בפרפראזה על המשפט המפורסם של סימון דה בובאר ניתן לומר כי סרטי פולחן הם לא דבר שנולד אלא דבר שנעשה. רוצה לומר, סרט פולחן אמיתי לא נולד בכוונת מכוון בשלב הכתיבה והבימוי אלא מתגבש כשהוא מוצא את הקהל המתאים – יחידים שירגישו שהסרט מדבר אליהם באופן ספציפי ומהותי, וימצאו את מקומם בקבוצה החולקת רגשות דומים. בדיאלוג האינטימי שסרט הפולחן מקיים עם קהלו יש מסגרות הקרנה ייחודיות, צופים שחוזרים שוב ושוב לחוויה הקולקטיבית, וריטואלים אינטראקטיביים עם הטקסט כמו, למשל, שירה עם הדמויות על המסך. התופעה של "מופע הקולנוע של רוקי" (ג'ים שרמן, 1975) התגבשה בהקרנות חצות בניו-יורק, מול קהל פרוע שהתחבר לערבוב הז'אנרים הפוסט-מודרני, למסרים של נזילות מגדרית והעצמה מינית. כך, במידה פחותה של הצלחה, הפך גם המיוזיקל הקווירי "הדוויג והשארית העצבנית" (ג'ון קמרון מיטצ'ל, 2001) לסרט המרגש קבוצה מצומצמת של צופים וצופות שהזדהו עם הדמויות הקוויריות, משלל צבעים וצורות גוף, שעברו תהליך של קבלה עצמית.
טריילר - דיקס: המיוזיקל
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
על הרצף הזה ניתן להציב גם את "דיקס: המיוזיקל" (Dicks: The Musical), מיוזיקל קווירי המתענג על הומור פרוע וקיצוני, ושבהחלט עשוי לחצות את סף הסיבולת של קהל שמרני. בהתחשב בשם שנבחר, ניתן להניח שיוצריו ויתרו מראש על חשיפתו לקהל שאיננו חלק מ"המגרש הביתי" של קווירים חובבי מיוזיקל עם הומור פרוע. אך עצם הנכונות לעסוק בהנאה מחוצפת באלוהים כדמות קווירית, או בגילוי עריות הומוסקסואלי כאופציה לגיטימית, לא בהכרח מקנה לסרט עומק רעיוני או רגשי מהסוג שהיה ב"רוקי" או "הדוויג". בנוסף, חלק לא מבוטל מהבדיחות הטרנס-גרסיביות המצויות בו אינן מצחיקות בזכות עצמן, אלא יותר במחשבה על האופן שבו הן היו עשויות לעצבן את הקהל השמרני. זו גם הסיבה שלמרות השיוך של "דיקס: המיוזיקל" לפרופיל של "מיוזיקל קווירי פרוע" אני מתקשה להאמין שהוא יהפוך לסרט פולחן חדש.
4 צפייה בגלריה
מתענג על הומור פרוע וקיצוני שעשוי לחצות את סף הסיבולת של קהל שמרני. מתוך "דיקס: המיוזיקל"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
ג'וש שארפ ו-ארון ג'קסון, שני היוצרים של הסרט, החלו לפתח אותו ב-2015 כמחזה באורך חצי שעה במסגרת ה-Upright Citizens Brigade, להקת אימפרוביזציה קומית הממוקמת בשיקגו (ממנה יצאו קומיקאים כמו אד הלמס, עזיז אנסרי, קייט מק'ינון ועוד רבים אחרים). בשלב הבא האלתור התפתח להפקה שעלתה באוף-ברודווי תחת השם בעל כפל המשמעות Fucking Identical Twins. וכעת, כל מה שנדרש כדי להפוך את זה לסרט, היא החסות של האולפן המעז A24 (המיוזיקל הראשון שמופק באולפן) ובמאי קומדיות בעל ניסיון כמו לארי צ'ארלס ("סיינפלד", "תרגיע" וסרטי סשה ברון כהן).
אלוהים, בגילומו של הקומיקאי הקוויר ממוצא סיני, בואן יאנג, משמש כמספר של הסרט. גיבוריו קרייג (שארפ) וטרבור (ג'קסון) הם שתי קריקטורות קוויריות של "גברי אלפא" - אנוכיים, חדורי אמביציה, מזייני נשים עם ציצים גדולים, וסוכני מכירות מוכשרים במיוחד של חלקים קטנים בתוך שואבי אבק. בתחילת הסרט הם מציגים את תפיסת העולם הסופר מאצ'ו-שוביניסטית שלהם בדואט של עריכה צולבת, בדרכם למקום העבודה החדש שבו הם יתחרו האחד בשני. הבוסית הקשוחה גלוריה (הראפרית מייגן די סטליון) תשסה אותם זה בזה בתחרות שמטרתה שבירת שיא המכירות והשפלת היריב. אחת הבדיחות בסרט היא ששני השחקנים, שאינם דומים זה לזה, מגלמים דמויות שנתפסות כדומות אחת לשנייה במידה שמבלבלת את הסובבים.
