בשלהי 2019, רגע לפני פרוץ המגפה, שיגר נואה באומבך ("כשנהייה צעירים", "סיפורי מאירוביץ'") את סרטו "סיפור נישואים" לבתי הקולנוע ולמרקע של נטפליקס. הסרט, שהתכתב עם מסכת גירושיו של הבמאי האמריקאי מהשחקנית-במאית ג'ניפר ג'ייסון לי, כבש את הצופים והמבקרים כאחד. הסרט ב-128 פרסים (!), והנגיש את באומבך, יוצר אינדי מובהק, לקהל רחב יותר. אחרי "סיפור נישואים", בעוד הקורונה משתוללת, באומבך - שמורגל לכתוב בעצמו את סרטיו ולא מסתמך על יצירות של אחרים - מצא את עצמו שוקע בחוסר ודאות לגבי המשך דרכו. "הייתי במקום שבו לא ידעתי מה אני רוצה לכתוב ולא ידעתי מה אני מתכוון לעשות הלאה", התוודה באומבך כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון.
ואז נזכר באומבך ב"רעש לבן", ספרו של דון דלילו מ-1985 שקרא בנעוריו, והחליט בניגוד להרגלו לעשות לו עיבוד. מבחינתו זה היה אתגר, מה גם שבמשך שנים רבים טענו ש"רעש לבן" הוא ספר שלא ניתן לעיבוד קולנועי. בעלילת הספר אפשר למצוא גם קטסטרופה סביבתית, שמחייבת שימוש במסכות. "כשקראתי את 'רעש לבן' בפעם השנייה - וזה במקרה לגמרי התנגש עם הקורונה - הרגשתי כמה הספר רלוונטי ומרגיש כאילו הוא מתאר ממש את הרגעים שאנחנו חווינו. זה היה בלתי ייאמן. הספר פשוט הרגיש לי מוכר, אבל גם מטורף והזוי, כמו שהעולם מרגיש לי היום. והסרט היה מבחינתי דרך להביע את התחושות האלה. הרגשתי שלא רק שאני לוקח את השפה שבה דלילו השתמש, אלא גם מוצא דרכה את הקול האישי שלי".
עוד במדור קולנוע:
"רעש לבן", שפתח את פסטיבל ונציה, מגיע כעת לבתי הקולנוע בישראל, ובסוף החודש יהיה זמין למנויי נטפליקס. העלילה עוקבת אחר משפחה מעיירה קטנה באוהיו של שנות ה-80. אדם דרייבר (שעבד עם באומבך ב"סיפור נישואים") מגלם את אבי המשפחה - פרופסור ג'ק גלדני, ראש המחלקה ללימודי היטלר בקולג' קטן. ואילו דון צ'ידל מגלם את פרופסור מורי סיסקינד שמתמחה באלביס פרסלי. "הרומן של דלילו הוא סאטירה גם על האקדמיה וגם על התרבות הפופולרית ועל איך השתיים מתמזגות", מספר באומבך, "זוהי סאטירה על מה שמלמדים באקדמיה, על קולג׳, כמשהו שהתרבות שלנו מסחרה - לא בשונה משאר הדברים, דוגמת הסופרמרקט או הפרסומות בטלוויזיה. דלילו משתעשע על כך שיכול להיות לך מחקר על היטלר לצד מחקר על דמות כמו אלביס. רואים את זה כיום למשל במנועי החיפוש, שברגע שאתה מתחיל בחיפוש, הכול מתאזן - אתה יכול להסתכל על סרטון כזה ואתה יכול להסתכל על סרטון כזה, ולאט לאט הדברים הופכים כמעט שווי ערך".
