעבר היו מטיחים בפוליטיקאי את הפער בין ההבטחות שלו למעשים. הייתה בושה. היום הפוליטיקאי שהפר הבטחה בעבר, מזכיר בעצמו את העניין ללא בושה, כדי להטיח באלה שמפירים הבטחה כעת את הקללות שאמרו עליו.
אתם תצטרכו לסמוך עליי פה, זו לא התפלפלות גרידא, למרות שאני מודע לכך שזה נשמע ככה. יש פה משהו כמעט קומי, שמעיד כמה מטורלל מצבנו: תראו כמה התרחקנו מהאמת. לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו כבר לא באמת מפריע לשקר. כולם בתורם באופוזיציה מבטיחים לפנות את חאן אל-אחמר ולהכות בעזה ללא רחם ולהוריד תוך יום את יוקר המחיה, ועוד מגוון הבטחות בשלל נושאים, שהם ואנחנו יודעים שרובן לא פרקטיות ולא אפשריות במציאות המורכבת. ובמקום להגיד להם בזמן אמת להפסיק לזיין את השכל ולתת פתרונות מורכבים למציאות המורכבת, אנחנו מאפשרים להם לקשקש. אז הגענו למצב קיצוני: אנחנו עד כדי כך לא מעמתים אותם עם השקרים שלהם, שהם לא מתביישים כבר לומר אחד לשני באופן הכי מפורש, אחי כשאני שיקרתי יצאת נגדי, אז עכשיו כשאתה משקר אני אצא נגדך!
וכל זה קורה כשאף אחד מאיתנו, הציבור, לא הופך את השולחן ואומר: חברים, אולי תפסיקו לשקר פשוט? אולי תפסיקו לספר לנו שיש לכם פתרונות קלים לשוויון בנטל, לטרור ולמצב הכלכלי, ובמקום זה תשקפו לנו את הבעיות ואת הפתרונות ההדרגתיים, אלה שחלקם קשה לביצוע, ולא כל מיני פתרונות קסם?
כעת נירגע קצת עם נושא קליל: חרמות. עבר קצת זמן מאז החל החרם החרדי על אנג'ל, ואני שם בצד את עמדתי האישית בנושא (לא אהבתי אותו בכלל, בר-לב הפגין שם כאיש פוליטי לשעבר ולא כיו"ר אנג'ל. אבל נניח לזה). מה שהיה מדהים זה איך נקלענו לאירוע הזה. הייתה הפגנה של אחים לנשק וצלם חרדי מוכשר צייץ שיו"ר מאפיית אנג'ל היה בה. בדקתי: הוא לא עשה את זה כדי לקומם אנשים על אנג'ל, הוא פשוט בדק בגוגל מה תפקידו הנוכחי של בר-לב, כי זכר שפרש מהכנסת. מישהו ראה את הציוץ שלו, כתב שצריך להחרים את אנג'ל, ומשם בשלושה ציוצים של מעצבי דעת קהל מהמגזר החרדי זה הגיע לדרעי, שרצה טראפיק וריטווט ואז לגפני, שלא יכול להשאיר את דרעי בזירה לבד, שהרי זה בכלל הרב שלו, והופ נהיה מרד וחרם וכאוס ובלגן.
מבינים מה אני אומר? זה לא שהייתה פה איזו מחשבה עמוקה, או תכנון מראש. זה כלל לא תוכנן. זה פשוט קרה. התגלגל. זו רוח התקופה: מישהו מדליק גפרור וכולם מיד חייבים להצטרף למדורה.
אם אתם טוענים שלהפגין בנימוס מול הרב שלכם זו פגיעה בציפור נפשכם, מה יגיד הציבור הליברלי על כך שילדיכם לא מתגייסים? אם על הפגנה שקטה אתם מחרימים מאפייה ישראלית, מה צריכה להיות התגובה לכך שאתם לא נוטלים חלק במלחמות ישראל?
באופן אינסטינקטיבי, בגלל המקום שבו גדלתי, אני מרגיש חיבור למגזר החרדי. גדלתי בבית של תורה, היינו נוסעים לקבל ברכה לפני כל חג מהרב אויערבאך ז"ל בטבריה, בחנוכה הייתי עם אבא בטיש המדהים של בעלזא, והאורח שהכי ריגש את אבא שלי בבר-המצווה שלי היה הרב לנדוי ז"ל, דמות שהייתה מיתית ברחוב החרדי.
