מגיל צעיר התרגלנו, לפחות באזור החיוג שלי, לא לצפות מישראל להיות וואו. המלחמה שינתה גם את זה
אני לא זוכר מתי התחלתי לראות בישראל מדינה לא־משהו.
אני חושב שזה בטח קשור לטיולים שאליהם הכריחו אותי לצאת כילד.
כי הטיול השנתי, וגם הטיול מהתנועה – ובאופן כללי כל "טיול", שהיה למעשה היסחבות מטולטלת ומייסרת עם ציוד במשקל גופי על הגב, מדריכים מוטרפי מורל, ילדים שנולדו להציק, שפשפת שעוד לא ידעתי לקרוא לה בשמה ולילות נטולי שינה בשק שמכל המילים הוצמדה לו דווקא המילה "שינה" – היו החלק השנוא עליי בכל מה־שנקרא־החיים־שלי בין גיל שש ל־16.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שנאתי הכול: את ההכנות לטיול, את הטיולית המקרטעת, את הרעש הבלתי נסבל של כולם, את ההליכות האין־סופיות בשבילים קפוחי שמש, את הבריונים הכיתתיים שהיו מפליקים לי עם האצבע בתנוך האוזן, את השתוללויות הלילה, את היקיצה הקפואה לפנות בוקר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
החלק הטוב היחיד בטיולים האלה היה החזרה הביתה, לאמא, למקלחת חמה, למיטה מפנקת. רק בשביל זה היה שווה – טוב, בעצם לא, גם בשביל זה לא היה שווה.
ובגיל 16 הבנתי משהו: שאני לא חייב.
לא חייב לצאת לטיול שנתי. לא חייב ללכת לתנועה. לא חייב, בעצם, שום דבר שעושה לי רע.
אז הפסקתי.
לא קפצתי את היהודיה, לא הלכתי את מדבר יהודה, לא טיפסתי את שביל הנחש ולא עשיתי את שביל ישראל, שחוצה לאורכה את אחת המדינות הכי יפות בעשירייה הרביעית של המדינות הכי יפות – כי בינינו? בכנות? נכון, יש לישראל קצת נופים, יש צמחייה ארצישראלית, יש ים ומדבר ואלון וקטלב וקליפות קלמנטינה שמישהו זרק על שיח, אבל ברור לכולנו שזה לא שום אלפים או פיורדים, חופים בתוליים או פסגות נשגבות, כן? אין פה עצי סקויה, גייזרים, אגמים קפואים; אין שומרי מסך. בואו, זאת ישראל.
מדינה שמכל נקודה בה אפשר לראות אנטנה או שלט פח, או את הנקודה הבאה שממנה אפשר יהיה לראות אנטנה או שלט פח. מדינה לא־משהו.
ואחרי שגדלתי להיות ציניקן תל־אביבי סטנדרטי – סביב גיל 20 – מצאתי את האנשים שלי: גם הם לא התעלפו מארץ ישראל. התעלפו מאיטליה, מהפירנאים, מתאילנד, מהרוקיז הקנדיים. דברים כאלה. מה, אנשי העולם אנחנו, מערביים אנחנו. העיניים תמיד על סלוני העולם, לא על פרוזדורי ירושלים. מישראל לא פיתחנו שום ציפיות מיוחדות בתחום הוואו. זאת לא מדינה של וואו. זאת מדינה של "בסדר, נחמד. עכשיו בוא נזוז, שלא ניתקע בפקקים של מוצ"ש בדרך הביתה".
זאת הייתה ונשארה ברירת המחדל שלנו; אוהבים את ישראל, אבל חולמים על חיים בעיר קוסמופוליטית ענקית או על פנסיה ליד נהר רגוע בעיירה ציורית מהסוג שיש כמו זבל (מה, אנחנו ישראלים! זו צורת ביטוי!) בכל חור באירופה.