רעש לבן - טריילר
(צילום: נטפליקס)
באומבך שיתף בסרט את זוגתו גרטה גרוויג, השחקנית-במאית, שלמענה נטש את ג'ניפר ג'ייסון לי – אחרי שהתאהב בה בצילומי "גרינברג". גרוויג כתבה איתו את התסריטים ל"פרנסס הא" מ–2013 ו"גברת אמריקה" מ–2015. בראיון שנערך איתו ב-2019 ב"ניו יורק טיימס", חשף באומבך שגרוויג הוסיפה שמחה ועליצות לחייו. "תמיד זיהיתי בגרטה את האופן שבו הייתי רוצה לחיות, גם כאדם וכעת גם בקולנוע. גדלתי באווירה שבה היה אסור לחגוג ואילו גרטה יודעת לחגוג. היא כל כך נלהבת ומעורבת בתוך ההווה, שזה עוזר לי להעריך את מה שקורה עכשיו. לא תמיד הייתי טוב בליהנות מכל דבר ובזכותה אני נהנה יותר עכשיו".
עכשיו השניים משתפים פעולה ב"רעש לבן", שבו גרוויג מגלמת את באבט, רעייתו של פרופסור גלדני. הזוג מגדל ארבעה ילדים, ורק הפעוט בהם הוא המשותף. באבט בוגדת בבעלה עם מדען מהשירות החשאי, שמספק לה תרופה נוגדת חרדת מוות. ואז מתרחש אירוע של אסון סביבתי, שמחייב את תושבי העיירה להתפנות.
רבים מסרטיך הקודמים עסקו ביחסים. נראה גם שיש לך אובססיה לפרק את המשפחה האמריקנית לגורמים, היית אומר שזו התחנה הסופית אליה דוהר הסרט "רעש לבן"?
"בסרטים קודמים חקרתי מיתולוגיות משפחתיות והסיפורים שמשפחות מספרות זו לזו, הסיפורים שהורים מספרים לילדים שלהם על עצמם. תמיד מעניין אותי איך אנשים רואים את עצמם לעומת מה שהעולם אומר להם על עצמם. ב'רעש לבן', המשפחה היא במובן מסוים מטאפורה לתרבות בכלל. יש שורה נהדרת שמורי, הדמות של דון צ'ידל אומרת בסרט: 'המשפחה היא ערש כל המידע הכוזב בעולם'. זה משהו שאנחנו רואים במשפחות שלנו כל הזמן - אילו דברים נאמרים ואפילו האופן שבו אנחנו מספרים את ההיסטוריה המשפחתית, שאותה אנחנו מעטרים ומייפים פה ושם. במשפחות אנחנו רואים גם אמיתות שמשתנות. אז חשבתי שזה ייצוג נהדר לא רק לאמריקה - אלא גם לעולם כולו ולאיך אנחנו מעבדים אינפורמציה".
יש בסרט הזה המון רבדים ואחד מהם הוא הפחד מפני המוות.
"הסרט במהותו עוסק בזה שהחיים והמוות אינם שני אירועים נפרדים - הם חלק מאותו תהליך, אם כי אנחנו חיים כאילו יש ביניהם קו מפריד. ופעמים המוות מגיע למפתן דלתנו ונוקש בה. הסרט עוסק באיך אנחנו יוצרים לנו ריטואלים ואסטרטגיות לנסות ולהדוף את הסכנה, את המוות. המשפחה ב'רעש לבן' נאלצת להתמודד עם סכנה אמיתית, שהם לא באמת יודעים איך לעבד, היות שהם רגילים לראות אותה רק בטלוויזיה או בקולנוע. הם לא יודעים איך להגיב בהתחלה. אז אחד הדברים שקורים הוא שהמשפחה חייבת להפנות מבט פנימה ולהבין שהדברים תמיד היו מתחת לפני השטח ונותרו חבויים מתחת לכל הריטואלים והאסטרטגיות שאנחנו יוצרים לעצמנו בניסיון לשמר את הרעיון הזה שהדברים לא ייגמרו. המסר בספרו של דלילו שאותו ניסיתי להעביר בסרט, הוא שיש כאן הזדמנות להתקרב – אחרי כל מה שהם חוו, בני המשפחה מפנים את המבט פנימה ובכך הם מתקרבים".
מה הבאת מהפחדים שלך לסרט?