אבל גם אני, מרגע ששני ילדי התגייסו לצבא, לא באמת מסוגל לקבל את המצב הזה יותר. וכשאני, אבא לשני חיילים שעולים על מדיהם מדי ראשון (ולפעמים כבר במוצ"ש) ויוצאים לבסיס, רואה מצד אחד אדם שפיקד על סיירת מטכ”ל ושירת עשרות שנים בצבא וחירף נפשו, ומהצד השני אנשים שהחליטו שלהפגין 200 מטר מביתו של אדם שמנהיג מגזר שמשתמט משירות צבאי זה פוגעני, איך אהיה בצד של החרדים?
רוצה לומר: אם אתם טוענים שלהפגין בנימוס מול הרב שלכם זו פגיעה בציפור נפשכם, מה יגיד הציבור הליברלי על כך שילדיכם לא מתגייסים? אם על הפגנה שקטה אתם מחרימים מאפייה ישראלית עם מסורת של מאה שנה, מה צריכה להיות התגובה לכך שאתם לא נוטלים חלק במלחמות ישראל?
לסיום, כאמור, אבקש להמליץ על "ואנקמה", ספרו החדש של ידידי העיתונאי רועי שרון. הספר עוסק בטרור יהודי, אבל נפתח בהבהרה ברורה וחד-משמעית: אין בספר ניסיון לייצר משוואה בין הטרור הזה, שמונה בין עשרות לכמאתיים מחבלים יהודים, לבין הטרור שיש בצד של אויבינו, שהוא למרבה הצער המוני וגורף וזוכה לתמיכה מוסדית גדולה. ואחרי שאמרנו את זה, יש בספר, שמותח כמו ספר בלשי, דברים שחשוב ומעניין מאוד להכיר. ויש בספר הזה תזכורת לעוד דבר: לעיתונות. רועי שרון מסמל בעיניי משהו שקצת הולך לאיבוד בעת הזו, שבה העיתונות עברה לקטטות טוויטר והעובדות הפכו חסרות חשיבות: שרון הוא יסודי, רציני, לא מגיע מפוזיציה ומספר את הדברים כהווייתם. ספר מומלץ. שבת שלום.
מאבק להכרה / בזמן כתיבת שורות אלה (יום ג') אנחנו באירוע מאלה שהם חלק מחיינו והגנה על יישובינו בדרום ובכלל. אבל איכשהו החלטתי לכתוב על האירוויזיון, כי כך או אחרת בכל אחד מאיתנו מקנן אירוויזיון קטן, כהוכחה למאבק הישראלי להכרה מצד ארצות אירופה (בערך כמו בכדורגל או ביורוליג). "אלה החיים שלנו", צוטטה נועה קירל לפני התחרות, ואכן אלה הם חיינו. ואצלי האירוויזיון מעורר זיכרון מתסכל ומוזר בתור מי שייצג את ישראל הנאבקת פלוס בתחרות המדוברת בשנת 1975.
שריטה אירוויזיונית / טוב, אתחיל בזה שהאירוויזיון לא היה מעולם מחאתי, בטח לא פוליטי (למרות שאוקראינה עדיין משתתפת בו). להפך, הוא היה תמיד יומרני, פומפוזי ומפוצץ גימיקים. אבל אני חי בזיכרון המוזר כי הוא הותיר בי שריטה אירוויזיונית שמופיעה כל שנה לקראת התחרות, ההימורים והניחושים. אז נכון שזה לא הדבר הכי חשוב בחיינו ההומים כרגע. יש לנו מספיק על הראש. אבל כיוון שמחר הרבה עיניים מכל קצוות הארץ יביטו בנועה ובאירוויזיון אז הנה, שמעו ת'סיפור המוזר על "את ואני" וארוחת הבוקר בשטוקהולם.
1975 / ב-1974 זכתה להקת אבבא במקום הראשון באירוויזיון (עם השיר ווטרלו על אודות הקרב של נפוליאון) ולכן תחרות האירוויזיון 1975 עמדה להיערך בשטוקהולם בשוודיה.