אז כן; ישראל היא המולדת, התרבות, ואנחנו ציונים בנשמה כי סבתא באה לפה מהשואה – או איזושהי שואה – אבל אנחנו לא מתפעלים חיצונית מהמקום הזה ובטח לא מיושביו ה... ישראלים. לא; אנחנו מתחילים להתפעל ברצינות לפחות ארבע שעות אחרי שעברנו את נתב"ג.
ואז הגיע 7 באוקטובר. ומשהו השתנה פתאום.
וקסמי המקום הזה התחילו – סליחה, מילה פיוטית בעוד שלוש, שתיים, אחת – להזדהר, פשוט להזדהר, בדרך שקשה להמשיך להתעלם מהם, כאילו ישראל עצמה אומרת: תראו, אתם לא נלחמים עליי לחינם. אני כל כך, לגמרי, שווה את זה.
וכל יום מחדש כאילו מבקש, בדרך כלשהי, להדגים את הנקודה.
זה מתחיל מתל־אביב. זה מתחיל, למשל, מהילד שלי, שרוצה לשבת איתי בשישי בצהריים באיזה מקום בדרום העיר שהוא ראה באיזה סרטון, ואני מסכים בחוסר חשק, ואנחנו מגיעים למקום ההוא ואוכלים עוף מטוגן מופלא ומסתכלים סביבנו – באנשים החמודים שיושבים על המדשאה ליד שבילי האופניים ונהנים משמש בטמפרטורה מושלמת ועוף בטמפורה מושלמת ומכל הסצנה הקולנועית הזו, שאם הייתם מספרים לי שהיא מתרחשת בצ'לסי, מנהטן, או בשורדיץ', לונדון, הייתי מהנהן בהתלהבות, אבל הייתי גם אומר לכם: בתל־אביב זה טוב יותר. כי ברגע זה, בכל המקומות ההם, הטמפרטורה קרובה יותר למינוס עשר מעלות, בזמן שהנה אנחנו כאן, משחקים פוצ'יוולי עם השמש ואוכלים ושותים הכי טוב בעולם.
ובשבת יצאתי עם חברים ג'יפאים לאזור הרי ירושלים, ואיפשהו בעיצומם של ההרים המוריקים פשוט עצרנו על מרבד ירקרק ושטוף שמש אבל גם מוצל בחלקו, והתיישבנו, והייתה דממה גמורה מסביב, והנוף היה סוג של אחו אין־סופי, ומשהו בלב השבור שלנו, הלב שנחתך לקוביות ב־7 באוקטובר ומסרב להפסיק לדמם מאז – פתאום התאחה קצת, רק טיפה, רק תזוזה קטנה לכיוון הנכון לנוכח כל היופי הזה.
ישראל הייתה פשוט נהדרת.
כן, זו גם עונת השנה – כי החורף הישראלי הוא תמיד אביב מושלם – אבל זה יותר מזה: אלה גם האנשים – האנשים שלכאורה, אם תאמינו לטוויטר, חוזרים לסורם ואוחזים שוב זה בגרונו של זה סביב מחלף פולג הגדול של תקופתנו – בנימין נתניהו – אבל ביומיום אתם שמים לב שלא באמת. לא ככה.
כלומר, הוויכוח בינינו נמשך, והוא עקרוני ומהותי ויחרוץ את פניו של המקום הזה – אבל הישראלים באמת התקרבו קצת. משהו באמת זז שם. משהו התרכך, אולי התרחב; משהו מסוגל להכיל שאולי הצד השני – לא בקצותיו, אבל במרכזו – הוא בעצם לא כל כך צד שני.
אומרים שזה זמני, שתכף יעבור לנו, שהנה כבר עבר. אני אטען שלא; אני אטען שהזהירות החדשה הזו שבה אנחנו נוהגים זה בזה היא כאן כדי להישאר. אתם לא תצעקו על מי שאולי איבד בן משפחה בעוטף עזה או בצפון, או מכיר משפחה של חטוף, או סתם יוצאת מדעתה מרוב דאגה לבן שהוא עכשיו "בפנים", כמו שהתחלנו לקרוא לזה.