"הפחדים שלי מופיעים לכל אורכו. אם אתה מתעורר וקורא את העיתון בבוקר, אז אתה מפחד מהכול", אומר באומבך ופורץ בצחוק. "זה משהו שרציתי להביע בסרט, שהפחד הזה שם בחוץ. אנחנו מסתתרים מפניו, צופים בטלוויזיה שמשנה את התפיסה ואת מערכת היחסים שלנו עם הפחד. הסרט מושפע מאיך אנחנו מוסיפים על גבי המוות את הבידור כנספח ונעזרים בו כדי להדריך אותנו איך עלינו לחיות. אני חושב שכדי באמת לחיות, צריך לדעת שהחיים הולכים להיגמר".
באומבך (53), בנם של סופרים ומבקרי קולנוע מברוקלין, ינק אהבת קולנוע בינקותו והיה נחוש להפוך לבמאי מגיל צעיר. באמצע שנות ה-90 הוא פרץ ומאז מעמדו רק מתעצם. גם הוליווד לא יכלה להתעלם ממנו – לאחרונה באומבך וגרוויג כתבו את התסריט של "ברבי", הפקה הוליוודית מסקרנת ועתירת-תקציב שמביימת גרוויג. הסרט, שיעסוק במעללי הבובה ברבי (מרגו רובי) ובן זוגה קן (ראיין גוסלינג), חורג ממערך יצירתו האישית ולעיתים האוטוביוגרפית של באומבך. המבקר רג'י אוגוו מה"ניו יורק טיימס" היטיב לתאר את גוף העבודה הכולל של באומבך: "סרטיו מוארים בחלקם על ידי הגחלים הלוחשות של ניסיונו האישי. הוא מציג טיפוסים אמנותיים, בורגניים, לעיתים קשובים ואוהדים ולעיתים דוחים. הם נקלעים למצבים שנראים אמיתיים וטבעיים באופן מחשיד, כאילו קרעו אותם מתוך מחברת המתארת את המציאות האכזרית ללא כחל וסרק".
בשיחתנו, באומבך מעיד שהוא מאוד "מתעניין בנושא של שינויים ותקופות מעבר בחיים של אנשים. אני גם מאוד מתעניין בדמויות, שמבינות את המקום שבו הן נמצאות ויש להן מושג איך הן רוצות ששאר העולם יראה אותן. המצב שבו המציאות מנוגדת לאיך שהן רוצות להיות או לאיך שהן רוצות שיראו אותן". ואם אנחנו מדברים על שינויים, הרי באומבך גרם ללא מעט כוכבי וכוכבות קולנוע להעז, להפתיע ולשנות את הלוק שלהם. "פשוט יש לי חזון מאוד ספציפי של איך אני רוצה שהדמויות ייראו. במקרה של ניקול קידמן ב'מרגו מתחתנת' ידעתי שאני רוצה שיהיה לה שיער שחור ארוך ומסודר. ולג'ף דניאלס הצעתי שהוא יגדל זקן לכבוד 'חיים בין השורות', והוא אכן השתנה בזכות הזקן. כשפגשתי בפעם הראשונה את בן סטילר לקראת 'גרינברג' שבו הוא מגלם מוזיקאי יהודי לוזר ומתוסכל שנאלץ לעבוד כנגר, שאלתי אותו אם הוא מוכן להאריך את השיער. לבן תמיד יש שיער קצר בסרטים, והרגשתי שלדמות של גרינברג צריך להיות שיער ארוך יותר. כמו כן, בן הוא טיפס בריא ששומר על כושר, ולא חשבתי שגרינברג צריך להיראות כך. אז עודדתי אותו להשיל קילוגרמים אחדים ממשקלו. לדעתי השינויים האלה הם דרך טובה בשביל השחקנים למצוא את הדמות ולהזדהות איתה".
ואילו ב"רעש לבן" גרטה עוטה פאה מתולתלת מפתיעה ולאדם הצמחת כרס.