רק שמבחינתנו הישראלים, הדי טראומת מלחמת יום כיפור 1973 עדיין הידהדו בתוכנו ועם זה הגענו לאירוויזיון, קצת מהוססים, עצובים, אבל חדורי רצון להצליח. פתיתי שלג רומנטיים כיסו את שטוקהולם בירת שוודיה ואנחנו המשלחת הקטנה בת (לא תאמינו) שני האנשים, אלדד שרים המעבד ואני, חגגנו על כדורי השלג ללא מאפרת או סטייליסטית, להקות רקדנים או ליווי.
תחילתו של סיפור שמציעים לי לייצג את ישראל בלי קדם (ניחוש פרוע, אולי בגלל שהייתה לי אנגלית תיכונית סבירה). ושאחר כך את השיר "את ואני" כתבנו אהוד מנור ואנוכי על מרפסת ביתו השמשית. הוא נראה לנו שיר אהבה קצת פומפוזי שבאנגלית תורגם ל"יו אנד מי אההאהה" וכך המצאנו את הגימיק היחיד שהיה בו וזה האההאהה שלפי מה שחשבנו אז כולם יידלקו על האנחה האוניברסלית שכל אדם בעולם נאנח אותה לפחות פעם בחייו.
פוסט-מורטום / "יהיה בסדר", אמר לי בהומור מודאג אהוד מנור המופלא שכתב עשרות שירים מדהימים וביניהם את "אין לי ארץ אחרת", "ברית עולם", "חייך וחיי". אבל עם התחושה שישראל לא הייתה אז הכי פופולרית במרקטינג העולמי עלינו, אלדד שרים ואני (יחד עם רעייתי אז ואחותי נאוה) למטוס אל על והמראנו לכבוש את סקנדינביה. הייתי בן 25 בסך הכול. וכשהטייסים העבריים הזמינו אותי לקוקפיט עפתי כציפור בשמיים.
לא פעם כזמר אתה נקלע לסוג של השפלה מול קהל תובעני אימתני גדול, שכאילו עומד לבלוע אותך אם לא תביא את הסחורה. אז זה מה שחשתי שם כשאמרו לי שכל אירופה צופה באירוויזיון
אז הכול היה טוב, אבל עכשיו כמו בפוסט-מורטום של בונה ספינות שספינתו טבעה אני עוצר ושואל את עצמי למה נכשלנו, ואיך הגעתי רק למקום ה-11. שהרי נדמה שניסינו להביא את עצמנו במקסימום היכולת למרות הסיטואציה המלחיצה שנקלענו אליה (תכף ארחיב).
אז עם חולצת הדקרון, שרשרת לב ירוק על הצוואר ו"השוס של אותם ימים", נעלי פלטפורמה שהעלו אותי לגובה מטר שבעים ושמונה לעומת המטר שבעים ושתיים לפי בדיקות הבקו"ם בצבא, שרתי כמו משוגע.
אז תירוצים? / טוב שתמיד יש תירוצים. למשל השיפוט. (רק תראו מה עושים ממנו בימים אלה). או אולי בעצם פשוט היו לנו קלפים רעים. ואכן, עובדה שבוקר אחד הופיעו במלון ארבעה אנשי יחידת המאבטחים השוודית שנראו כמו איוון דראגו (שהתמודד מול רוקי בלבואה בסרט המפורסם) והודיעו שמרגע זה ואילך הם נדבקים אלינו, כולל הליכה לשירותים. תוסיפו עליהם ארבעה אנשי מוסד ישראלים חסונים, עם פיסטולאטוס מאחורי החגורות שהגיחו גם הם לפתע והתיישבו במסדרון המלון הכפרי אליו העבירו אותנו מהמלון המפואר במרכז שטוקהולם שבו שהו כל המשלחות. המלון הכפרי היה מבודד, סביבו פיטרלו שתי שריוניות ולא פלא שלפתע חשנו נרדפים, עצבנים ומלאי חשש.
סנוביזם אירופי / לא פעם כזמר אתה נקלע לסוג של השפלה מול קהל תובעני אימתני גדול, שכאילו עומד לבלוע אותך אם לא תביא את הסחורה. אז זה מה שחשתי שם כשאמרו לי שכל אירופה צופה באירוויזיון.