וזה לא שלא צועקים ומעליבים גם עכשיו; וזה לא שישראלים ערלי־לב וגסי־רוח, שמשהו בהם נאטם והשתבש לצמיתות, לא מקללים משפחות חטופים. זה רק שהם מיעוט מבוטל. רובנו השתנינו קצת, והשינוי הזה מורגש ברחוב הישראלי, גם אם עדיין לא בערוץ 14. ואיכשהו ישראל עצמה נראית קצת שונה. לפעמים הרבה.
היא ארץ יפה. היא ארץ מובטחת שמסוגלת – אם רק ניתן לה – לקיים.
ואני לא כותב את זה במתק שפתיים מזויף של ציונות דתית שמנסה להזמין אתכם לשבָּת או להתעמקות בפרשת השבוע – לא שיש בזה משהו רע (יש בזה, לרוב, משהו משעמם). אני כותב את זה כדי להגיד שיופיו של המקום הזה – שמתם לב לשקיעות בזמן האחרון? לקשתות בענן? – ואיכויותיהם הפנימיות של חלק ניכר מאנשיו, הפכו פתאום בולטים ונוכחים ומורגשים יותר.
אפשר לקום ולהתהלך בארץ, אבל אפשר גם להישאר במקום ועדיין לראות לא מעט מהיופי הזה. הוא היה שם תמיד, כנראה.
אבל רק אחרי שהחשיך כל כך בחוץ, הצלחתי לחזור ולהבחין בו.
להכיר אותנו מחדש / היי למשפחת עמדי היקרה. כבוד וגאווה על הבן המופלא שהוצאתם מתוככם. היי עמדי יקירי. דיברת נפלא. חד־פעמי. אבל עידן הוא הרי עידן אחד ומיוחד ולא קולקציה. ומעבר לו, המון מיוחדים במינם שלפה הארץ מקרבה בחודשים האלה. חיילים אלמונים. גברים ונשים שבאו מהים המלוח, מפסגות ההרים, העמקים, הערים, המושבים והקיבוצים.
ועכשיו? בין הזמנים, מה אנחנו רוצים מעצמנו? לאן פנינו מובילות? האם שוב למריבה הגדולה ולקרע או לשלום בית? פנחס שדה כתב: "מה מעט יכול אדם לומר לכל היותר בכאבו הגדול ביותר? אתה מביט בו ורואה: דמעה אחת זולגת, עוד דמעה, טיפות מים אחדות. זה הכול". זה על השכול, העצב. ועכשיו עוד שאלות: האם קולן של הטברנות יגבר על קול שאון התותחים? האם נכיר את עצמנו מחדש בעוד יום־יומיים, נוכח העובדה שכבר כמעט לא הכרנו את עצמנו לפני 7 באוקטובר המר?
יחף בגשם / אני הכרתי פעם שביל בקיבוץ שבו נולדתי שהוביל לגבעות, שהובילו למשאבת המים, שהובילה למקום אחר. לא היה גבול בין השביל בקיבוץ למקום האחר. כללית לא היה שם גבול. אני גדלתי בקיבוץ הזה בעמק עד גיל ארבע, הרגע שבו עזבו אותו הוריי לעיר הגדולה, והתגאיתי בזה מאוד הרבה שנים. "נולדתי בקיבוץ שהוריי הקימו", הייתי אומר לכל מי שרצה לשמוע.
אחר כך המושג קיבוץ החל לאבד חלקים ממשמעותו. אפילו הקיבוץ הנפלא שלנו (אלוני אבא שמו) הפך למושב שיתופי. הרפת אמנם נשארה. מאיר שלו אמנם החנה שם את ביתו וגינתו, הבתים הטמפלריים נותרו בעינם, אבל כל השאר כבר לא קיבוצי. עד 7 באוקטובר. שם הכול התהפך. הקיבוצים של העוטף (שהופעתי לפניהם שבועיים לפני המלחמה יחד עם אנשי אופקים, נתיבות, שדרות ומושבי הסביבה) הפכו למהות חדשה. אז לכבוד כולם שוב אני הולך יחף בשביל בגשם. לא אכפת לי מכלום. חסר שיפוט. אוהב את כולם. אוהבי הארץ.
