סדרות מוקומנטריות במקומות עבודה, זה הנושא שלנו להיום. אז מה היה לנו שם? זאת שנושאים אליה עיניים היא "המשרד" על כל גרורותיה, המתרחשת במשרד למכירת מוצרי נייר. אחריה הגיעו כל השאר: סדרה שמתנהלת במחלקת גנים בנוף בעיירה באינדיאנה ("מחלקת גנים ונוף"); בסופרמרקט ("סופרסטור"), בבית ספר יסודי ("אבוט אלמנטרי"), תוסיפו לזה את "קופה ראשית", שחזרה הרגע עם עונה חמישית, ואת החברה החדשה בלהקה, "סיינט דניס מדיקל" של NBC, שמתרחשת בבית חולים אמריקאי ועלתה אצלנו ב-yes וב-HOT.
"סיינט דניס מדיקל"
(באדיבות NBC)
כש"המשרד" הגיעה היא הייתה שום דבר שהיכרנו קודם, במיוחד הגרסה הבריטית הקוצנית יותר, אבל גם הגרסה האמריקאית המרוככת עם סטיב קארל בתפקיד מייקל סקוט, מנהל המשרד. סדרות אחרות שחזרו את התבנית הראשונית, אבל הצליחו לייצר לעצמן ייחוד כלשהו, רמה כזאת או אחרת של פאנצ'ים ובעיקר השתמשו בכלי המוקומנטרי כדי לשרבב פנימה גם גוון של ביקורת. "מחלקת גנים ונוף" על בירוקרטיה אבסורדית ומאבקים פוליטיים, "אבוט אלמנטרי" על משאבים מוגבלים בתחום החינוך. אז אתם יכולים פחות או יותר לתאר לכם איפה "סיינט דניס מדיקל", שמתרחשת בבית חולים שמספק טיפול לכל דורש, בלי קשר למצבו הביטוחי או הכלכלי, תניח את הסטטוסקופ שלה.
למעשה "סיינט דניס מדיקל" (St. Denis Medical) סוגרת סוג של מעגל עם "המשרד" - ג'סטין ספיצר, היוצר, היה אחד מהמפיקים של "המשרד" האמריקאית (וגם בעל קרדיט כתיבה בקומדיית בית חולים נפלאה אחרת, אם כי לא מוקומנטרית, "סקראבס"). אריק לדגין, היוצר השני, הפיק וגם כתב כמה פרקים ב"סופרסטור". מעבר לזה הדמויות די הולמות את הנישות הקלאסיות בסדרות מהסוג הזה. אליסון טולמן ("פארגו") היא האחות הראשית החדשה בחדר המיון של בית החולים. היא הציר השפוי שסביבו נעה הסדרה. היא מסורה מאוד לעבודה שלה ונאלצת לתמרן בין החיים האישיים לתובענות של המשרה.
ונדי מקלנדון-קובי היא אונקולוגית לשעבר שהפכה למנהלת בית החולים, ג'ויס. היא פחות או יותר מייקל סקוט באישה, כלומר עושה את מה שבוסים בדרך כלל עושים - מתנהלים חסרי מודעות, מחפים על היעדר הכישרון הניהולי שלהם ומשום מה תמיד מבצעת איזשהו ריקוד או שיר בישיבות צוות. עוד משוטטים על הסט הרופא הוותיק והמעט ממורמר רון (דיוויד אלן גריר), המנתח היהיר (ג'וש לוסון), האח החדש וחסר הניסיון (מקי ליפר) שמגיע מרקע דתי, קאליקו קאואהי בתפקיד ואל, הקולגה של אלכס ואחרים. כולם נאבקים בהיעדר כוח האדם ובסדר העדיפויות השגוי של המנהלת שלהם, ששואפת להפוך את בית החולים לאחד האטרקטיבים במדינה.
אין טעם לצפות לדרמות של אבחון רפואי או מקרי חירום מלחיצים. זה לא המקרה, מן הסתם (אם כי המנתח הראשי, ברוס, ביסס את גישת האבחון שלו על צפייה בפרקים של "האוס"). תחשבו יותר תלונות על מילוי טפסים ועומס בחדר המיון. במקום זה "סיינט דניס מדיקל" פשוט משתמשת בסט שלה כדי להתמקד ביחסים הבין-אישיים של העובדים עם עצמם ועם המטופלים המתחלפים שלהם. השחקנים שלה מצליחים להפוך גם מניירות שחוקות של מוקומנטריה לבלתי מזיקות ואפילו מצחיקות. והיא אומנם לא בועטת או קרינג'ית אבל בואו, זה בית חולים. מספיק דם נשפך שם ממילא.
"סיינט דניס מדיקל" לא מסעירה או חדשנית במיוחד אבל אם לשפוט על פי קפיצת האיכות שהיא ביצעה מהפרק הראשון (החיוור והצפוי למדיי) אל השני (הרבה יותר מוצלח, גם ברמת הפאנצ'ים), אפשר להניח בזהירות שהיא תשתפר עם הזמן. עם 18 פרקים בעונה יש לה מסלול מספיק ארוך כדי לצבור מהירות ואולי אפילו להמריא.