פאק, כל אירופה? בקושי הופעתי אז בצוותא עם 370 המקומות. "אוקיי, אם זה המצב, בואו נדפוק הופעה ונברח הביתה לאסיה", מילמלתי כשנדחפנו מאחורי הקלעים בין המתמודדים והמתמודדות האקסטרווגנטיים שנראו לעיתים כמו בובות שירה מתוזמרות.
היו שם גם מעמדות. למשל הסנוביזם האירופי של הבריטים והאירים שהיה להם פור טבעי של דוברי האנגלית לעומת דוברי השפות שוברות השיניים כמו סלאבית, טורקית, יוונית או עברית. ובכלל, שטוקהולם הקרה הפילה עליי מעטה בדידות. באתי מארץ השמש ופה הכול צרח בגודל ובקור.
12 זה 11 החדש / נאמבר טוולב (12) איז שלומו ארזי פרום יזראל. היא וויל סינג את ואני, יו אנד מי", הכריז הכרוז של התחרות. עליתי לבמה. התזמורת השוודית החלה לנגן ואני נעתי לצלילי השיר מצד לצד כמו ספינה בסערה ואחרי שלוש דקות בול סיימתי. במדד תשואות הקהל אומנם לא היו צרחות היסטריות (כמו אצל נטע ברזילי ב”טוי”), אבל הייתה תחושה שעברנו את הביצוע בשלום.
אחר כך באה הספירה המותחת והאינסופית, הדוז פואה (משאת הנפש של כל מתמודד) והגוד איוונינג שטוקהולם, כולל הבדיחות הדביליות של מקריאי התוצאות. וכאמור בתום הספירה מצאתי עצמי במקום ה-11 מתוך 19 ארצות.
אחר כך הכול נגמר בדקה. האירוויזיון התפוגג כמו בועת סבון, ארזתי את נעלי הפלטפורמה, שבתי לקומתי הרגילה. וכשנעמדתי בשלג במרפסת עם סיגריה ישראלית לחשתי ברוך שפטרני והלכתי לישון. למחרת כשראתה אותי החדרנית לחשה, "אה, זה אתה?" "כן", עניתי וחשתי לרגע שבאמת כל אירופה ראתה את הביזיונון באירוויזיון. אחר כך נפרדנו מכל המאבטחים החביבים, עלינו על רכב שכור, טישטשנו עקבות - ועפנו משם.
ולשאלה הנצחית: האם פגשנו שם את להקת אבבא? אז לא. כולל לא את ההולוגרמות שלהם. מה שכן, בחדר שלידי בתחרות היו להקת הצלליות (השאדואז) שליוו בזמנו את קליף ריצ'ארד ואותם פגשתי בהתרגשות רבה ואפילו ביקשתי שינגנו לי את "אפאש" אחת היצירות הנהדרות שלהם, אבל הם סירבו בנימוס בריטי של מלכים.
קלואז'ר / עכשיו צריך לבוא קלואז'ר דרמטי. משמע פיצוח החידה מה באמת היה שם ולמה שמרו עלינו כמו על ראשי מדינה. אז שנים אחרי האירוע, כשהתפרסמו הסטנוגרמות המודיעיניות של השוודים, התברר שהיינו מאוימים בדרגה 10 כי ארבעה פתחים מנוולים רצו להתנכל לנציגים הישראלים כמו שעשו כבר קודם בכל מיני מקומות בעולם. אז אלה הם באמת חיינו.
וזהו. זה הסיפור. "את ואני" הפך לשיר חתונות מצליח, ורק פעם אחת חזרתי אינקוגניטו לשטוקהולם, בדיוק לאותו מלון בעיר ממנו “נזרקנו”, וכשאכלתי ארוחת בוקר נאנחתי לעצמי בשוודית אהאהה שהידהד בין הצלחת לביני.
הגמר מחר / אז מחר הגמר. וכשאציץ בו זה יהיה בגלל נועה. ותמיד אזכור איך אהוד מנור המקסים ניחם אותי אז על הפדיחה באומרו: "נו טוב, לפחות ניצלת", צחק. "וכמובן ננסה שוב", הוסיף. והוא אכן ניסה ולקח את כל הקופה עם אבניבי ויזהר כהן.
ולסיום הנה חידה לחובבי הז'אנר, ויש רבים כאלה: מי ייסע בפעם הבאה לשבור את הקיר האירוויזיוני? אודיה הנהדרת או טונה? סטטיק או בן אל, אם ישלימו? או עדן או עדן (חסון ובן זקן)? ואולי שלום או אני. מה, לא מגיע לי צ’אנס נוסף?