לא הספיק / בשדרות רוקח פינת הכביש המוביל לחיפה, עומד ג'אגלר צעיר עם כובע שמשמש לו כהגנה נגד גשם ולאיסוף הכסף. הג'אגלר מעיף כדורים לאוויר. וכשאני עומד (מכונית תשיעית בתור) אני יכול לעקוב אחר תנועותיו המיוחדות שבהן הוא מעיף ת'כדורים וקולט אותם. טוב, מה יש לי לעשות. סגרתי את הרדיו. כבר לא יכול לשמוע.
הרמזור מתייצב ארוכות על האדום ואני מתפלל לאלוהי הג'אגלינג: רק שהבחור יפסיק בזמן את הג'אגלינג שלו, כדי שיספיק לאסוף מהנהגים את הכסף בכובעו. אבל לא. הבחור מאוהב במקצועו, והוא ממשיך בשלו ארוכות. ואז כשהוא נפנה כבר (תודה לאל) לבקש קצת כסף למחייתו, הרמזור מתחלף לירוק, ושוב לא הצלחתי לצוד את תשומת ליבו לעובדה שאחזתי ב־50 שקלים כדי לתת לו מבעד לחלון.
הקול הפנימי אומר: 50 שקלים? השתגעת? תן לו עשרה. מה הוא עושה בסך הכול? נלחם קצת בכמה כדורים ומקלות?
הקול השני: וכמה לדעתך עולה כרטיס ללונה פארק? להופעה? או כרטיס כניסה לעזה? ראבק. חרבו דרבו. מנגו טנגו. אני מושיט את היד ולא מספיק.
כוכבים / לא, אני לא רוצה ספיישל ב"כוכב" (הציעו, מכבד). אבל איך אני יכול עכשיו? הייתי בהמון הלוויות של כוכבים אמיתיים. למשל השבוע במקום להיות בטקס קריאת הרחוב על שמה של אחותי היקרה והאהובה בקריית־אונו, הייתי מחויב לשבעה על מארק קונונוביץ' ז"ל שהשאיר אחריו ארבעה ילדים, הקטנה בת ארבעה חודשים. זה בהרצליה. ראש העיר ואנשיו צמודים בחום למשפחה. מחלקים תה לכל מי שנכנס לאוהל האבלים. מיכאל, הילד בן ה־12 המרגש והנבון, מסביר לי איך אביו האהוב נפל. אלוהים. לא חסר השראה לילדים בימים הטרופים האלה.
ובלילה אני חולם (רושם חלומות) שאני עומד לצאת לשיעור יוגה, ובדרך לשם אני עומד לעלות על מטוס עם פלגת צנחנים. וכשאנחנו עומדים בשורה כמו הבלתי נשכחים של סטאלונה וג'ייסון סטיית'האם אני נזכר לפתע שלא ארזתי דבר ליציאה. "היי מוש", אני פונה לצנחן אחד שעומד לידי בחלום, "יכול להלוות לי כמה טי־שירטס?" ועם הדיכוטומיה הזו אני מתעורר ומנסה לברר (כדרך פענוח החלומות) מה היה פה ומה זה אומר ששכחתי את הטריקו שלי? אולי את עצמי. עצמנו?
ההכרזה עלינו / השבוע בערוץ ההיסטוריה ראיתי תוכנית שעסקה באירוע הכרזת עצמאות המדינה שהתרחש ב־14 במאי 1948, בשדרות רוטשילד 16 בתל־אביב, בבית דיזנגוף.
אנשים שנכחו באירוע ושרדו ת'זמן סיפרו על תחושותיהם בטקס. היה אחד שלא חש כלל שזה רגע היסטורי כי הציץ בקושי מהדלת, אחר היה עסוק בלהקליט את הטקס וכל מעייניו היו יותר בהקלטתו. ואגב מתברר שצולמו בסך הכול רק כמה דקות מטקס ההכרזה (פסיכי).