4 צפייה בגלריה
חלק מהבדיחות הטרנס-גרסיביות המצויות בו אינן מצחיקות בזכות עצמן. מתוך "דיקס: המיוזיקל"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
ברגע של חולשה קרייג וטרבור מגלים שיש להם סיפור חיים דומה. הם נולדו כתאומים לאותם הורים, ולאחר שאלו נפרדו הם גדלו בהכירם רק אחד מהם - קרייג עם האב האריס (נייתן ליין) וטרבור עם האם אוולין (מייגן מולאלי – קארן מ"ויל וגרייס"). מסתבר שזו גרסה גברית לעלילת ספרו של אריך קסטנר, Das doppelte Lottchen, (שבעברית נקרא "אורה הכפולה"), עלילה שעובדה פעמים רבות לקולנוע - ביפן, אנגליה, גרמניה וארה"ב ("מותק הילדות התחלפו" ו"אבא מתארס"). אני מבטיח לכם ש"דיקס: המיוזיקל" לא דומה לאף גרסה קודמת.
שני הגברים השאפתניים יתחזו האחד לשני (באופן מאוד לא משכנע), ויפגשו את ההורה שהם לא הכירו. כל אחד מההורים מתגלה כחתיכת טיפוס. קרייג מגלה שהאם האבודה אוולין מרותקת לכיסא גלגלים, לא נוטה לעזוב את הבית, מקיימת יחסי קרבה מטרידים עם פריטים מאוסף השמונצס שהיא מטפחת, ובעיקר מוגדרת כמי שנפלה לה הוואגינה. לא לדאוג – הווגינה עוד תחזור ותפגין יכולת מעוף עצמאית, ונטייה להידבק לפנים כמו היצור ב"הנוסע השמיני" כשהוא בפאזת "חובק הפנים".
4 צפייה בגלריה
השירים מספיק טובים כדי לבסס הנאה בצפייה חוזרת. מתוך "דיקס: המיוזיקל"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
האב האריס הוא הומו מוצהר שהותיר את ימי ההתהוללות מאחוריו. במקום זאת יש לו בבית כלוב שבו הוא מגדל צמד מפלצות קטנות ומזוויעות המכונות "ילדי הביבים", שאותן הוא מצא - כפי שמעיד שמן - בתעלות הביוב. לזכות הסרט יש לומר כי אלו מפלצות אנימטרוניות ולא יצירי אנימציית מחשב, ולזכות נייתן ליין יש לומר כי במסגרת התפקיד הוא היה מוכן ללעוס חתיכות נקניק ולירוק אותן לתוך הפה של הבובות. השלב הבא, לאחר ההיכרות עם האמא והאבא, הוא הניסיון לגרום להם לשוב ולהתאהב זה בזו, כדי לאחד מחדש את המשפחה. בהתחשב בעלילה שנסקרה עד כה, ניתן לנחש עד כמה זה הולך להיות פרוע.
במעבר מהגרסה הבימתית המחזה הורחב ושירים נוספים נכתבו יחד עם קארל סיינט לוסי. לאחר צפייה ראשונה, שספק אם היא תלווה בצפיות נוספות, אני כלל לא בטוח שהשירים מספיק טובים כדי לבסס הנאה בצפייה חוזרת. רק הנאמבר Out Alpha the Alpha של מייגן די סטליון נראה כמו משהו שעשוי לחרוג מגבולות הסרט, כשיר העצמה נשית משעשע בהגזמתו (טקסט לדוגמא: אתם כולכם משרתים / זה הארמון שלי / בניתי אותו לבנה אחר לבנה / אז תעמדו בתור / רדו על הברכיים / ותמצצו את הז*ן המז**ן שלי / ואז תאכלו לי את הת*ת / לקקו לי את הכ*ס / ותמצאו לי את הד***ן")
4 צפייה בגלריה
למרות השיוך לפרופיל של "מיוזיקל קווירי פרוע" ספק שיהפוך לסרט פולחן חדש. מתוך "דיקס: המיוזיקל"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"דיקס: המיוזיקל" הוא סרט שמנסה להיות חסר גבולות, ובסופו של דבר לא באמת מצליח לטלטל – לא מצחוק ולא מזעזוע. יוצריו רוצים יותר מדי שהוא יהפוך למשהו שהוא כנראה לעולם לא יהיה. בכל זאת יש להעריך את ההעזה ביצירתו, ולשבח את הנכונות להעלות אותו על המסכים בישראל. הצופה המתאים, במצב התודעתי הנכון, עשוי להגיע להקרנה יחד עם קהל בראש דומה, ואז בהחלט יתכן שתהיה חוויה מספקת של צחוק קולקטיבי. אלוהים (קוויר או לא) יודע כמה אנו זקוקים לחוויות מסוג זה בימים אלו. לחילופין ניתן להשתמש בסרט בחדר עינויים בנוסח סרטי "המסור", ולאלץ הומופובים כפותים לצפות בו בלופ. אם תינתן להם אפשרות לנסר יד בדרך החוצה, יישארו בחדר הזה הרבה ידים.