המטרה: להבין למה בני ה–20 נמנעים מדייטים. האמצעי: לבדוק אם הפחדנו אותם יותר מדי
"תגידי", היא אומרת, "זה לא נראה לך מוזר שהבת שלי עוד לא התאהבה?" "בת כמה היא? 22?" אני אומרת לה, "יש לה עוד טונה זמן". ר' מהנהנת בפיזור דעת ואז מוזגת לעצמה עוד קצת יין לבן לכוס, מוסיפה גם לי, שיהיה, ושתינו רוכנות מעל המצית שלה ומדליקות לעצמנו סיגריה.
"כן", היא אומרת, "אבל זה עדיין מוזר לי. היא אפילו לא יוצאת עם בנים, רק עם החברות שלה. אני כל הזמן מחכה לשמוע דפיקה בדלת ולפתוח אותה לאיזה בחור שבא לאסוף אותה לדייט. זה אף פעם לא קורה". אנחנו יושבות במרפסת הקטנה שלה כשהבת שלה נכנסת לסלון, לבושה בטייץ יוגה. היא כבר השתחררה מהצבא אבל ממשיכה לגור עם אמא, כמו כמעט כל בני ה-20 פלוס בדור שלה.
זה בהחלט נחמד, ר' אומרת. יש לה את הילדים שלה איתה בגיל שבו היא ציפתה להתחיל להירשם לקורסים בארכיטקטורה מרוב ריקנות, אבל זה מייצר משהו טיפה לא טבעי. ההורים של היום עדים לחיי האהבה של הילדים הגדולים שלהם, יותר נכון לחוסר חיי האהבה שלהם. "פוריטנים קטנים", ר' אומרת, "בחיי, אני הייתי מתה אם אמא שלי הייתה רואה באיזה מצב של שכרות אני חוזרת בלילה. זאת? חוזרת ב-12, פותחת נטפליקס ואוכלת שוגר פופס".
"את זוכרת אותנו בגיל שלה?", ר' ממשיכה, ואני קולטת את ההשתקפות שלנו בזכוכית של החלון. פה ושם שערות אפורות, קמטים על הפנים, בכל זאת שתי נשים בנות 50 ומשהו, אבל יורדות על בקבוק יין שלם. מחששות בחזירות כאילו שאנחנו עדיין שתי הפארטי-גירלז השמחות שהיינו בשנות ה-90.
בגיל 22 אנחנו לא דמינו בכלום לבת של ר'. כבר בגיל 18 יצאתי עם גבר בן 27 שהיה מנוסה ומרושע ממני ברמה שזה היה ממש צער בעלי חיים. אבל למדתי ממנו דברים. למשל שברגע שגבר מתחיל לחקות את הקול שלך מול החברים שלו ולקרוא לך "ילדה" במלעיל, את צריכה לברוח על נפשך.
והנה, הבת של ר' לא יוצאת לדייטים בכלל. "היה לה חבר אחד לתקופה קצרה בגיל 17", ר' אומרת, "ומאז שום דבר". הייתי אומרת שזו רק היא, שאולי היא ביישנית יותר, ייתכן שאפילו מעדיפה נשים ועדיין לא הבינה את זה. אבל האמת היא שהמון בנות ובנים של חברות וחברים שלי מתנהגים בדרך הזאת. בחשבון הטיקטוק או האינסטגרם שלהם הם נראים כאילו הם חיים את החלום הסקסי של הרווקות - הבנות מצטלמות בחולצות בטן, משרבבות שפתיים; הבנים מטפחים את הבלורית שלהם כאילו שהיא ילד שעיר שיש להזין אותו בקוקוס, ונראים כאילו הם יוצאים ליותר דייטים מהארי סטיילס. אבל בפועל האמהות שלהן מספרות את אותו סיפור. אחרי הצבא הם חזרו לגור עם ההורים בבית ומאז יובש רומנטי גמור. הם מעדיפים לצאת בקבוצות, לשוטט עם הלהקה המצחיקה והזורמת שלהם.
