נועם סובוביץ (33) הוא לא הבמאי הטיפוסי שאתם מצפים לפגוש, ככה זה כשאתה גדל למשפחה דתית בהתנחלות קרני שומרון בתקופת האינתיפאדה השנייה. אך עוד כשהיה ילד קטן, הוא כיוון למקום אחד – המסך הגדול. סובוביץ יצא בשאלה כשהיה נער, עזב את החיים בשומרון והשתקע בתל אביב, שם הוא חי כיום יחד עם בת זוגו.
"מצד אחד גדלתי ב-180 מעלות, בצד השני של המתרס", הוא מספר ל-ynet. "אין מרחק גדול יותר מהמרחק שבין הדשא של מקסיקו (הבניין ללימודי קולנוע באוניברסיטת ת"א – ד.ר) לדשא של קרני שומרון. ובאמת בתור ילד זה היה החלום שלי. קולנוע, ותל אביב, וחלמתי, בעיקר בתקופה שאני גדלתי, לראות אנשים בטלוויזיה, אנשים שהם ביקום אחר. מעין ממלכה שאי-אפשר להגיע אליה. אז כן, זה באמת משהו שתמיד חלמתי עליו, וככל שהתבגרתי גיליתי הרבה מאוד דמיון בין העולמות. כשגדלתי בקרני שומרון ושמעתי על השמאלנים בתל אביב, הבנתי שאני חי באיזשהו מקום עם תפיסת עולם מאוד אמונית, מאוד אידיאולוגית. שיש תפיסה מסוימת כלפי השונה, כלפי האחר. וכשנכנסתי לאוניברסיטת ת"א והתיישבתי על הדשא ושמעתי מה חושבים על קרני שומרון והמתנחלים זה די הפתיע אותי שזה היה מאוד דומה".
"קצת עם השנים זה גרם לי להבין שהעולמות האלו לא כאלו רחוקים ושונים", הוא טוען. "פעם חשבתי שהצדק לא נמצא בגבעות בשומרון, וכנראה נמצא בתל אביב. ואם הצדק לא נמצא עם הימנים, הוא נמצא עם השמאלנים... ובשלב מסוים אתה מפסיק לרדוף אחרי הצדק ואתה מגלה שהעולמות הללו די דומים. אז היום אני פחות מרגיש שעברתי מעולם אחד לעולם אחר. והכול אותו עולם".
סרטו הראשון של סובוביץ, "ביקור מולדת", שהיה חלק מפרויקט תיעודי-חברתי שיצרו תלמידי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, סיפר על משפחתו והתמקד באחיו דן, שכמוהו יצא בשאלה, יצא מהארון, והתרחק מהמקום שבו גדל כדי להגר למדינה אחרת. "זה היה בעצם כרטיס הכניסה שלי בכלל לתעשייה ולתחום", הוא אומר. "ושם דיברתי איך זה לגדול בשומרון, במיוחד בצל של אח הומו שיוצא מהארון. באותם הימים הוא גם עזב לחו"ל ושאלתי את עצמי הרבה שאלות פוליטיות".
הערב (ראשון), לקראת ציון יום השואה הבינלאומי שחל בעוד מספר ימים, הוא יוצא עם הסרט התיעודי הראשון שלו באורך מלא, "נקודת מפנה", שישודר ב-HOT8 בשעה 21:00. הסרט מגולל את סיפור משחק הכדורגל ההיסטורי מ-1970 בין נבחרת ישראל ובורוסיה מנשנגלדבאך, מי שהייתה אז אחת הקבוצות הגדולות באירופה והבכירה בגרמניה. משחק שהחשיבות הספורטיבית שלו הייתה פעוטה לעומת המטרה האמיתית שלו – קירוב מחדש בין ישראל וגרמניה, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה והשואה.
