המנצחים
סרט מוזר, "המנצחים". הוא מתרחש בתל אביב שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים, אך צולם למעשה בקייב (ממש לפני פרוץ המלחמה באוקראינה), כך שהעיר העברית הראשונה נראית בו כמו פרבר אירופאי. קולנוע אופיר ששוחזר בו אינו דומה כלל למקור, וכך גם אולם אלהמברה שבו העלה המפיק גיורא גודיק את הפקות הראווה המוזיקליות שלו. שוב, משום שמדובר במבנים אירופאיים שאין להם דבר וחצי דבר עם הארכיטקטורה המקומית. אבל אולי זה מתחבר לפנטזיה ההיסטורית שהיא הסרט הזה. זהו סרט מוזר, ומעניין, גם בזכות הקונספט שעומד במרכזו: דמיינו לעצמכם את "לה לה לנד" כמשל על האופוריה וההתפכחות של מלחמת ששת הימים, ותקבלו, פחות או יותר, את מה שסרט הביכורים של אלירן פלד (שכתב את התסריט יחד עם יונתן בלומנפלד) מנסה להיות, ולרוב גם מצליח.
כיוון שלא ידעתי הרבה על הסרט לפני שצפיתי בו (הוא התחרה על פרסי אופיר וזכה בפרס הפסקול המצטיין), עליי להודות שהופתעתי כאשר בסצנה המתרחשת בתקופת ההמתנה, הגיבורים מתחילים לשיר בעודם חופרים שוחות. זה מפתיע, ובאופן מפתיע לא פחות – גם עובד. הסרט נפתח בקיבוץ נצר סירני, ובמרכזו דמותה של צעירה, נטע (יעל שטולמן) החולמת להגיע לעיר הגדולה כדי לממש את חלומה ולהפוך לשחקנית. אחרי הניצחון ההרואי היא אכן מתקבלת להיות כוכבת המחזמר הבימתי החדש של המפיק האגדי, גודיק, "הליידי והצנחן" – שם מבריק, דרך אגב – אך במקביל נדרשת לרדת מהעננים אל קרקע המציאות ולהתמודד עם הלם הקרב שעמו חזר בעלה (דניאל ליטמן) מהמערכה. הסרט גם מעמת אותה עם חברתה הטובה (עמית פרקש) שנותרה אלמנה (את בעלה המת מגלם ידין גלמן), ומתקשה להזדהות עם שאיפותיה המקצועיות של הכוכבת הטרייה המקבילות לאופוריה ששררה בארץ אחרי המלחמה.
לא כל הנאמברים המוזיקליים והשירים עובדים (רן שם טוב, דניאל מרקוביץ' ובן זיידמן הלחינו), ועדיין – קשה שלא להתלהב מהעובדה שהקולנוע הישראלי מתחיל שוב לזמר ולרקד. ישנם כאן קטעים המחווים ל"לה לה לנד", "קברט" (שיר נוסח Willkommen עם רותם קינן בדמות ג'ואל גריי המחופש ללוי אשכול), ואפילו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. ומה שמהנה לא פחות: דמויות כמו גודיק, מייק בורשטיין, עדנה שביט וחנוך לוין משתלבות בסיפור, אפילו שהשחקנים המגלמים אותם לא דומים להם כלל. ובכל זאת, התרבות הישראלית בתקופה חשובה ומעצבת קמה כאן לחיים. אז כן, "המנצחים" הוא סרט שיש בו משהו מלאכותי מאוד, והאופן שבו הוא מציג את המלחמה (כולל צילומי "ששת הימים", סרט שחזור הקרב על גבעת התחמושת מ-1968 שביים פרדי שטיינהרדט) ואת תוצאותיה נותר מדיי ברקע; אבל כאשר מגיעה האפיזודה שבה נערכת הצגת הבכורה של הקברט הסטירי של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה" בקיבוץ נצר סירני שבה משתתפת הגיבורה (היא לא אף אחת משחקניות המופע המקורי) – הגרון משתנק.
החייל הנעלם
רוחו של הריאליזם הפנטסטי שורה על סרטו של דני רוזנברג, שנע בין עוצמות משתנות של אינטנסיביות, ועלילתו שואבת במידה מסוימת מ"שגעון של לילה" של מרטין סקורסזה. לעיתים נדמה שגיבורו של הסרט הזה, חייל שערק מיחידתו כדי לפגוש את אהובתו, מביא עמו רק כאוס, הרס ואלימות. אבל גם הדמויות שסביבו, בהן הוריו, אינן בדיוק מקור של רוגע ונחמה, וכך למשל שיחה דרמטית בינו ובין אמו נערכת בתא שירותים שהאור בו מהבהב ומעיק. כמה מהסיטואציות שאליהן נקלע החייל (בגילומו המרשים של עידו טאקו) מזכירות את המצבים המסוכנים עד כדי אבסורד שנצפו בקומדיות של באסטר קיטון, וגם כאן הצחוק מלווה באימה.