"לפעמים עצוב לי עליה", ר' אומרת, "כל כך בא לי שהיא תרגיש מה שאני הרגשתי בגילה. את ההתרגשות לקראת הדייט, את האכזבה מהנשיקה הבינונית בסוף הערב, את הכמיהה הזו לשפתיים של מישהו אחר, מישהו שאסור לי להיות איתו, כמו הבוס הנשוי שלי מהמועדון. פעם אפילו התמזמזנו לכמה שניות במחסן של הבירות, עד שהוא הפסיק ואמר 'אוי, מה אני עושה?'" "היום קוראים לזה יחסי מרות", אני אומרת, ושתינו מהנהנות, כן, זה טוב שהעולם הוא כבר לא כזה מקום.
קם פה דור של נשים מודעות שלא מוכנות לתת למין הזכרי לעשות להן אביוז בשום דרך. רק שנשאלת השאלה - האם לא הזהרנו אותן טיפה יותר מדי? האם כל המידע הזה לא סירס להן את המיניות הבריאה?
אני מספרת לר' על ספר חדש ומעולה שקראתי, "ולדימיר" שכתבה ג'וליה מיי ג'ונאס, במאית תיאטרון ומחזאית ניו-יורקית. גיבורת הספר היא אישה כריזמטית בת 58, פרופסור לספרות בקולג' ליברלי ופרוגרסיבי קטן. בעלה ג'ון אפילו בכיר ממנה בקולג', הוא ראש המחלקה עצמה. כשהספר מתחיל, היא בצרות - לא פחות משבע נשים הגישו נגד בעלה עצומה. מתברר שהוא נהג לשכב עם התלמידות הצעירות שלו בקביעות. עכשיו הוא וגם אשתו עוברים שיימינג, כי היום נהוג לשפוט גם את הרעיה על זה שהיא לא עוזבת את הגבר הרע כמו פמיניסטית טובה. העבודה שלו מופסקת לאלתר, והוא מחכה לשימוע שלו.
על פניו, זה עוד רומן מ-טו שמדבר על הגברים הדושים והטורפניים שמקיפים אותנו, ועל הנשים האומללות שסובלות מהן. אבל בפועל, זה בעצם אחד הספרים הראשונים שחוקרים את העולם שנותר לנו אחרי ההצלחה הגדולה של המהפכה הזו. כי גיבורת הספר לא מרגישה נבגדת, לה ולבעלה יש הסכם מאז שהתחתנו, וגם היא ניהלה לא מעט רומנים בזמנה. וגרוע מזה, היא גם ידעה במעומעם על הסטודנטיות הצעירות שכל כך הוקסמו מבעלה הגאון והמצליח.
אם זה נשמע כאילו שזה ספר שונא נשים מנוסח עדות ה"אני אישה נדירה שבאמת מבינה גברים ולא יבבנית היסטרית כמוכן" - זה ממש לא נכון. זה ספר מאוד פמיניסטי, ויש בו דיון מעניין על למה לגברים מותר לרצות כל מה שהם רוצים, בין אם זה בחורה בגיל של הבת שלהן, או מכונית ספורט חדשה, ואף אחד לא שופט אותם כשהם יוצאים החוצה להשיג את זה. אבל נשים? הרצונות שלהן מושתקים. הרי גם לנו יש אחלה אגו ותיאבון בריא - לסקס, לכוח, לריגושים ולאוכל משובח. הגיבורה שלנו למשל חייבת להישאר רזה ומטופחת כדי לשרוד כאישה בגיל המעבר, ולכן היא לא תרשה לעצמה להתפרק על סטייק משויש או סלסילת לחמניות חמה.
אותו דבר קורה עם ההתאהבות שלה בוולדימיר, סופר מבטיח ולוהט שצעיר ממנה. גם לה יש כוח, מראה נאה, כריזמה, ובכל זאת היא מפחדת להסתער על הממתק הצעיר שהיא כל כך חומדת, כי אישה שמפנטזת על גבר צעיר בגילה זה נלעג.
בפסקה יפה במיוחד בספר הגיבורה מעלה שאלה. "בשנים שלפני כן קראנו לפרשות האלו יחסים בהסכמה, כי הם אכן היו בהסכמה וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין בכל מה שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה... צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן. להתנסות בהרפתקה קלה".