אבל את ההבנה הכי גדולה סיפקה מישהי שהביטה בג'אגלרים שלנו שהכריזו על המדינה ואמרה: "הם כל הזמן התווכחו ביניהם. אלוהים, שאלתי את עצמי", סיפרה, "על מה היה להם עוד להתווכח כשהפור כבר נפל?"
ואז עלה בן־גוריון והכריז על מדינת היהודים בארץ ישראל, הלוא היא מדינת ישראל, ומתברר שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לנו בשם הזה. מדינת ישראל. מסתבר שאיש לא החליט על השם הזה קודם. ואולי על זה הם התווכחו לפני הטקס. עלינו.
משחק כדורעף נורא / שר הפנים הורה לתת אזרחות להוריו של סדריק גרין ז"ל, חייל המילואים יליד הפיליפינים שנהרג במבנים סמוך לגבול עזה. יש צדק.
באותו יום נורא של נפילת ה־21 נזכרתי שבמלחמת ההתשה (1968) יצאו כמה חיילים מהבונקר בקו בר־לב שליד תעלת סואץ, להתאוורר ולשחק כדורעף. המצרים שישבו על העצים קלטו אותם ונתנו פקודת ירי בכינון ישיר. לפי האגדה העצובה הם היו רבים שנהרגו במקום.
העניין שהזמן עובר. כל משפחה נותרת בכאבה. הסתיימה ההלוויה, הסתיימו ימי השבעה? ומה עכשיו? איך ממשיכים בכאב הנורא הזה? אני חייב לסמס להם.
אנג'לינה או איימי? / שמעתי משהו הזוי שאיזה כנס חכמים דחה את הוועידה על קץ העולם. יופי. העולם שרד עוד חמש דקות. באמת וואלה, שייבדל לחיים ארוכים העולם.
ואז אני נתקל בשיר. ובבית האחרון של השיר במלחמה כותבת המשוררת יעל סטטמן: “יום 75. רעש המסוקים בלתי נסבל, אני מחפשת השראה מלשנוא את אנג'לינה ג'ולי ולאהוב את איימי שומר. רגשות חזקים דורכים כמו שור על החזה...” (השיר הנהדר במלואו במוסף הספרות בעיתון מלפני שבוע).
המתנה מורטת עצבים / לסופר דויד גרוסמן מלאו 70 והוא נהיה זמר (מזל טוב סופר נפלא, ולא פעם חבר עתיק). דויד שר ביום הולדתו שיר לכפיר ביבס הקטן שלנו שנמצא שם בעוד כולנו חיים בהמתנה מורטת עצבים לעסקת החטופים הגדולה.
כתוב במסכת אבות (הלל), שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, משמע תקן את מידותיך.
אז הגיע הזמן להבין שלמרות שתמיד שנינו ביחד וכל אחד לחוד (יהודה עמיחי) נצטרך לדעת לשרוד את נס הביחד (הביחדנס). ושלפעמים, היי ג'אגלר, כדאי לך לחשב את צעדיך כדי להספיק לאסוף את הכסף מהנהגים שברמזור. לפני שיהיה מאוחר לך. או בעצם לכולנו.
הזדעזעתם מכנס החזרה לעזה? מסילמן? מהקריאות לסוף המלחמה? חברים, אתם לא באירוע
התווכחתי השבוע עם חבר: האם זה עצוב או מצחיק לראות את כל אלה שלעגו לסילמן בזמן שהייתה בממשלת השינוי וטענה שתקפו אותה, מזועזעים כעת מכך שהותקפה השבוע, ואת כל אלה שהזדעזעו מכך שהותקפה אז, לועגים לה וטוענים שכלל לא הותקפה הפעם. זה באמת כל כך אריתמטי ומובהק, האופן שבו העובדות לא חשובות אלא רק הפוזיציה שממנה אתה מגיע, שזה נהיה כמעט קומי.
