במשך 675 שנים פינלנד הייתה תחת שליטת שבדיה. לאחר מכן היו עוד 109 שנים של כיבוש רוסי, שהסתיים עם הכרזת העצמאות הפינית בעקבות מהפכת אוקטובר ב-1917. כשפינלנד הכריזה על עצמאותה היא הייתה צריכה לתמרן בין מדינות הענק – בין ברית המועצות וגרמניה במלחמת העולם השנייה, ובין הגוש המזרחי והמערבי בשנות המלחמה הקרה. זו הפינלנד של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, שגרסה אידיוסינקרטית שלה מוצגת בסרטיו של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי. טריטוריה שנראית כאילו קפאה בזמן של שנות ילדותו של הבמאי (יליד 1957), תיבת תהודה מוזרה הלכודה בין הקיפאון והדיכאון של ברה"מ והמוזיקה של ארצות הברית.
"עלי שלכת" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
40 שנה חלפו מאז סרטו הראשון של קאוריסמקי ("החטא ועונשו") ועד סרטו הנוכחי, "עלי שלכת". בסרטיו במהלך התקופה הזו נצמד קאוריסמקי לאותה תפיסה סגנונית. מינימליזם של מצלמה סטטית בעיקרה, מיעוט אובייקטים/דמויות בקומפוזיציה, ודמויות מנוטרלות מהחצנה רגשית. עם השנים נוספו לכך קומפוזיציות שבהן נעשה שימוש במספר מצומצם של צבעים רוויים (טימו סלמינן משמש כצלם הקבוע של קאוריסמקי). סגנון זה מהדהד את השפעת הבמאים הנערצים עליו - רובר ברסון ויאסוזי'רו אוזו – שניהם מינימליסטים שמסרט לסרט הפכו ליותר סגפניים.
בשונה מברסון, ובאופן שתואם יותר את ההומור הדק בסרטיו של אוזו, רוב סרטיו של קאוריסמקי הם קומדיות. הדמויות מדברות באופן לקוני ובפנים חתומות גם כאשר הסיטואציה מזמינה השתפכות רגשית מלודרמטית. הפער בין הסיטואציה להבעה הוא הבסיס לאפקט קומי-אירוני שמלווה את הדמויות גם בטרגדיות של חייהם, וגם ברגעים שבהם קרן שמש מפציעה מבעד לעננים. יש לו חיבה עמוקה לדמויות השוליים: בני ובנות מעמד הפועלים, מהגרים ופליטים, אנשים תלושים ובודדים. כשהן זוכות למידה של חופש או אהבה, הצמצום הסגנוני מאפשר להם להיחוות כרגע נשגב של חסד.
חלפו שש שנים מאז "הצד האחר של התקווה", סרטו הקודם של קאוריסמקי שעליו הצהיר כי יהיה סרטו האחרון. "עלי שלכת" התקבל באהדה רבה בתחרות של פסטיבל קאן 2023, זכה בפרס חבר השופטים וקיבל ביקורות מהללות ממבקרים רבים. עם זאת, לפחות לטעמו של מבקר זה, גם אם יש בסרט לא מעט חן, לוקח לו לא מעט זמן עד שהוא מתחיל לגלות איכויות אלו, וזאת חרף משכו הקצר של הסרט (81 דק', אורך מקובל לסרטיו של הבמאי).
פינלנד של המאה ה-21 היא מקום מאוד שונה מזו של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. היא ממוקמת בראש דירוג האושר העולמי ותופסת את מקומה בין המדינות המפותחות ביותר. חלפו יותר מ-30 שנה מהתפרקות ברית המועצות, שנתיים וחצי מהפלישה הרוסית לאוקראינה, ושנה מאז שפינלנד הפכה לחברה בנאט"ו. אבל צופים עם היכרות מעמיקה עם סרטיו של קאוריסמקי אמורים להתפעל מכך שהבועה ההרמטית של סרטיו מראה הבלחות של טכנולוגיה של המאה ה-21. בסצנה בודדת יש שימוש במחשב נייד. ומה לגבי שימוש בטלפון סלולרי במדינה שבה קמה חברת נוקיה? עבור קאוריסמקי זה לא פחות מצלם בהיכל. דירותיהן הדלות של הדמויות מרוהטות בחפצים שהיו יכולים להיות בהן גם לפני 60 שנה.
