"אמריקה", סרטו החדש של אופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין"), יצא אומנם בידיים ריקות מהתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים היוקרתי בקרלובי וארי, שם נרשמה בחודש יולי האחרון הקרנת הבכורה העולמית שלו, אך זהו סרט ראוי בהחלט והוא התקבל בעיר המרפא והנופש הצ'כית בחום רב. הקהל המקומי כבר הספיק להתוודע אליו בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שבו הוא התמודד במסגרת התחרות העלילתית-ישראלית ואף יצא משם עם פרס לשחקנית הראשית אושרת אינגדשט - עכשיו הוא יוצא גם לאקרנים המסחריים
כמו סרטו הקודם של גרייצר, גם "אמריקה" הוא מלודרמה, וגם הוא מבוסס על חוויה של אובדן וחיפוש אחר גאולה. גם הפעם – המסע הזה חוצה יבשות. זהו סיפורו של אלי (מיכאל מושונוב), מדריך שחייה המתגורר בשיקגו, שידיעה פתאומית מאלצת אותו לשוב זמנית לישראל. שם, כלומר כאן, הוא נדרש להתמודד לא רק עם שדים מעברו שהבריחו אותו אל מעבר לים, אלא פוגש גם בחבר ילדות, יותם (עופרי ביטרמן), ובארוסתו, איריס (אושרת אינגדשט), שכמתבקש משמה היא בעלת חנות פרחים. אירוע טרגי שאותו לא נחשוף מעניק למפגש המחודש הזה יותר מאשר נופך נוסטלגי מתוק.
גרייצר, כפי שהוכיח כבר "האופה מברלין", הוא במאי מיומן. הוא גם הבמאי הישראלי היחיד, דומני, שנדרש אל ז'אנר המלודרמה בצורה ישירה כל-כך (קדמו לו עמוס גוטמן ועוזי פרס). לא מדובר במלודרמה ההוליוודית הקלאסית הרגשנית שבמרכזה עמדו לרוב נשים, אלא במלודרמה האירופאית-מודרניסטית שאחד מגדולי מנסחיה היה הבמאי הגרמני ריינר ורנר פסבינדר. זו, למשל, הסיבה שדמותו של אלי היא חידה לא פתורה. חלק מהאירועים הקשורים בעברו, כמו גם דמויות שהוא פוגש באקראי בארץ, מותירים את הצופה בערפל מכוון. אבל העובדה שהוא שינה את שם משפחתו היהודי, גרינברג, ל-cross דווקא אינה נוטעת כל ספק באשר לחיבור שמתקיים בסרט בינו ובין ישו הצלוב. וזה, אגב, אינו ההיבט הנוצרי היחיד בסרט.
"אמריקה" מחולק לפרקים שכל אחד מהם מדגיש פרספקטיבה אחרת בדינמיקה בין גיבורי הסרט. זו מתמקדת בקשר שנוצר בין אלי ואיריס שעיסוקה מעניק לסרט כמה מהיבטיו הסמליים (לעיתים אף יתר-על-המידה) – ממש כמו האופה ועוגת היער השחור שלו בסרטו הקודם של גרייצר. גם הוראת השחייה – אלי מלמד ילדים בתחילת דרכם – היא בעלת משמעות סימבולית, ודאי נוכח עברו המצולק של הגיבור. לזכותו של גרייצר ייאמר שהסמליות הפעם אינה מעיקה על הסרט. היא פה, פשוט כחלק אינטגרלי ממנו, ופשוט כי זו מלודרמה שבה מה שצריך לקרות כדי להעצים את הרגש ואת הדינמיקה האנושית אכן מתרחש.
"האופה מברלין", שאף הוא חגג ב-2017 את בכורתו בקרלובי וארי (וזכה בפרס חבר השופטים האקומני) נדמה היה לי בזמנו כסרט לא מתוחכם ואפילו פשטני באופן שבו הציג, למשל, את העימות בין גיבורו הזר ונציגיה החרדים של היהדות. "אמריקה", לעומתו, על-אף קווי הדמיון, הוא סרט מורכב יותר מבחינה רגשית, ואף אפקטיבי יותר ככל שהדברים אמורים בעבודת השחקנים. במיוחד בולטים מיכאל מושונוב שזוהי אולי הופעתו הטובה ביותר. ואושרת אינגדשט שדמותה הולכת וצוברת נוכחות במהלך הסרט.
יש משהו משונה בכותרתו הגנרית של הסרט, "אמריקה", כמו גם בעובדה שהכלליות המיוצגת על-ידה מנוגדת לאופי האינטימי כל-כך של ההתרחשות. אין לי מושג מה הסיפור של סרטים ישראלים עם שמות יבשות – כבר ראינו את "אסיה" ו"אפריקה" ואפילו את "אוסטרליה שלי" – אבל זוהי בהחלט תופעה שלא נוכל להתעלם ממנה עת יצוץ סרט ישראלי בשם "אירופה". בשלב הזה, גם שמו של הסרט הוא חלק מהאניגמטיות האופפת אותו, כזו שמזמינה כל צופה לשער את כוונתו. שבחים מגיעים גם לצלם עומרי אלוני שקולט במצלמתו כמה נופים ארץ-ישראלים שטרם נראו בקולנוע המקומי.
פורסם לראשונה: 08:07, 13.07.22