"איך הגעתי לסרט הזה? צריך לומר שבאמת הייתה לי זכות מאוד גדולה, שדוקי דרור בעצם פנה אליי והציע לי את הסרט – ולמה הוא הציע לי אותו? כי באותה תקופה היינו שכנים. הייתי עורך תוכן ומפיק של סדרה אחרת ועבדנו באותו משרד. אין לי איזה ריספקט גדול למפורסמים. כשאני רואה שחקנים או סלבס, זה לא כזה מלהיב אותי, אבל ספורטאים, מאז שאני ילד, יש לי יראת כבוד אליהם, הם כמו גיבורי-על. ואז פעם אחת פתחתי את הדלת במשרדים ומוטל'ה שפיגלר יצא החוצה. והוא זהר. היה שזוף וזקוף, עיניים בורקות. אז רצתי לדוקי ושאלתי אותו 'מה מוטל'ה שפיגלר עושה פה? הוא כוכב ענק', וכולי מתלהב, אז כשדוקי ראה את ההתלהבות שלי, הוא אמר לי 'מה דעתך על הסיפור?', סיפר לי אותו והציע לי לביים את הסרט".
"בתור ילד הייתי ממש שרוף על ספורט, הייתי אוהד מכבי חיפה, ואוהד איטליה במונדיאלים. וגם שיחקתי עד שזה לא כל כך התאפשר עם הדת והעולם שגדלתי בו. ועם הזמן הבערה לכדורגל קצת ירדה, אבל בסוף מחפשים סיפורים אנושיים, והם נמצאים בכל מקום – נמצאים בספורט, נמצאים בפוליטיקה, בכל מקום אפשרי, ומה שמשך אותי לסיפור הזה זה הסיפור האנושי שבו – אדי שפר, ניצול שואה, שדווקא הוא, ששרד את התופת הזו, בוחר לחזור לגרמניה בתקופה שזה טאבו, ואיך דרך ספורט אפשר בעצם לבחון יחסים בין עמים".
"הכדורגל יכול לחשוף זרמי עומק"
האיש שהצית את הקשר והיה אחראי לחיבור יוצא הדופן הזה בין ישראל וגרמניה היה עמנואל (אדי) שפר, שאימן את נבחרת ישראל ואחראי להישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם, העפלה למונדיאל מקסיקו 1970.
"הסיפור של עמנואל שפר נורא הזכיר לי את סבא שלי, יש משהו בדור הזה, של הסבים שלנו, שהם היו כל כך מוכוונים להישרדות, להתקיים, ולחיות. הייתה להם איזושהי הערכה גדולה לחיים", טוען סובוביץ. "וכשראיתי את עמנואל שפר, כשחזרתי באמת לארכיונים, ואתה מבין שהמגעים הראשונים עם גרמניה קרו ב-1952, שזה שבע שנים אחרי אושוויץ, אני לא חושב שהיום מישהו יכול לקלוט. תחשוב שמחר מגיע לפה נסראללה ומתחיל איתנו משא ומתן, אי-אפשר בכלל לדמיין, זה פי 500 יותר נורא ובזמן כל כך קצר. היו בדור הזה איזו פרגמטיות והסתכלות קדימה, וגם סבא שלי, אני לא זוכר אותו אף פעם מקלל גרמני, מדבר נגד הגרמנים או מתקרבן על העבר. הם מאוד פרגמטיים ומוכוונים על העתיד ומאוד בהכרת תודה על ההווה ומה שקיים. אז הצלחתי להתחבר לדבר הזה, ליהודי שעבר את השואה ואמר, 'אני עכשיו חוזר לגרמניה, מסתכל קדימה ומביט על העתיד'".
"ומה שמעניין זה שאחי עבר לגור בברלין, ואבא שלי, זה היה לו מאוד-מאוד קשה שהבן שלו עובר לברלין. זה דבר אחד לקבל שילומים, סבא שלי קיבל שילומים כדי לשרוד, לבין ממש לעבור לגור שם ולעשות את הצעד הנוסף הזה שבו אנחנו לא רק מוכנים למגע קר של דיפלומטיה, אנחנו מוכנים למגע חם, של חברות, של אפילו הערכה, שלא נאמר הערצה, של יהודים כלפי גרמניה. וזו הייתה נקודת התפר שידעתי שהסרט מתעסק בה. דובר הרבה על השילומים, דובר הרבה על פתיחת השגרירות, על מגעים אסטרטגיים, אבל מתי הגענו לנקודה שאנחנו ממש מוכנים לאהוב, להעריך ולהעריץ גרמנים. ואני חושב שלשינוי הזה יש קשר מאוד גדול לתרבות המונים בכלל ובפרט לכדורגל".