דבר אחד בטוח: איזה כיף היה לחיות בעולם שבו הדברים האלה לא באמת על סדר היום. אנשים מדברים על האחדות שיש בעזה. וזה נכון. היא מדהימה. אבל היא נובעת משני טעמים. האחד ברור: אנשים נלחמים יחד מול נאצים. זה מְאַחֵד. אין לך זמן להתעדכן על כל מיני כנסים ילדותיים של "חוזרים לעזה", ובטח לא על הפגנות קצה נגד המשך הלחימה, כי "ישראל פוגעת בחפים מפשע".
אבל יש עוד סיבה לתחושת האחדות: אין בעזה הסחות דעת דיגיטליות. אין בעזה טוויטר. אין פושים. הלוחמים בעזה מרגישים קִרבה גם כי הם ביחד בחזית, אבל גם כי הם ביחד בלי סלולרי שיפריד ביניהם. בלי אלגוריתמים שתפקידם לסכסך. במובן הזה, ורק במובן הזה, הלוואי שנשקע בבוץ העזתי.
אז סילמן הותקפה - או לא, תלוי למי הצבעת, מה שמזכיר לי עניין מצחיק אחר: לפני כמה ימים ביקרתי לוחם שנפצע באירוע גבורה מטורף, וישבתי איתו בבית החולים. היו שם גם חברים ובני משפחה, והוא היה כאוב ביותר – כנראה משככי הכאבים לא היו אפקטיביים מספיק באותו רגע – ובשלב מסוים חבר שלו מהיחידה הסביר לי משהו על הקרב שבו נפצע, והוא ברקע נאנק מהכאב, אז החבר מסתובב אליו ואומר לו:
"אחי, זה ממש מפריע".
זה היה רגע נפלא. כולנו צחקנו, כולל הלוחם כמובן. צחוק משחרר, מקל. זה היה רגע שהמחיש את הכוח של הקומדיה לזכך את הכאב. בזכות בדיחה, לוחם זכה לכמה שניות של הפוגה מוחלטת ממכאוביו. היש דבר נשגב מזה?
אחרי יותר ממאה יום של הופעות ללוחמים הודעתי שאני חוזר לבמות, ועלתה לי מחשבה: בהופעות האלה לא יהיה הפחד, הפחד הזה שהיה מזדחל לי ללב בהופעות ללוחמים שמא מישהו מהגיבורים שצוחק ומצטלם איתי על קו הגבול ייפצע, או חלילה לא יחזור מהקרב.
אגלה לכם משהו מוזר: בשלב מסוים התחלתי להימנע מלהצטלם עם חיילים בהופעות, ונוספו גם עוד כל מיני אמונות טפלות שסיגלתי, כדי כביכול לעזור לחיילים לחזור בשלום. זה דבילי, אני יודע, אבל כנראה לא יכולתי לשאת את החרדה לגורל הגיבורים האלה, אז הייתי מקבל על עצמי כל מיני דברים אם כל הפלוגה תחזור בשלום.
יש שני לוחמים ז"ל, שהופעתי בפניהם ואחר כך נהרגו בעזה. אני חושב עליהם הרבה. מקווה שסיפקתי להם רגעים של נחמה ושמחה במה שהתברר כאחרית ימיהם. אם שכולה שלחה לי בשבוע שעבר הודעה, שהיא רוצה לבוא להופעה שלי. נתתי לה מועד, והיא אמרה לי שעכשיו יש לה משהו טוב לחכות לו. נזכרתי בטענות שהיו לי כאשר הייתי בשנת אבל, על כך שאסור לאבלים לשמוע מוזיקה. דיני האבל היהודיים הם חכמים ביותר, רעיון השבעה הוא אדיר, אבל לאסור על אדם שמחפש מזור למכאוביו לשמוע מוזיקה במשך שנה, היה נראה לי אכזרי מדי. היום אני יודע שיש גם רבנים שמקילים בכך.