"את חושבת שהבנות שלנו אולי פשוט ספגו יותר מדי את כל האזהרות שלנו ולמדו לפחד מגברים?" ר' אומרת עכשיו, "הרי מאז שהן מתבגרות סיפרנו להם על כמה גברים נצלנים. הזהרנו אותן מפדופילים, מבוסים שדוחקים אותך ליחסי מרות, ממטרידנים".
והיא צודקת, טקס החניכה של הנערה היום כולל לא רק עשרות הרצאות בבית הספר על טורפים מיניים מכל הסוגים, אלא גם מדריך מקוון לכל מה שיכול להתקלקל עם גברים, כל מה שיכול לפגוע, להטביע בך טראומה שלעולם לא תצליחי להיפטר ממנה. וזה מבורך, קם פה דור של נשים מודעות שלא מוכנות לתת למין הזכרי לעשות להן אביוז בשום דרך. רק שנשאלת השאלה - האם לא הזהרנו אותן טיפה יותר מדי? האם כל המידע הזה לא סירס להן את המיניות הבריאה?
כשהייתי בת 17, התחלתי להבין שהגוף שלי יפה ומסוגל להרבה עונג, והתחשק לי לקחת את הצעצוע הזה לנסיעת מבחן. למרות האזהרות שאני יכולה להיכנס להיריון, לקבל שם של “זולה”, או להינטש על ידי גבר כמו מהשיר אלה של דפנה ארמוני, עדיין היו לי מספיק דייטים ופרשיות שנחשבות טאבו. אז היו שם קברניט גרוש באל על, סטנדאפיסט מבוגר וגם עיתונאי מפורסם בן 50 שהתחיל איתי כשעוד הייתי גורת מלצרות בת 25. בטח שהוא היה קצת חלקלק, ברור שריחפה מעלינו העובדה שיש לו יכולת לסדר לי ג'וב בחדשות. ובכל זאת, אחרי חצי נשיקה היה לי ברור שאני עם הלשון הנחשית והיבשה הזאת לא מסוגלת להישאר.
אפילו כשאני קוראת את זה לאחור ומחפשת טראומות, אני לא מוצאת בהכרח. לא כל גבר מבוגר ובעל כוח פגע בי או גרם לי להרגיש בהכרח שהוא מעליי. היה לי את היתרון של הצעירות, והחוצפה, והאמונה המוחלטת שאני חכמה שקיבלתי מאמא שלי כפרה עליה.
אני לא אומרת שזה לא טוב שנהיה פה עולם חדש ומתוקן שבו אסור לקיים יחסי מרות עם אישה צעירה, ובטח-ובטח שלא לעשות גרוע מזה. אני רק תוהה אם תנועת המטוטלת לא הגזימה לצד השני, ברמה שנשים שוב לומדות לא לסמוך על עצמן. כל העידוד החברתי הזה לחפש איפה נעשתה לך טראומה, ואיפה צולקת על ידי גברים - תראי לי על הפוסט איפה הוא ניסה להזרים אותך - מעורר את התחושה שנשים הן פרחים ענוגים שגברים נצלנים מחפשים לקטוף. אבל נשים הן לא כלניות נרעדות בגשם, יש להן אומץ ותחכום, וערמומיות דקיקה ומענגת, ובעיקר יש להן לב רעב ואמיץ של שודדת ים.
בתקופתי, מיניות הייתה הדבר המפחיד הזה שהזהירו אותי מפניו, כוס החלב הקדושה הזו שאסור לתת. חשבתי שזה אמור היה כבר לעבור מהעולם, היחס המיסטי הזה למיניות נשית כאל מסוכנת, משהו שאני חייבת ללמוד לשלוט בו אחרת הגבר יזהה פרצה. והנה היום, 30 שנה קדימה, המיניות הנשית היא חופשייה רק בסדרות טלוויזיה כמו "קורדרוי". בפועל, נדמה לי שהיא חזרה שוב להיות משהו שמסוכן לך, משהו שיש להיזהר איתו כי יש בו פוטנציאל אדיר להיפגע. אפילו מסע הגילוי של שנות ה-20 כבר הפך למהוסס, וזה חבל, זה הרגע שלך לנסות להבין מה את רוצה, לתת לעצמך להתענג קצת על הרצונות שלך. "כזאת חמודה", ר' אומרת ומניעה את הראש שאראה את הבת שלה מקפלת את הכביסה, אפילו בלי שביקשו ממנה.