יש לדייק ולומר כי המציאות חודרת באופן מדוד בשני סרטיו הקודמים של הבמאי. ב"חוף מבטחים" (2011) הגיבור היה מהגר אפריקאי, וב"הצד האחר של התקווה" - פליט ממלחמת האזרחים הסורית. ב"עלי שלכת" הגיבורים הם גבר ואישה, פינים במוצאם, בתחתית סולם מעמד הפועלים. דמויות שבאותה מידה היו יכולות להיות (וכמותן אכן היו) בסרטי "טרילוגיית הפרולטריון" של קאוריסמקי (1986-90), או ב"טרילוגיית הלסינקי" (1996-2006). המציאות של ההווה מתקיימת באמצעות רקע דיווחים חדשותיים, הבוקעים ממכשיר רדיו ישן, אשר חוזרים ומזכירים את הזוועות שמחוללים הרוסים באוקראינה. דיווחים אלו לא משפיעים ישירות על עלילת הסרט, אבל הם מהווים עוד שכבה עבה של צבע קודר בעולמן של הדמויות.
הסיפור עוסק בשני אנשים בודדים שאולי יזכו לקשר המנחם שלו שניהם כה זקוקים. אנסה (אלמה פויסטי), עובדת זוטרה בסופרמרקט, מקבלת תשלום פר שעה, וניתן לפטר אותה בהתראה של רגע בגלל גחמה של האחראי. כחלק מעבודתה היא מורידה מהמדפים מוצרים שפג תוקפם ושאותם היא אמורה להשליך לאשפה. היא חוטאת בלקיחת מוצר בודד לארוחת הערב שלה, ומאבדת את עבודתה.
הולאפה (ג'וסי ואטאנן) עובד באתר בניה לצידם של פועלים זרים (דמויות משנה שתפקידם קטן, אבל מפגינות מנעד רגשות אנושי שלם יותר מהדמויות הפיניות). בעייתו הגדולה היא אהבתו לטיפה המרה, והוא לוגם שוב ושוב במהלך יום העבודה, הרגל שעליו הוא ישלם מחיר. יחד עם חברו היחיד האוטארי (יאנה הייטיאיינן) הוא משתכנע להצטרף לבילוי עגמומי באופן קומי במועדון קריוקי. שם יצטלב מבטו בפעם הראשונה בזה של אנסה שמגיעה למקום עם שתיים מחברותיה.
אין צורך להרחיב ולפרט את המהלך העלילתי. הוא מסופר, כהרגלו של קאוריסמקי, באופן תמציתי לכדי אבסורד, וכולל כמה צירופי מקרים, שליליים וחיוביים, שישפיעו על הסיכוי של שתי הדמויות למצוא זה את זו. החיים שלהן, כפי שהם מוצגים בסרט, כוללים דלות, חולשות אנוש ומזל רע. הדי המלחמה באוקראינה מזכירים עד כמה העולם יכול להיות נורא. אבל מה שחשוב הוא שהסרט והדמויות לא מוותרות על הניסיון למצוא את האושר. כל שנדרש הוא הרגע שבו הגורל יבצע את הפניה לעבר האושר.
מול המינימליזם של סגנון והבעה, קאוריסמקי גודש את הסרט במוזיקה, גם דיאגטית (מוזיקה שמקורה במתרחש בסרט, על המסך) וגם אקסטרה-דיאגטית (מוזיקה ממקור חיצוני). שירה פינית ושירים אמריקניים (או שירים אמריקניים המושרים בגרסה פינית), מוזיקה "חדשה" של אמצע המאה ה-20, או סרנדה של שוברט. מה שלא מובע ישירות ברגש, נוכח באמצעות המוזיקה. "עלי שלכת" הוא קומדיה-רומנטית-מוזיקלית של קאוריסמקי שהיא בה בעת ההפך הגמור מכל מה שעולה בראש כשחושבים על סרטים שכאלו, ובדרכה היא עדיין מכילה את הקומי, הרומנטי והמוזיקלי.
הסרט כולל גם כמה קריצות משעשעות לחובבי קולנוע. דייט בקולנוע מול "המתים אינם מתים" (2017), סרט הזומבים של ג'ים ג'רמוש (האח הרוחני האמריקני של קאוריסמקי). כשהם יוצאים מהסרט, אנסה אומרת להולאפה בפנים חתומות: "אף פעם לא צחקתי כל כך". הרחבה מחוץ לאולם הקולנוע תשמש כזירה לאפשרות האיחוד של שני הגיבורים. הכרזות לסרטים הישנים מהוות קריצה אירונית למתרחש בסרט. כך, למשל, כשהגיבורים מדברים לאחר הדייט הראשון ומאחוריהם כרזה של "פגישה מקרית" (1945), סרטו הרומנטי הקלאסי של דיוויד לין על הדחקה רגשית ואהבה שלא תוכל להתממש.
יש הרבה מעלות ל"עלי שלכת", והוא בוודאי יסב הנאה לאלו שמכירים ואוהבים את סגנונו של הבמאי. בה בעת זוהי גם מוגבלותו כסרט שהיה יכול להיעשות באופן כמעט זהה לפני 20 ו-30 שנה.
