"יש לי תחושה שאנחנו עוברים עכשיו פירמוט", אומר ליאור אשכנזי, אחד האורחים של השף חיים כהן, בסיבוב המחודש של "שום, פלפל ושמן זית" בכאן, שעלה אתמול (ו'). "אנחנו נאתחל את המדינה מחדש", הוא מחדד את התחושה שלא מעט אנשים מסתובבים איתה היום. 7 באוקטובר אכן כיבה והדליק את המדינה מחדש, וזה אך טבעי שבזמנים בהם המציאות מבצעת אתחול, הנטייה הראשונית היא לחזור לקלאסיקות, לדברים שבטוח עובדים, לזמנים שבהם הכול עוד היה יציב ובטוח. "שום, פלפל ושמן זית" היא ללא ספק יבשה יציבה שכזאת. תוכנית הבישול הראשונה בישראל, שעלתה עוד במאה הקודמת ושודרה במשך יותר מ-20 שנה בערוץ 1 בימי שישי אחרי הצהריים. היא ירדה בעקבות סגירת רשות השידור ועכשיו, כמו גלגל הצלה, היא חוזרת אל הערוץ הציבורי בגרסתו המחודשת.
מתוך "שום, פלפל ושמן זית"
(באדיבות כאן)
מהר מאוד צפה המסקנה ש"שום, פלפל ושמן זית" היא כנראה התשובה הנכונה לשאלה "מה משדרים בזמנים כאלה". קודם כל, אין דבר מרגיע יותר מתוכניות בישול לא תחרותיות. בטח כשמוביל אותן אדם כמו חיים כהן, בימים כתיקונם אישיות מעט מאלחשת אבל כרגע מתפקד על תקן גלולת הרגעה אפקטיבית במיוחד. חיים כהן הפך להיות, נרצה או לא, מעין שקלול של כל מה שעממי ואהוב ולא שנוי במחלוקת בחברה הישראלית, ועכשיו זה הזמן שלו לזרוח. הוא מארח אורחים שונים, הראשון הוא ראש מועצת אשכול לשעבר ותושב בארי חיים ילין, ואחרים, בהם שי אביבי, יניב ביטון, נועה קולר, גידי גוב וירדן ג'רבי. עם כולם הוא ידבר גם על העולם החדש שנקלענו אליו. עם ילין הוא מנווט בין זכרונות קולינריים מארגנטינה, שבה גדל, ובין מורשת קרב וסיפורי ממ"ד (ילין ומשפחתו חולצו ב-7 באוקטובר מביתם בבארי). גם האורחים שהזמין ילין הם חבריו לקיבוץ, אחד מהם מגיע ישירות מתל השומר, כשהוא מתאושש מפציעה.
כהן לא משתפך, הוא לוקח את הזמן ומתבשל על חום נמוך במהלך התוכנית. הוא לא לוחץ, לא מנסה בכוח לפצח את המצב החדש. העובדה שאוכל הוא נושא התוכנית והוא מתנהל באזור הנוחות שלו עובדת לטובתו ולטובתנו. הערבוב בין הטרגדיה והשגרה כל כך טבעי ואנושי פה - נכון, קרו דברים איומים, אבל אנשים עדיין צריכים לאכול. והעובדה הזאת הופכת את האמירה המעט שחוקה ומשומשת הזאת, החיים חזקים מהכול, לאמת פשוטה. הלישה של הבשר, הטחינה של הצ'ימיצ'ורי, הפיתה על הגז (בחיי) לא רק מגרים את התיאבון ויפים כל כך לעין אלא באמת מעוררים איזה יצר קיומי קמאי שקשור בהישרדות ובאינסטינקט חייתי וכן, בסיבה טובה להמשיך לחיות ולו רק כדי להיכנס למטבח.
1 צפייה בגלריה
הערבוב בין הטרגדיה והשגרה כל כך טבעי ואנושי. מתוך "שום, פלפל ושמן זית"
(צילום: דורין הרשקוביץ חביס)
אם בתקופת הקורונה צרמו לנו תכנים שהתעלמו מהמציאות, אפילו בסדרות מתוסרטות, על אחת כמה וכמה יקח עוד זמן עד שניגמל מאזכור של המצב בתוכן טלוויזיוני. בהתאמה, התוכנית מצולמת בחווה טיפולית מיוחדת להלומי קרב - "החווה של דני" במושב סתריה, ומקדישה פינה קצרה לעסקים קטנים, שכמו כולם, נאבקים להישאר עם הראש מעל למים. הפרק הראשון עם ילין מקסים בישירות שלו. בסוף הפרק השני, שבו מתארח אשכנזי, כולם נאלצים להיכנס לממ"ד עוד לפני הקינוח כשברקע צווחת אזעקה. כמו בהגדרה הקולעת של כמעט כל חג ישראלי - ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל - כהן לא מוותר ומביא איתו את הכנאפה אל תוך הממ"ד, וכולם, כולל צוות הצילום, נועצים בה מזלג ואוכלים כמו חוראנים כנאפה מתוקה, כאילו כדי להמחיש שלא משנה כמה התוכניות ישתבשו וכמה יעמדו עלינו לכלותינו, עם ישראל חי, בועט ואוכל כנאפה ביחד, אף על פי כן ולמרות הכול.