"אני חושב שהכדורגל יכול לחשוף זרמי עומק. נניח, יכול להיות לנו עכשיו שלום עם מצרים, דיפלומטי, אבל זה לא בהכרח אומר מה העם הישראלי מרגיש כלפי העם המצרי. יכול להיות שלמרות שיש לנו שלום עם מצרים ותבוא להתארח פה מחר נבחרת מצרים בטדי, יכול להיות שהם יחטפו עגבניות ויכול להיות שהם יחטפו קללות. באותה מידה גם ההפך, יכול להיות שבאותם ימים היה שלום קר עם גרמניה, היו יחסים מאוד מוגבלים עם גרמניה והשלטון הישראלי נורא חשש ממגעים, אבל דווקא העם היה מוכן כבר ליחסים הרבה יותר חמים. וכדורגל, במובן הזה, שהוא ספורט של המונים, יש לו דרך ליצור אינטראקציה, לא רק בין דיפלומטים, אלא בין עמים".
ואתה מאמין שזה יכול לקרות כאן גם עכשיו? משחק של ישראל נגד פלסטין לדוגמה.
"אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכדורגל וספורט ותרבות יכולים לעשות שינוי, יכולים לקרב בין עמים, אז נשאלת השאלה אם אנחנו עושים את השימוש המקסימלי והיעיל ביותר בכלי הזה כדי לנסות לרכך או לקדם את הקונפליקטים באזור שלנו, ואני חושב שלא. אני לא חושב שנעשים מספיק מאמצים להשתמש בספורט שלנו ובתרבות שלנו כדי לקדם יחסים באיזור. מצד שני אתה צריך לשאול את עצמך האם זה ייקח אותנו קדימה או אחורה. אם מחר אנחנו מארגנים משחק של ישראל מול פלסטין, איזו קבלת פנים באמת הם היו מקבלים פה".
"כל מה שקורה עם ההמנון בנבחרת עם השחקנים הערבים, זה שוב מראה שיש בכדורגל סוג של מדורת שבט, שבו העם בעצם בוחן את הטאבו ואת הקונצנזוס שלו. האם שחקן ערבי חייב לשיר את ההמנון בנבחרת ישראל? האם הוא ראוי לשים עליו את המדים של הנבחרת? זה שוב התקהלות של המונים ששואלים את עצמם שאלות, בדיוק כמו שקרה במשחק בין ישראל וגרמניה. ואני חושב ששם הייתה בשורה מפתיעה ואדירה ומאוד אופטימית וחיובית. אנחנו רואים שהכדורגל עשה איזשהו שינוי, ולא רק שנהיינו חברים, יש גם ישראלים שמעריצים את הגרמנים ומנופפים בדגלי גרמניה. האם זה בסופו של דבר חיובי וזן נורמליות של עמים שהם ביחד משמרים את הזיכרון של השואה ואיזשהו קלוז'ר מדהים, או שהלכנו צעד אחד רחוק מדי, זאת שאלה. הסרט לא מנסה לתת לה תשובה ונותן לכל אחד לחשוב איך הוא מרגיש לגבי הדבר הזה, ואני חושב ששתי הדעות לגיטימיות".
הסרט יצא, ועכשיו מה השלב הבא – למה אתה מכוון?
"אני מאוד מקווה, אני ודוקי, שהסרט ימשיך לפסטיבלים ויסתובב בעולם. ואני חושב שניתן לקחת את הנושא הזה של ספורט וקירוב בין עמים להרבה מקומות. אני מאוד אשמח אם בעוד מקומות בעולם יוכלו למצוא את האינטרפרטציה שלהם לאיך ספורט יכול לעזור להם להתקרב מחדש. ולא חסרים קונפליקטים בעולם. בכלל, הלוואי שהספורט שלנו, כאן ובעולם, יהיה מקום שיותר נוח לבוא אליו, גם עם ילדים וזה יהיה מקום יותר ידידותי ובאמת שספורט, במקום להיות במה לגזענות ואלימות, יוכל להיות במה להתקרבות ולאנושיות. לא יודע אם הסרט הזה שלי יוכל לעשות משהו כזה גדול, אבל הלוואי שהוא יוכל להזיז משהו. המסר שאני יצאתי ממנו מהסרט הזה הוא להסתכל על הדור הזה שיצאו מהמשרפות וחיפשו כל הזמן להתקדם. הלוואי שהדור שלנו יעשה אלפית ממה שהדור ההוא הצליח לעשות במובן הזה".