"לקראת הסרט, עבדתי יחד עם גרטה על בניית הדמות וגרטה כמובן הייתה מעורבת באיך באבט תיראה. דלילו אומר בספר שהשיער שלה חשוב, והלכנו בעקבותיו. הפאה המתולתלת הייתה מדהימה. בכלל, רוב הדמויות בסרט עטו פאות. אדם ואני דיברנו הרבה על סוגיית המשקל העודף של הדמות שלו. הודות לפאות ולתלבושות יצא לי לראות את כל הקאסט עובר טרנספורמציה. זה נתן לכולם עוד משהו לשחק איתו והוסיף אלמנט פרפורמטיבי, שלדעתי היה נכון מאוד לסרט הזה".
כיאה לסרט בשם "רעש לבן", הפסקול שלו מאוד עמוס, מוקפד וצופן הפתעות. "בספר של דלילו ראיתי איך הוא לוקח את שפת התרבות הפופולרית והופך אותה לא רק לתיאור, אלא גם לדיאלוג", מסביר באומבך, "זה מאוד ספרותי ונתן לי הזדמנות למצוא לדבר הזה אנלוגיה קולנועית. כמובן חשבנו הרבה על המושג 'רעש לבן' - לאיזה סאונד אתה שם לב ולאיזה לא – כך שבצילומים, לכל אחד מהשחקנים היה מיקרופון משלו והיה גם בום (מוט ארוך שבקצהו מיקרופון, א"ק) לכל הסצנה, וכך יכולתי להתמקד בפרטים הקטנים. במקרים מסוימים אני דוחף אותך לשים לב למשהו אחד מסוים ובמקרים אחרים נותן לך את האפשרות לבחור מה אתה רוצה לשמוע".
על כתיבת המוזיקה הופקד דני אלפמן, שמרבה לעבוד עם טים ברטון. "לא עבדתי עם דני בעבר, אבל בגלל התקופה בה הסרט מתרחש והמעברים בין ז'אנרים שונים, הרגשתי שדני, שעושה סוגים שונים של סרטים, יתאים פה בדיוק. תמיד הרגשתי שבמוזיקה שלו יש כמה רבדים שעובדים במקביל ותמיד יש אצלו נימה של הומור. הסרט כאמור עוסק בחיים ובמוות ובזה שעלינו להכיר בכך שהינם היינו הך - שהם מתקיימים יחד ולא כשני דברים נפרדים, אז חשבנו המון על קונטרסט מוזיקלי בין הסינתטי לטבעי. כך יצא שיש לנו תזמורת קלאסית שמנגנת לצד להקה אלקטרונית. הכנסנו גם מוזיקה מתוקה ורומנטית כנגד מוזיקה פועמת ורועשת, כזאת שהזכירה לי את להקת Tangerine Dream ופסקולים נהדרים אחרים משנות ה-80".
במהלך הקריירה שלו, הפגין באומבך השפעות רבות מהבמאי הצרפתי אריק רוהמר. הוא אף קרא רוהמר לבנו הבכור. ב"רעש לבן", באומבך שואב השראה מיוצר אחר של הגל החדש הצרפתי - ז'אן לוק גודאר, בעיקר מסרטו "וויקנד". מצד שני, הוא מושפע כאן מסרטים אמריקאיים שנעשו בשנות ה-80. "הספר של דלילו זימן לנו הזדמנות ויזאולית ורגשית אז צילמנו את הסרט ב35 מ"מ אנמורפי, סגנון שהשתמשו בו בהרבה מהסרטים האהובים עליי משנות ה-80. אבל בגלל שמדובר בפריים כל כך רחב, זה גם מאפשר לך להכניס אליו את מה שאתה רוצה שהצופים יראו. אם אתה עושה קלוז אפ זה ממש קלוז אפ, אבל אם אתה עושה פריים רחב יותר רואים בו המון. בסרטים שלי אני הולך לכיוון ההפוך ומנסה להפשיט את הסרט כמה שיותר, אבל ב'רעש לבן' התענגתי על הצבעים ועל המראה של הדמויות והשחזור של שנות ה-80".