שאלתי את האם השכולה על הרצון שלה לבוא ולצחוק. מאיפה הכוחות. האם זה בכלל משהו אפשרי. היא הסבירה לי משהו פשוט ויפה, שנכון באופן כללי לחיים: הגזירה הנוראה היא מצב נתון. זו עובדה. עובדה מרה. זה חצה את חייה לשניים. היא לא חיה באשליות לגבי העניין הזה. לא מנסה להמעיט או לייפות. קרה לי הדבר שממנו פחדתי, אמרה, התרגש עליי האסון שהיה גדול הסיוטים שלי. כל זה נכון. וכל זה לא בר שינוי. עכשיו יש שאלה פשוטה: מה אני עושה הלאה. כי בעוד את מה שקרה אין בכוחי לשנות, על מה שיקרה יש בכוחי להשפיע. ואני נחושה לנסות, לצד הסבל, גם ליהנות. ואני נחושה להוכיח לעצמי שלצד הגעגוע אני מוצאת גם נחמה. נשארו לי עוד שנים לחיות פה בלי הבן שלי, ואם כל מה שאעשה זה לבכות על כך שהוא איננו, מה הטעם בעצם? אז אני אבכה, אבל אני גם אחגוג. וזה ילך ביחד. כי זו הברירה היחידה שיש לי כעת. וזה אולי יישמע נדוש, אבל ברור לי שהבן שלי, שקנה לי את הספר שלך ליום ההולדת, היה גאה בי כל כך על זה שאני בהופעה שלך, במקום לשבת ולבכות בבית.
משהו מדאיג שעלה משיחות עם לוחמים והבטחתי להשמיע: יחס האקדמיה. אחד הדברים שגרמו הכי הרבה נזק מוראלי ללוחמים זו ההחלטה להתחיל את הלימודים האקדמיים בלעדיהם. בכל הצניעות, אני לא בטוח שיש מישהו שנמצא בתקשורת עם יותר מילואימניקים ממני, לכן אני מרשה לעצמי לקבוע שזה הדבר שפער בנפשם את הפצע הכי גדול. ואני לא יודע מה אפשר היה לעשות אחרת, אבל אני כן יודע שחייבים לטפל בזה בכל הכוח ובנדיבות וחסד. אמר לי מג"ד שנפצע בלחימה דבר יפה: אמנם אחוז המילואימניקים בין הסטודנטים אינו גבוה, ולכן מובן למה ממשיכים ללמוד. אבל יש נתון יותר חשוב מאחוז המילואימניקים הסטודנטים, וזה אחוז הסטודנטים מבין המילואימניקים. תחשבו על זה.
פרידה לסיום: לפני חודשיים הזמינו אותי להופיע בפני כוח של לוחמים שהיה אמור להיכנס לעזה. נתנו לי כתובת באיזה בית בדרום, וכשהגעתי, גיליתי שזה ביתו של המאמן וכדורסלן העבר ליאור ליובין ז"ל. הוא ורז, אשתו המקסימה, אירחו את החיילים, על האש של הביוקר ופינוקים. לא ידעתי שליאור באותם ימים מתמודד עם מחלתו, וגם לא ראו עליו. הוא סיפר לי שהוא היה יומיים במדבר כדי לדבר עם אלוהים. דיברנו גם על המלחמה ועל הלוחמים הגיבורים שנכנסים לעזה, ואיזה גיבורים הם. ליאור צחק בערב הזה מכל הלב, ואני זוכר שהסתכלתי עליו, על אשתו ובנותיו ועל הבית היפה שלהם, וחשבתי לעצמי שהם בני מזל. והם אכן היו. אבל ליאור הלך מאיתנו, וכל מי שאוהב כדורסל ישראלי עצוב היום, וכל מי שאהב את ליאור גם. ואני אזכור אותו כמו שהיה במפגש האחרון שלנו, איש חסד מקסים, איש מאמין שאוהב את ישראל, איש משפחה.
יהי זכרו ברוך.