סרטו של רוזנברג מתאפיין בעיקר בתנועה שיש בה משהו אלים, הישרדותי, אינטואיטיבי. זהו סרט פיזי מאוד. הוא מתחיל בבריחתו של החייל משדה הקרב בעזה, וממשיך בסדרה של מפגשים, חלקם משעשעים, בין היתר עם זוג תיירים צרפתים בשפת הים שאת בגדיהם וכספם הוא גונב. המסע אל החברה (מיקה רייס), מביא אותו אל המסעדה התל אביבית האופנתית שבה היא עובדת כסו-שף, אבל גם שם נוכחים הצפיפות ותחושת הנרדפות ואפילו, באופן שמזכיר סרטי בריחה מהכלא, רעב נורא. עידו טאקו מצליח להעביר את החוויה הזו באמצעות פניו האקספרסיביות, ומבחינה זו מדובר בהחלט בתגלית.
זהו סרט שפועל קצת כמו תיאטרון אבסורד (שמו מזכיר את כותרת מחזהו של חנוך לוין, "החייל הרזה", שגם הוא עוסק בחייל השב הביתה משדה הקרב רק כדי לגלות שאיש לא מחכה לו), ובאחד הרבדים שלו הוא תוהה האם ניתן בכלל להתנתק מהזהות הצבאית הכפויה. דמותו של החייל, שהיעלמותו-לכאורה מציתה את החרדות הקיומיות שעוררה פרשת גלעד שליט, ומובילה בהמשך לסיטואציה אפוקליפטית, אינה מוצגת כרומנטית או מחאתית. אדרבא, זוהי דמות ילדותית, בלתי צפויה ואפילו אנוכית שקשה להזדהות עמה, וכך נמנע הסרט, שאת התסריט שלו כתבו רוזנברג ועמיר קליגר, מהטיפוח הקלישאתי של דימוי החייל כקורבן.
ארוגם ביי
גם הסרט השלישי בסקירה זו מתרחש, בין היתר, על רקע שדה הקרב ומטחי טילים, עד שנדמה כי אין מנוס מאשר להכריז על שובה של המלחמה אל הקולנוע הישראלי. סרטו החדש של מרקו כרמל ("פרא אציל") נדמה כמו גרסה צבאית של "יום רביעי הגדול", סרט גולשי הגלים המיתולוגי של ג'ון מיליוס מ-1978 (אף כי אין לשכוח גם את "נערי החוף" המקומי של צורי מימון). הסיפור הפעם נפתח בהיתקלות טראומטית עם מחבלים בבירות שבמהלכה נהרג חייל צעיר וחברו לוקה בהלם קרב. אחרי השחרור נוסעים שני חבריו (מאור שוייצר וידין גלמן), חובבי גלישה ותיקים, יחד עם בת זוגו המתאבלת של החייל המת (ג'וי ריגר) לחוף שבכותרת הנמצא בסרי לנקה ונחשב לאחד ממוקדי העלייה לרגל של קהילות גולשים ברחבי העולם. מטרת הטיול היא לא רק להגשים את חלומו של החבר שנפל, אלא גם להתמודד עם החוויה הטראומטית והאובדן.
"ארוגם ביי" מבקש לפעול הן כסרט העוסק בפוסט טראומה ובהוויה הצבאית המסויטת והן כסרט הרפתקאות קומי המתרחש על רקע נופים אקזוטיים החביבים על מטיילים ישראלים נוסח "משהו טוטלי" של גור בנטביץ'. כך או כך, הוא פונה לקהל יעד צעיר שיכול להזדהות עם השלב הזה בחיים שבו נמצאים גיבוריו, שבאחת מעלילות המשנה של הסרט אף מסתבכים עם סוחרת סמים אמריקאית. סרטו של כרמל, שהוא ככל הנראה הקופרודוקציה הישראלית-סרי לנקית הראשונה, מזהה את המקום לא רק כגן עדן שבו מתקיימת אידיליה בין גולשים ישראלים ואיראנים, אלא גם כאתר של טיהור והתמודדות עם אשמה, ועצם נוכחותו של הסרט הזה בתחרות החיפאית מעידה שכוונותיו הן מעבר לבידוריות-מסחריות.
הבעיה היא, שכדי שסרט כמו "ארוגם ביי" יעבוד, נחוצות דמויות, דרושים קונפליקטים שהם מעבר לפנים (יפות) מול פנים (יפות), ורצוי שתהיה גם דרמה שלא רק מצטלמת יפה על רקע גלים ושקיעות. התסריט, במילים אחרות, שכתב כרמל יחד עם מור פולונואר, מותיר את כל אלה בצל הנופים והפילטרים (הצילום המסוגנן הוא של סער מזרחי שצילם גם את "המנצחים"). דמויות אחרות, כמו אמו של החבר שנהרג או אביו קצין הצבא של הדמות שמגלם גלמן, נדמות בעיקר מיותרות, וסצנה של הלוויה צבאית מעוצבת כאן, למרבה הצער, באופן מלאכותי כמו פניה של ריגר, שחקנית מצוינת בדרך כלל, המתאמצת לבכות במהלכה. ישנו גם ניסיון לבנות סצנת מתח של ממש לקראת הסוף, אבל גם היא מאולצת, לא קשורה לשום דבר, ובעיקר לא עובדת – כמו דיילת הקרקע של נתיבי האוויר המלכותיים של ירדן שניצבת שם כדי לסמן את שדה התעופה של עמאן.
